ארצות הוודו – עבדות רעה, רוח גדולה
מתוך מסע במערב אפריקה; בנין, טוגו, מאלי, בורקינה פאסו, גאנה
ספי בן יוסף
על וודו ידעתי - בעקר באמצעות קליטה "מהאויר" – שאם מישהו, שיודע לקלל כמו שצריך, תוקע סיכות בעיניים של בובת סמרטוטים בפתח תקווה, אז מישהו מתעוור במטולה או אפילו בניו יורק. בערך...
הייתי צריך להתבגר כדי להגיע אל גילויי הפולחן של האל, נחש הפיתון – וודון, בארצות שבין הג'ונגל לסהרה במערב אפריקה. שם, במרחב הוודו האמיתי והמקורי למדתי באופן אישי לחלוטין שבמציאות החיים של בני הארצות האלה, הוודון, לפני תקיעת הסיכות ומלמול הקללות, הוא בן לווייה בכיר של כל האלים - כולל הנוצריים: ישו, מריה, רוח הקודש, אלוהים, אפיפיור מרוחק כלשהו וכיו"ב....
ועל משקל שירו של יהודה עמיחי – "פתאום קם אדם בבוקר" וגו' - שם, בארצות הוודון, אכן האדם קם בבוקר מעשה שגרה ומייד מרגיש כי הוא וודו. הכל וודו.
בריאותו או מחלתו הן בגלל הוודו. הצלחתו בעבודה או כשלונו הם וודו, אהבת אישה או גבר, שירה שנכתבת מן הנשמה, כאב שעוטף את האדם או עצב נוקב שמחלחל אל הנשמה – כולם כולם חלק מהוודו, שהוא ברוחו ובהרשאתו של האל, נחש הפיתון – הוודון.
על הפטיש
ועוד לפני הכל, מילה אחת: פטיש (Fetish): כלומר הביטוי התלת ממדי של האמונה. הוודו, ללא יכולת לספק את הפטישים שלו, הוא כמו, נגיד, יהדות שלא מסוגלת להראות ספרי תורה, פרוכת, ציצית, טלית או מזוזה; או כמו נצרות, בלי פסל הצלוב, חגורת החושן של האפיפיור ומי הטבילה.
משאתה נפגש עם מושג הפטיש, ייתכן ויחלוף הרף עין של אי ודאות, בסגנון : "מה זה הדבר הזה", או: "די, אל תעבדו עלי". הרף עין ראשון שלי הוא בשוק טודו באקרה. גאנה. ילדון שאמו נושאת אותו בזרועותיה מחזיק בובת עץ צמודה לחזהו.
מה זה? אני שואל
- זה אחיו התאום; אומרת האישה
- ????
- הוא מת. אבל אני ילדתי שניים ולא אוכל לגדל את האחד ללא השני;
- ו....?? אני מקשה
- הכהן נתן לי את צלמית העץ, שהיא התאום המת וכך אני נושאת את השניים.
לכוהן היינו קוראים מכשף ולאישה פתייה. אבל הפטיש חזק ממה שאנחנו נגיד וכהן הוודו הרבה יותר אינטליגנטי מאתנו במקרה הזה. כלומר, גם במקרה הזה.
צפונה בגאנה, על הגבול כמעט עם בורקינה פאסו, כפר של הגונג'ה (אחד ממאות השבטים שחיים בצילו של הוודון...). התגשמות חזותית של ציורי הילדות בשעור על אפריקה, ממש בסגנון דמיונו של נחום גוטמן מ"אוצר לובנגולו": בקתות בוץ עגולות, גגות חרוטיים של קש יבש, חצרות בוץ מהודק ובהן פינת הבישול של המשפחה. הכל טוב ויפה, אבל מי שבאמת שומר על כל זה ומי שמעניק משמעות אמיתית של חיים ויצירה לתפאורה הזו, הוא הפטיש שתלוי בחיבור הקיר והגג.
- ממה זה עשוי ? שאלתי
- מכל מיני דברים חשובים שהכהן נתן לנו; הגיעה התשובה.
- ומהם ? שאלתי אני, קטן האמונה....
- אלה הדברים החשובים שתלויים כאן; אמר איש שיחי
- ומה יש בהם? אני ממשיך בגילוי האטימות שלי
- אלה דברים מאד חשובים. הכהן נתן לנו אותם.
נכנעתי. לא שואל יותר. אחרי כמה דקות הבנתי, שיש דברים כאלה. עובדה. חלפו עוד כמה ימים ובדרך עצרתי לקנות ביסקוויט. במרחק של כלום ניצבו דוכני הפטישים, שאליהם מגיעים כוהני הוודו כדי להצטייד בחמרי גלם שקדושה יתרה שורה עליהם, ובמתכון הרקיחה הנכון, אפשר להפיק מהם גם שיקויים, גם אבקות וגם "דברים חשובים", כפי שהוסבר לי קודם.
שירת המקור
זמן לא רב מאוחר יותר, שייטתי בסירה בדרומה של בנין על גבול האוקיאנוס האטלנטי, על פני ביצת וויידה הענקית, שאנשיה קשרו בה את חייהם. זו חכמה אנושית שימיה עוד מהפרהיסטוריה, בגלל דגים, צפורים, בתים על כלונסאות בתוך המים כהגנה מפני זדים וצוררים, מים בשפע; לעזאזל יתושי המלריה. מי סופר אותם בכלל ?
בין סירות "מכולת" לדייגי חרם וחכות, בין סירות מטען לסירות אישיות, בנויות גם כנסיות. כלומר, וודו זה וודו, אבל גם ישו היה כהן לא רע ואמא שלו – על אחת כמה וכמה.
חבורת נשים לבושות בורוד שטות אליה כדי לחגוג. בראשן הכהן, ורוד גם הוא, מנצח על שירתן.
שבוע קודם לכן, בכפר נידח בשולי המדבר, שרו נשים אחרות - ללא כנסיה ואחוזות תזזית מוטרפת, כאילו שדים נכנסו לגופיהן – את אותה השירה. גם עליהן ניצח גבר. הן לא היו לבושות בורוד ולא שטו בשום סירה, אבל הטקס היה אותו וודו.
אני נזכר בכוהנות הקנדומבלה בחגה של האורישה הגדולה ימאנז'ה, בסלוודור, ברזיל. הן חוללו על החוף מתחת לכנסייה הקטנה על הצוק עד שבאה רוח בלתי נראית, נכנסה לגופיהן והן התמוטטו על החוף בעלפון רוטט, קטטוני כמעט. אני נזכר גם בכמה קובניות עבות בשר ומשמנים, שעד היום לא ממש ברור לי אם האקסטאזה שהפגינו על מדרגות כנסייה כפרית, לא רחוק מסנטיאגו דה קובה, היתה אמיתית לגמרי בגלל הוודו או שהתשלום שקיבלו ממזמין הטקס, שטבל את בנו לנצרות, היה כזה ששווה היה עבורו להתעלף ולהעלות קצף.
בשני המקרים חשתי עצמי בר מזל שאני עד לטקסי טראנס ששייכים לעולם הוודו. אבל משהו חסר אז בחזיונות ההם. השרשים. הסביבה האמיתית של המולדת. זה היה משהו מעין קופת 'קרן קיימת' לאיסוף כספים מיהודי צרפת, ולא השדות, הגבעות והעמקים האמיתיים של ארץ הקודש המרוחקת.
משכך הכאבים של העבדות
הוודו שט על המים הרעים שבין אפריקה המערבית ויבשת אמריקה. שט באניות האימה והשבר האנושי הנורא, ונחת בצד השני של האוקיאנוס, כשריד מפרפר למה שהיה.
עדיין היום אפשר ללכת צעד אחר צעד על חופי ארצות הוודו, בין חורשות דקלים מוזהבות באור השחר וסירות דייגים מתנודדות במעגנים ועל משברי החוף. שם העבדות השחורה היא לא ״אוהל הדוד תום״ ולא ״קונטה קינטה״. שני אלה אכן שקועים באימתו של תחתית המדרון, אבל מה שזרק את האפריקאים אל הבור שכרה להם האדם הלבן והנאור, ניצב עדיין על החופים כעדות נוראה לזדון הלב הארופי-אמריקאי: הן בולטות, שמורות, מרות וזוכרות; 32 מצודות סוהר על החוף האטלנטי. שלושים ושניים גיהינומים, שמתוכם נשלחו אל שאול העבדות עשרות מליוני חטופים ושרדו רק 12 מליון. כל השאר - מתו בסבל ובייסורים עוד טרם שהגיעו לאמריקה.
אנשים שחורים צדו אנשים שחורים אחרים, הוליכו אותם כבולים כבהמות עד למצודות החוף האטלנטי ושם מכרו אותם - תמורת חרוזים ואלכולהול, אבק שריפה ומראות - לסוחרים לבנים מושחתי לב וחסרי נשמה; שם עדיין מתרוממות המצודות הלבנות – אלמינא, כייפ קוסט (רק שתי דוגמיות מתוך השלושים ושתיים...) - חמושות בקירות עבים, באימה שפוכה במעברים, בחלונות מסורגים וצרים ובמסדרון אל הפתח שממנו לא היתה עוד חזרה.
בכוכי המצודות - הריקות היום מכל כתמי הדם והמורסות - נדחסו כמתים חיים אנשים שחורים, שנלכדו בידי ראשי שבטיהם - שחורים חמדנים ותאבי בצע.
פינת זכרון: במרתף אחד (של הנשים הלכודות) נותרו מדרגות העץ, שבהן העלו את ״הנבחרות״ אל קומת האונס וההתעללות.
עוד פינת זכרון: בקצה מסדרון מסוייד נפער בור סוהר צר, שבצדו האחד מגלשת אבן אשר עליה החליקו את הכלואים כשקים אל הבור, ובצדו האחר - חלון מסורג, שממנו נשקף העולם שממנו נעקרו, והחוף שבו עגנו ספינות העבדים, שעליהן יוטענו בדרכם הנוראה.
ועוד פינה: כדור תותח מברזל יצוק, שאליו קשרו בשלשלאות את הנשים שהתנגדו להיאנס. עם המשקולות הן נזרקו לחצר ללא מים, ללא מחסה. תראינה הנשים החטופות האחרות ותיראנה....
נתיני ארצות הוודו הוטענו אל עבדותם הרחוקה ואל חיי הזוועה שנכונו להם מעבר לים בפתחי המצודות, על חופי האימה ובמפרצי אבדן הצלם. כל שנותר מנשמותיהם המרוסקת של אבק האדם האומלל, היא האחיזה הנואשת בוודו שלהם. הוא לא שמר עליהם מחיי החרפה, אבל איפשר להם להזות ברגעי הטראנס והשכחה את עולמם המקורי והאבוד, את הרוחות, את נשמות המתים ואת הכשפים, את כוהניהם המחוללים בטירוף ואת כוהנותיהם המתגוללות בעפר הארץ שממנה נעקרו.
כפר אחר
הגבול בין ארצות הוודו הוא המצאה של הקולוניאליזם האנגלו-צרפתי. גם קצת הגרמני. אז נכון, נשארו שפות פקידות שונות, מטבעות שונים וגם כמה מאות קילומטרים של זכרונות היסטוריים, על אף שלא ממש ברור מהי המורשת הגדולה שהותירו אחריהם (חוץ מכמובן, זכרון הזוועה של חטיפת השחורים והעינויים המחרידים שעברו, בדרכם כעבדים אל האימפריה האטלנטית הלבנה). ככה, שום הבדל לא קיים.
לא רחוק מן הנהר אוטי, שהוא גוף מים מרענן ומופלא בהופעתו המחייה בעיסת האפור-אדום-אבק-להט שמש, מתחבא בשולי דרך עפר מרוטשת כפר מקלט של בני אדם אשר הואשמו בכישוף. חצי מילת הסבר: כישוף, להבדיל מן הוודו נועד להזיק, לפגוע, להתאנות למי שסומן כמטרה. אם המכשף לא נזהר מאד במעלליו, הוא יכול למצוא את עצמו יעד ללינץ' בכפרו שלו ....
כדי להמלט מגורל נורא של המון זועם, נבער ומוכה אימה מפני כוח הכישוף, נסו על נפשם הגברים והנשים, אלה שסומנו כמי שדמם הותר, ומצאו את המקלט בקהילה מרוחקת מאד ממקום מושבם. שם, בגלות, יש להם חסות מקומית.
המפגש עם הטירוף של כוח האמונה בכישוף ובקסם, באנשים שהם בעלי יכולת ריפוי באמצעים כמו מים קדושים, אבנים, קמיעות וכיו״ב, מעורר תחושת אי נעימות ״קלה״ לנוכח התוצאות החברתיות והתרבותיות הנוראות הנגזרות מכך. כאן, על גבול הנהר אוטי זה פולקלור; זה צילום של משהו ״אותנטי״; זו השתאות נוכח הסירוב להכיר בכוחו של ההגיון שלנו והנצחון המוחלט של האמונה והשרירות. .
כאילו כישוף? או, סתם עוד הרף זמן של איש מתרבות אחרת, בתוך העיסה האנושית-תרבותית של מערב אפריקה?
ועוד מהכא ומהתם: הנה בתים שנבנים מבוץ לפי אישור כהן הוודו (הקוסם, הרועה הרוחני), והם חייבים להבנות במתכונת של ׳איפה אני חי עם העיזים והיכן אני בונה מקום לנשמות אבותי; היכן אני שם את גופי המרוטש מעייפות והיכן אני תולה קמיעות (מנוצות, מבוץ, מחלקים שקודשו על ידי הכהנים תמורת ממון...) כדי שיגנו עלי מכל רע ויביאו ברכה לביתי׳.
האנשים כאן, אכן, כאילו יצאו מספר תמונות של ״פעם״. אבל תובנת הרף-הזמן הזה? הם חושבים כמו כל מי שמאמין בחפצים ועושה מהם פטיש.
בא לי לצעוק כאן ״יאללה בית״ר יאללה״ או אפילו : ״מי לה׳ אלי״, רק כדי להעיר אותם. אני נשאר שקט ומשתומם, כי הם ממילא לא מבינים עברית ואני לא יודע לצעוק את זה בשפת דאגומבה, ולא בשפת סומבה, ולא בשפת בתאמארימבה, ואפילו בעברית לא ממש יוצאות לי צעקות כאלה. רק השתאות גדולה.
לזחול על גג מצודה
בנאטיטינגו הלכנו אל שבט אחד, קראן (Keran) שמו, מפוזר בין עצי באובב של צפון בנין, כמעט סהרה, כמעט בורקינה פאסו. הלכנו כי פשוט היה בדרך ונראה כאילו יש כאן מקסם שווא וחזיון תעתועים. לא רק הזקנות הנפלאות החמושות במקטרות ולא רק השרטוט העדין של צלקות השיוך השבטי על פני האנשים, ולא רק קול הלמות קורנס של נפח מקומי, אלא הבתים.
הם נראו כמו מצודות אירופיות מימי הביניים (בערך. לא לתפוס אותי בדקדוקי עניות.....), ציוריים מאין כמותם. בחזית של כל אחד מהם הוצבו הפטישים המתאימים, על משקופי הכניסה ובתוך החללים האפלים של הבתים עצמם, קובעו הפטישים – ממש כמזוזות וכקמיעות דוברות עברית וארמית – מנוצות, מבוץ, מעצמות, מ"דברים חשובים" ומכל מה שכהן הוודו אמר....
הלסת התחתונה שלנו נשמטה, כאשר על גג טירה "אירופית" כזו, שכולה עפר מהודק ועליו ניצבת בקתת בוץ, מגיח מתוח חור קטן בתחתית הבקתה, גבר ארך גוף וארך גפיים, זוחל על גחונו כלטאה ממש ומושך עצמו לאט לאט החוצה, מתרומם ואומר "שלום" במאור פנים. מקץ דקות ספורות כבר הבנו שהאיש הוא בעל הבית, הבקתה היא חדר השינה שלו, הכניסה והיציאה בזחילה, כפי שראינו, שלנשותיו יש תנאי לינה פחות "מרווחים" משלו, וברצותו לממש את תאוותו באשה מנשותיו, היא תזחל אחריו דרך אותו נקב. אני חשבתי לעצמי שאפריקה היא מקום מדהים. שבתי טירה הם הדבר הכי ציורי שראיתי בתחום המגורים האנושיים, אבל ככה לפרוק את הליבידו ? איממממא !! לא !!
על טראנס ועל לבה (LEBE)
בארצות הוודו חיים דאגומבה, קאקומבה, סומבה, דוגון, פולאני, מתאמארימבה, אווה, יורובה... יש עוד עשרות, אבל למי זה חשוב ?
לאחת יש קול אחד באו״ם וגם לשנייה. לזו יש חמרי גלם זולים, שבעבורם בלבד העולם המערבי לא ברח ממנה לגמרי ועוד לא זרק אותה לחלוטין לכלבים. גם עם השנייה זה ככה וגם עם השלישית. ממילא בארצות האלה, ממוצע ההכנסה היומי למפרנס הוא טיפה פחות מ-1.25 $ (!!), אז מי צריך כזה עוני על הצוואר ? בשביל זה יש ארגוני סיוע וצדקה, שלא מצליחים אפילו לדגדג את אימת העוני השחור הזה; כן, לכולם יש מורשת זוועה של נכות היסטורית. העבדות. כבר הייתי פה עם זה, אז עוזב.....
אבל, טוגו ובנין ובורקינה פאסו ומאלי וגאנה וגיניאה וליבריה ו... ו... פתחו בקלות מעבר, אם לא למנעמי העולם הזה, הרי שאל עולם המתים והרוחות; הן עושות זאת טוב יותר מכל חבורת מקובלים, שרוקדים לירח המלא בבתי הקברות, יותר סוער מכל ניידות הרעש של חסידות ברסלב. הן גם משאירות מאחור את אלפי המעריצות שנוהגות לצרוח ולהתעלף קצת, בכל מופע של זמר מליגה ז׳ עם או בלי נצנצים ומכונות עשן.
שם, בארצות הוודו, עושים את זה בגדול, בלי אמרגנים, בלי יחסי ציבור ועם אוסף אינסופי ובלתי נדלה של פטישים, כי לפטיש - בניגוד לביסקוויט שהכומר מאכיל בו אתמאמיניו ומספר להם שזה בשרו של ישו - יש יכולת לקשר בין הרוחות והנשמות שמסתובבות בעולם; גם יעילותו של הפטיש עולה פי כמה על זו של בקבוקי מים ״דאייט באבא״, או ״נרות מעופפים״ מבית היוצר של הרנטגן. עם פטיש נכון אתה מדבר עם גוויה, מחייה מתים והופך אותם לזומבים, משחק באבא ואמא עם הסבתא שלך ונשמר ממחלות, אפילו אם תקיים יחסי מין לא מוגנים עם צבועים וצפרדעים. ובעקר, להבדיל מהספקנות החילונית שלנו, הם – בארצות הוודו - יודעים את האמת: הפטישים, הם שליחי הכוחות הנעלמים שממלאים את העולם וכל אחד שמשלם קצת, יכול להחזיק לעצמו פטישים מלוא החופן.
לעומת הפטיש, הלבה (Lebe), הם נציגיו רבי העצמה של עולם הרוחות שרק לכהני הוודו יש יכולת להפעיל אותם, אבל כל הציבור יודע שחייבים להאכיל ולהשקות את הלבה ולהביא להם מתנות, ורק כך מתאפשר לצלוח את חיי העוני, הבערות, הסבל והמחלות ולחשוב שעם קיום הקשר הנכון - מתנות, ריקודים, אקסטזה, שירים, תיפוף - עם הלבה וכהני הוודו, מובטח להם עתיד נפלא. לא במותם. חלילה, אלא כאן ועכשיו.
אחים קטנים
קופים הם אנשים שגורלם שינה אותם. וודו. כלומר, בני אדם, שמסיבות שונות הוחלט במועצת נשמות המתים – אלו שמאכלסות את כל מרחב התרבות של מערב אפריקה – שמגיע להם להעביר פרק זמן מסויים בעולם בדמות שרק דומה לבני אנוש, הפכו לקופים. יש טובים בהם ויש רעים, יש נמרצים ויש נרפים, יש זריזים ויש מגושמים. ממש כמונו האנשים. וממש כמונו, גם הם חיים עד אחרית ימיהם ו.... זהו. מתים.
כאן נוצרת בעייה. אם הקופים בני אדם שהוסטו מהמסילה, אין כל וודאות שנשמותיהם, וגרוע מכך, רוחותיהם, לא יחזרו להיות רוחות של בני אדם. אם כך הדבר, יש להתיירא מפניהן ממש כמו שמתייראים מפני רוחות המתים השוכנים ביער, ומחלים את רצונותיהן עוד בטרם שתעלה חמתם והן תפגענה בבני אדם חיים ובבהמתם.
כך בדיוק יש גם לנהוג ברוחות הקופים, שחלילה לא יסתבר מאוחר מדי, שרוחותיהם לבשו מחדש צורת אדם.
נכון, שבחייהם לא נפגעו מיד אדם ובמותם לא עשו מהם פוחלצים ושטיחים מעורותיהם.
אז מה הדרך לרצות אותם ? קודם כל קוברים אותם בבית קברות עם מצבות. אין להם שמות, אבל יודעים אם היה זה קוף או קופה, בוגר או תינוק. רק לפעמים מגיע כהן וודו למקום ואוסף חלקי גופות שלהם. לצורך הטקס כמובן...
וודו, אמרנו - הוא וודו. גם אצל הקופים.
לרקוד עם רוחות, לברוח מזומבים, סוף כאן כמעט הסוף, וכמו בכל פינאל טוב יש כמה הברקות של הבמאי, שאם לא היו, אז כל המחזה היה נגמר בהעלאת האור באולם והקהל יוצא בדממה. איתן – הקהל יוצא בהלם וממלמל דברים לא ברורים.
להברקות האלה של במאי הוודו קוראים גלדה (Gelede) ואגון (Agun) וזנגבטו (Zangbetto). אני אנסה, אבל לא מבטיח שזה ייכנס מתחת לעור של מי שלא היה ולא ראה ....
טקס ריקודים מלווה במסיכות מיוחדות, הוא גלדה. אין לי מושג מה אומרת המילה הזו ואם מאחוריה נמצאים אלים רבי תבהלה, אבל כנראה שמזה כשש מאות שנה (לפחות....), נתיני הוודו משוכנעים שהאבות המתים, ובמיוחד האמהות, נחנו בכוחות חזקים אפילו משל האלים. ומכאן, שבכל ארוע ואפילו שולי לכאורה, יש לרקד לפני הרוחות ולשכנע אותן להתערב בין צאצאיהן החיים כדי להושיע את הזקוקים לישועה. מפני מה או לשם מה הישועה ? כל דבר. מסיכות דמויות מכבי אש, או בדמות איש רשות לובש מדים, מסבירות את מקור המועקה. גם מסיכות דמויות קונדום עושות את העבודה, שהרי תפקידן לבטא את שאיפת הרוקדים לקבל הגנה מפני האיידס, הבעיה הרפואית החריפה באפריקה של הדור האחרון. ומי אם לא רוחות האבות והאמהות – הגלדה – מסוגל להעניק את הרווחה הגדולה ?
רעש צמידי הפח על הרגליים, וקולות התוף והשירה הביאו אל רחבת העפר הקטנה את הרקדנים עטויי המסכות. לא היה הפעם קונדום. גם השוטר היה לא משהו אבל הילדים צווחו בכפר צווחה גדולה, שאין טובה ממנה כדי להבין מאיזה שלב בחיים, אנשי הוודו הופכים לאנשי וודו.
מהומת אלוהים שונה היא האגון. כאן כולם מכירים את כולם. חלק מה'כולם' זה הקהל המבועת אבל השותף, חלק אחר של ה'כולם' הם כהני הוודו, שבחיי היומיום שלהם יכולים להיות גם נהגים, סנדלרים, "סתם" חקלאים; מישהו מן היומיום....
הם אלה שמקבלים על עצמם בטקס האגון להיות רוחות המתים, שיוצאות מן היער ולבוא אצל ארץ החיים, כלומר אל הכפר המלא באנשים.
הן לא מגיעות סתם כך כי מישהו זקוק לעזרתן. הן מגיעות כי הן זקוקות לתגבורת. כלומר – הן רוצות לקחת איתן אל עולמן האפל והמסוכן במעבה היער, את מי שיתפסו בדרכן.
כיוון שכולם נמצאים באותו מקום, כלומר בכיכר הכפר, מתרוצצות נשמות המתים – האגון – מחופשות ל"לא בני אדם". הן עטויות בבגדים לא אנושיים, בצבעים שהיומיום לא מכיר ככה סתם, במסיכות שאין בהן טיפת דמיון לצלם אנושי, ומנסות ללא הרף לגעת ב"כולם" שממול.
בינן לבין אנשי הכפר שנמלטים על נפשם מהאגון חוצצים כוהני וודו ש"יודעים" איך לנהוג בזומבים המחופשים ותאבי הציד. מחרישים את אזניהם במוסיקה רועמת, מכריחים אותם להתרוצץ ללא תכלית על פני הכיכר, מרחיקים באמצעות מוטות עץ את האגון שהצליחו להתקרב קרבה מסוכנת למי שלא נרתע מהן בזמן....
הדברים המקסימים בחזיון, שהרי כבר אמרנו: כולם מכירים את כולם, הם הצחוק והריקודים, המנוחה המשותפת בצד, של "כולם" הרודפים ו"כולם" הנמלטים, חלוקת פחיות השתיה בין צייד לניצוד ובסופו של דבר, משברור לכלם שהתפקידים מולאו נכון, שהמוסיקה הושלמה, שנשמות המתים - הזומבים מעוותי הצורה - תחזורנה ליער וכל השותפים למהומה כבר עייפים, או אז נרגע האגון והטקס תם.
כמה זמן יכול להמשך כזה ארוע ? תלוי במרץ ובכוח של הנשאל ותלוי אם הנשאל נמצא בין "כולם" האנושיים, או שהוא עוטה בדים צבעוניים ומסכה מבעיתה.
עוד אחד. הוא הופיע על סיפו של יום העזיבה את אפריקה. זנגבטו שמו, ועם כל מה שאפשר לומר על חזיונות תעתועים, על אמונה יוקדת של אנשים קשי יום, על הקסם הבלתי נדלה של האשליה, שמזינה את האמונה, שמכלכלת את הבטחון המוצק בנוכחותו של הוודו וביכולותיו האל אנושיות, עדיין לא נמצה את עצמתו של הזנגבטו בחברה הכפרית של ארצות הוודו.
הזנגבטו הוא השם שניתן לרוחות ה"שומרים, אנשי הלילה". די, מכאן ואילך כבר לא היה שום צורך להסביר את המהות ואנו נותרנו עם הטכניקה. עם ההתבוננות בקדקדי המשולש – הקהל, הכהנים שיודעים ורקדני הזנגבטו עוטי הגלימות.
חרוטי קש צבעוניים חוללו על רחבת העפר של הכפר, ממש על גדת נהר ליד שפכו אל האוקיאנוס. החרוטים נעו סחור סחור סביב עצמם ובמעגל. פעם עמדו ללא תזוזה ופעם חגו ונעו במהירות. תזמורת התופים ומלמולי הנוכחים בטקס היו רקע מאד אפריקאי לריקוד והחרישו את צווחות השחפים שריחפו מעל הדיונות.
מה רבה היתה התדהמה, כאשר חרוט צבעוני כזה "סירב" להמשיך לנוע, ואז הרימו אותו הכוהנים ממקומו, והסתבר לעין כל שהוא ריק לחלוטין. כמו הרכבות לפני 50 שנה. "קרונוע", בלי קטר ועם יכולת תנועה עצמית. מדי פעם הסתבר – עם הרמת חרוט כזה והנחתו במקום מרוחק קצת, שאכן היתה בתוכו, בעת שנע בעיגולים, תיבה קטנה ובה נרות ומקום למנחות. באחד אחר פירפר מתקן קש קטן על האדמה ובשלישי התחבאה בובת וודו גמדית .....
הכהנים האיצו בזנגבטו לזוז, אם "סירב", היו דוחפים אותו באמצעות "מקל שכנוע" קטן. אם הסכים, היו משוחחים אתו. בכל הטקס לא שמענו אפילו זנגבטו אחד פולט הגה אל הכוהנים. רק הם דיברו והוא זז או לא זז.
בעיבורי הכפר היה הלבה (Lebe), אחד המבעיתים שראיתי בחיי. דמות חוץ אנושית מעוותת ומכוסה בעיסה צהובה מבחילה, שנראתה בדיוק כמו מה שכל אחד עכשיו חושב. היה ברור לכל באי הטקס, שהלבה, הוא הוא שמאפשר לחרוטים הריקים האלה לחולל ולחוג ולנוע ממקום למקום.
לא היה כמובן טעם לנסות ולהסביר למוקסמי הכפר דבר וחצי דבר מן התובנות שלנו. גם אם היינו מסבירים, אז מה ? המים הקדושים והקמיעות שלנו עובדים עם הסבר ?
מי בכלל רוצה הסבר במקום שיש וודו ?
מול הכפר, על סוללת הדיונות שהפרידה את הנהר מהאוקיאנוס האטלנטי, היתה מוטלת חצי סירה. היא לא מסוגלת לשוט כי היא לא במים וגם כי אין לה חלק אחורי. אבל מזווית מסויימת, כל אחד יכול לחשוב שזו סירה. מה שנשאר הוא רק לחפש את הקפיטן.
מכאן התחילה הדרך חזרה מעולם הוודו.
