ואלנסיה - להפגיז את אלוהים

בובות ה - Fallas האלה שמות ללעג גרוטסקי דמויות מהפוליטיקה, מעולם הבידור וכנראה מכל מה שנודפת ממנו צחנת סלבריטאות קלה. הקריקטוריסטים המשובחים בעולם ייטיבו אם ירוצו בתקופה זו של חודש מרץ (שבוע שלם שמסתיים ב - 19 בחודש הזה), לא כדי לקבל רעיונות, אלא כדי להרכין ראש ליכולת הביצוע של מעצבי ה״פאייאס״ האלה. סופן, שבלילה האחרון לפסטיבל, תשולח בהן אש והיות שהן עשויות מעיסת נייר ומלכה נוצצת, הלהבות שמאכלות אותן, עזות ומרהיבות ומעוררות התרגשות, מה שקורה תמיד כשמשחקים באש.

עד הלילה האחרון עסוקים וטורחים בהקמת הבובות, בשיפצורן האינסופי, בשמירה עליהן יומם ולילה מפני פירומאנים חסרי הומור ו .... חסר להם, לאנשי ואלנסיה, משהו שלא שמעו מאז מלחמת האזרחים, שהסתיימה לפני כמעט 75 שנה. חסר להם רעם התותחים ונביחת המקלעים. ״פאייאס״ זה לא חכמה. זו ״רק״ חגיגה עם אש ויש גם זיקוקין די נור ליליים; בימים חוגגים בהתחפשות רבתי לבני אצילים ובנות המעלה ופוסעים בתהלוכות עליזות וקולניות, חמושים בכוסות משקה, במצב רוח של חגיגה המונית ומלווים בתזמורות תופים וחצוצרות כאילו מנהלים כאן - בכל

העיר היפה הזו - מסיבת ריקודים חסרת מעצורים. הכל מקושט ומואר וכולם מחכים להבערת הקריקטורות התלת ממדיות שלהם. אבל, שוב : חסר משהו לואלנסיאנים, רעמי המלחמה שלא נולדו אליה ושאינם יודעים כיצד נשמעת באמת ״המוסיקה״ שלה.
בעבר היו מצלצלים בפעמוני הכנסיות או תוקעים בשופרות, כמו שהיהודים מנסים להעיר את אלוהים בכל יום כיפור. היום זה כבר לא מעניין. את החסר הזה פתרו, כמו האינדיאנים בני המאיה בגוואטמלה וכמו הסינים בכל חגיהם וכמו הרבה אחרים, שצריכים להפחיד את הרוע המוחלט ולהעיר את הכוחות הטובים, כדי שאלה יבואו ויכניסו תחת כנפיהם הברוכות את המרעישים והמתחפשים. אז פשוט מפגיזים את אלוהים, בכל צהרי יום בכל ימי החג. בכיכר העיריה המעוצבת מציבים מדי יום עשרות מרגמות ומאות כוורות ירי, מחמשים את כולן במטעני חיקוי ירי ובהנתן האות, פותחים בהרעשה נוראה, שאם היתה מתרחשת בארצנו, אין ספק שבצה״ל היה נמצא מייד מי שילחץ על הכפתור הגרעיני כתגובה ובמצרים שכנתנו היה פרעה מזנק מהפירמידה וצורח : ״שקט שיהיה פה. ככה לא מנהלים תחיית מתים״....

דבר נוסף שעובר על בני העיר - מבלי ליצור שום חלוקה על פי דת, גזע, מין וגיל - שעתיים לפני ההרעשה מצטופפים בכיכר העיריה, עד כדי מחנק וסכנת רמיסה למוות, אלפים רבים. חלקם בתחפושות וחמושים בפאות נכריות, חלקם בבגדי חולין - אבל עם הרבה גרעינים לפיצוח ופחיות בירה - וחלקם בבגדי חג ומועד, שהסיכוי שיישארו כאלה בתום ההרעשה, פשוט לא קיים. עומדים אלה בדוחק מטורף ובסבלנות בלתי מוסברת ונדחסים עוד ועוד בלחץ הנוהרים לכיכר. כאמור, בשעה שתיים בצהרים, בדיוק אירופי, מתחילים האחראים מטעם העיריה להפגיז את אלוהים ועשר דקות אחרי זה, כל ההמון הזה כבר דוהר אל הבארים, המסעדות ודוכני האוכל והשתיה. מי שהצליח לחמוק מהצפיפות בכיכר העיריה עלול בהחלט להרמס ולהעלם תחת רגליהם של האלפים, כשבידו צלחת של תמנונים בשום וכוס בירה תקועה בין שיניו.

וזה לא הסוף. מסתבר שגם כאשר החגיגה היומית עומדת לשנות את צורתה לקראת הלילה והזיקוקין, והמבקר המבועת מה״בומבות״ מנסה להרגע בבית קפה פינתי, עדיין יש כמה פסיכים, שמפוצצים ״קפצונים״ ו״פקקים״ פה ושם, ומשוכנעים שקולות המלחמה הזו - שמשלחים זקנים מהמזרח התיכון הישר אל מחסות ה״צבע האדום״ או ״נחש הצפע״, שלא לדבר על זכרונות סואץ ותל ח׳רה בגולן - הם המוסיקה הכי כיפית בעולם. ומה גורם לי, הלבנטיני מהמזרח התיכון למוד רעמי הירי, לקנאה צהובה ומרה ?  עשר דקות אחרי שההמון הסתלק והותיר אחריו ערמות מביכות של טינופת (נו, בכל זאת חיכו כאן זמן רב ועסקו בהשרדות), עטים על הכיכר והרחובות סביב לה, עשרות עובדי נקיון ומכונות נקיון ובפחות מרבע שעה, הכל חוזר לקדמותו, נוצץ מנקיון ומאיר בסדר המבורך את העיר העתיקה, כאילו מייד יתקיים כאן מסדר המפקד.   בושה ממש. איך בכלל אפשר לחיות ככה ?  גם להפציץ את אלוהים וגם להשאר נקיים ?  פיככססס.