תורכיה - דייגים, דוב עלמה מסמיקה ואשכי שור

אחוות לאומים בקצה היבשת

תשעה מעשרה קבין של ליצנות שירדו לעולם הצמידו בגסות מבישה לתורכים, ומאז סיפוריו של אליעזר שמאלי על עלילות "השומר" נתקבע בתודעתנו המתנשאת שכל תורכי נראה כעבדאללה נפתוזי מ"חסמבה" פרק ב', עטור בשפם מעוקל, שמן כמו המלך פארוק המנוח וחובש תרבוש. לפני שנים הרבה הייתי צריך גם אנוכי להגיע אל שכנתנו החייכנית ומכניסת האורחים - תורכיה - כדי להיווכח בהרף יומיים כי רבה איוולתי.

לנצח נשארה בזכרוני תמונת הייאוש בבואי בשערי המדינה הזאת מצויד בוויזה כדין, אלא שתוקף הוויזה הקודמת בדרכוני טרם פג, ושוטר הגבולות התורכי ניסה לבדוק מדוע יש בידי שתיים. שום הסבר לא הועיל, והשוטר התעקש להבהיר לי שפעם אחת מספיקה. ממילא כל הפעמים נראות אותו דבר. תסביר למישהו מלובשי המדים שיש כאלה אנשים בעולם שרוצים עוד ועוד תורכיה. שדווקא משום שהיא יפה רוצים לבוא בשעריה כי היא היתה יפה גם בפעם הקודמת. הקלגס לא גילה שום הבנה, עד שלא בא שוטר דובר גרמנית והכל הסתדר. הומור לא היה שם.

בכלל, על-אף שהומור זו תכונה חוצה תרבויות, אני הייתי מהמר דווקא על קשיות עורף אצל התורכים. במלחמת העולם הראשונה, בקרבות גליפולי, הם המשיכו להילחם רק משום שמפקדם נהרג ולא גילה שהם כבר מזמן הפסידו, ולחייליהם היתה זכורה הפקודה - להרוג כמה שיותר אוסטרלים ואנגלים. בקוריאה עמד הר ששום יחידה מצבאות המערב לא הצליחה לעקור את הכוח הסיני שיישב עליו, עד שאמרו ליחידה התורכית לכבוש אותו, וזרקו את המפתח של תיבת הפקודות האחרות לים. זה הספיק, כי התורכים כבשו אותו. אמרו להם - והם ביצעו.

תחת ההשפעה המשכרת הזו, של חשש בלתי ניתן לשיכוך מפני העקשנות וחוסר ההבנה, נחרתו בעמקי יומני המסע שלי כמה פגישות אנושיות מאוד, שלצד המימד הכמעט הומוריסטי שבהן, תמיד נלווה אליהן חום אנושי אמיתי, כזה שגורם לך לאהוב את התורכים ואת ארצם, ואפילו להיות משועשע מן הפן המביך של הבירוקרטיה.

כשהגחתי מן היערות שבמערב הרי הטאורוס נפלתי על מרמריס. זה היה עוד בתקופה שהנורבגים לא כבשו את העיירה, האנגלים טרם שיגרו אליה את האוגדות הנשיות חשופות השת וגלויות השדיים למלא את חופיה, והגרמנים רק החלו לגשש אחר אפשרויות הריסתה של מרמריס היפה והקטנה, כדי להפוך אותה למפלצת תיירות כמו שהיא היום. צללתי בתוך קערת יוגורט צח שאליה יצקו צלוחית דבש בצבע הענבר, הרטבתי את הכבודה הזו בראקי, ודחסתי היטב את הכל מאחורי גוש להמג'ון ריחני. ואז רווח למעי המיוסרים מרעב, ויכולתי לפרוש אל חורשת אורנים סמוכה לפיורד של מרמריס, ולקול הרוח המאוושת בין צמרות הארנים, לפשוט את רגלי, לנענע באצבעותיהן ולחשוב בנחת על קנידוּס.

שאלתי מישהו איך מגיעים לשם, וכמה זמן זה אורך. השאלה היתה חיונית, משום שהמפות התורכיות המפורטות ביותר בימים ההם היו בקנה מידה של גלובוס, וקנידוס קטנה מכדי להיכלל במיפרט הזה. הגאון שהבין את שאלתי באשר לדרך ולזמן, הבטיח בכבוד אימו שהדרך טובה, ושאם אקח את ה"דולמוש" היומי שהוא סרקופג ממונע שתפקידו להוביל אנשים ממקום למקום, ושמו, שנגזר מ"ממולא" בתורכית, נדבק אליו בצדק לאחר שהתורכים מצליחים לדחוס כ- 30 איש על כבודתם ב- 18 מקומותיו - אהיה שם תוך שעה-שעתיים, מקסימום - שלוש.

לשמע התשובה שמידת דיוקה נע משעה אחת לשלוש שעות נדלקה נורית אדומה אצלי, אבל התעלמתי ממנה. עליתי על מכונית נמוכת גחון והפלגתי בדרך היבשה קנידוסה. אחר-כך גם קיללתי את המסביר. הדרך נראתה כמו גב מחוספס של דרקון, ומשום הטלטלות העזות שהרכב הטלטל, היתה לי תחושה שהדרקון כועס ופשוט מנסה להפטר מהמטרד, כלומר – מאיתנו. גם הדרך נראתה כך, וכך גם הרגשתי. הדרך ממרמריס לקנידוס עוברת על פסגות של הרים, שמצד אחד שלהם ים ולעומת זאת מצידם השני יש מפרץ. כל הרוחב בין שני גופי המים האלה הוא לעיתים מרחק זריקת אבן, למים. חוץ מזה, מנהג מגונה יש להם לנהגים התורכים - הם מפתיעים אותך בסיבוב. ויותר מכל הם אוהבים להפתיע בהפעלת צופר זוועות, שגורם להתקף לב כמעט.

הייתי מודאג קצת מהעניין, מה גם, כשאחרי שלוש השעות המובטחות הכביש הסתיים. התורכי מההסבר לא זכר לספר שהדרך ה"טובה" שנמשכת שלוש השעות היא רק מחצית הדרך לקנידוס. על החצי השני אני כבר לא כל כך יודע מה לספר, חוץ מזה שהדרך נמשכה כשעתיים ומחצה ובינתיים בני הלוויה שלי היו הכוכבים בשמיים. העגלה המיוסרת קירטעה נואשות בין קירות של בתים נטושים של עיר בת כאלפיים וחמש מאות שנה, ירדה אל תיאטרון הרוס בן כאלפיים שנה, ונעצרה בסוף תורכיה.

כשירדתי אל הקצה של אסיה הקטנה ראיתי לפי הסדר: מפרץ חשוף ובו שתי סירות דייגים מפיצות אור צהוב, ירח ששפך אור נפלא על סלעים שסימנו את הסוף, מגדלור שהפיץ חושך סמיך סביבו כי בלילות ירח לא צריך מגדלור; אפשר לחסוך באנרגיה, בית קטן ובתוכו מוזיאון, תחנת משטרה, קסרקטין צבאי שתפקידו להגן על הקצה הזה, שומר על העתיקות, שלא ייקחו אותן, מסעדת דגים, חתולים - המון חתולים - שידעו, שאם הגיעו זרים למקום, אז תיכף יגיע האוכל, כלבים, שידעו שאם זה מה שיקרה, אז יהיו הרבה חתולים ואפשר יהיה לנסות לגזול מהם את האוכל. היו שם חמישה דייגים וראש הכפר, והם גם היו רוב האוכלוסייה בכפר. כל האוסף הזה התרכז בבית אחד ועל המרפסת שלו, מעל מפרץ קסום, שכמו שכבר ראינו היו בו שתי סירות ואור ירח.

את שעות החושך הקרובות ביליתי כמו ברון שזוכה לכבוד, למזון ולמשקה בכל מקום שאליו הוא מגיע. ולא זו בלבד, מהברון בדרך-כלל מצפים שישאיר אחריו נדבת-לב, שאם לא כן מסתערת עליו מיד העיתונות המקומית ומכנה אותו בשמות גנאי, ואילו אני נדרשתי רק להשתתף בשמחת העניים, במריטת עצמות דגים, בניגוב צלחות אורז ובמרחץ של ראקי ושפטלה, שזהו עסיס תפוחים סמיך ומתוק, שאין כמותו לעינוגי הבטן, הלב והנשמה.

משהכרזתי בגאווה של מי שסבא יתר על המידה הנכונה, שאני מישראל, נעמדו ראש הכפר ושני דייגים וחייל וקראו בתורכית צחה קריאות הידד, שברור היה לי שהן מבטאות אהבת אין קץ ולא הבנתי למה. ההסבר הגיע בליווי תנועות ידיים, שמהן השתמע שהיוונים הם כמו הערבים, והיות שהישראלים בקיאים מאין כמותם בחיסול ערבים לאור היום ובמחשך, הרי חזקה עליהם שגם יוונים אנחנו מסוגלים לשחוט, ועל כך האהבה. שלא יהיו אי-הבנות, אין היום מלחמה בין תורכיה ליוון. האהבה המטורפת הזאת בין העמים לא זקוקה למלחמה כדי להפוך לאש. מה שהטריד באמת את אנשי קנידוס שבסוף תורכיה היה פשוט זה, שהרדיו היווני כיסה בשידוריו את התורכי, ובקנידוס אי-אפשר לשמוע מוסיקה עותומנית אלא רק הלניסטית, וזה הרג להם את מצב הרוח כל יום מחדש ולכל היום.

הבעתי צער עמוק על האסון האלקטרוני הזה, ונשבעתי בין דג אחד לעגבנייה ממולאה שאנחנו נהרוג בעבורם את כל מפעילי רדיו יוון ושדרניו. זכיתי מיד למחיאות כפיים ולעוד כוס ראקי, שהיתה המסמר האחרון בארון המתים של פכחוני בלילה ההוא בקצה אסיה.

כמעט סטירה מדוב

מאחר שהחסכנות היא מצווה גדולה, ובארץ זולה כמו תורכיה אין סיבה לזרוק את הממון על תנאי דיור משופרים במלונות פאר, מצאתי את עצמי עומד בפתחו של מוטל מחמדים בבורסה, עיר ואם באנטוליה ומהיפות שבהן, ומהר מאוד גיליתי שאכן הוא התאים לצורכי הלילה. קיטון צר וחשוף קירות שהתפאורה היחידה בו היתה נורת "חקירות" חשופה מעל המיטה הצרה והנקייה. מה עוד צריך אדם? משנעמו לי הדקות השקטות הראשונות במעוני, מצאתי גם את השירותים, שהיו אמנם נקיים, אבל סתומים לחלוטין במטען לא סביר של ניירות עיתון. גם מגבת לא עמדה לרשותי בשום מקום.

את טענותי, שנראו לי צודקות, שטחתי בפני גברת הבית שמיד חשה לעזרתי, ותוך שעה הגיעו שלושה מומחים לנושא. האחד עמד ליד הסתימה, גירד בכוונה עמוקה בפדחתו ואחרי הרהור עמוק מאוד אמר "זה סתום". השני הסכים וכחלוף זמן נוסף, שנראה לי כנצח, שבו קיימו השניים דיון יסודי עם אדם שלישי, קרא האחרון למומחה רביעי, וזה במהירות שיא הצטרף לדעת הרוב, וכמעט במקהלה בישרו לי כולם, כולל בעלת-הבית, שאכן השירותים סתומים, ובשארית הזמן שנותר עד לבוקר אין סיכוי לשנות את מצבם.

עניין המגבת שעדיין ריחף לא פתור בחלל המעון, הפך לתרגיל לוגי מוזר. עם שוך סערת השירותים הופיע נער ושם בחדרי מגבת. לא הצלחתי להבין מדוע, אך בלא אומר ודברים הוא חדר אל המקלחת ונטל משם את הסבון כנושא שלל רב.

למרות שהייתי מצויד בסבון ציוני, החלטתי שאני רוצה את הסבון התורכי שלי בחזרה, ומייד. גם הודעתי לגברת על כוונתי, ומשחיוכה שאישר את הבנתה עליתי שוב לקיטוני. בשעה 1.30 אחר חצות הופיע גנב הסבון הצעיר, טעון כגמל בהר של ניירות טואלט, הניחם על רצפת המקלחת ואמר "וַאר סַבּונִי", ובלשון התוֹגַר: "יש סבון". רק משידיעותי בתורכית השתפרו במשך הזמן, למדתי שסבון ונייר טואלט חד-הם בפילולוגיה האוראל-אלטאית הזו, והתעלומה נפתרה בחלקה. שכן כאמור, עד היום לא ברור מדוע שדד הנער הזה את הסבון. האלטרנטיבה ההיגיינית לכל התלאות האלה היתה, כמובן, למחרת בעומקו של ה"חמאם" הביזנטי של בורסה, שהוא פרק מפואר בזכות עצמו.

אחרי לילה של חמאם יש בך די כוח כדי לראות שמעל בורסה המעטירה מסתער אל השמים הר ענק - אוּלוּ דאג, ובעברית - ההר הגדול. הוא מכוסה ביער סבוך, מאיזור המעיינות החמים המזינים את החמאם ועד כמעט לפסגתו. למטה, ליד בורסה היער דומה קצת לחורשי הגליל שלנו, ואחר-כך, גבוה יותר, הוא מתחלף ביער רחב-עלים אירופי ובעצי מחט, ובסוף - רק סלעים ושלג. ההר יפה באופן יוצא דופן; כזה שאפשר לטייל בו ימים שלמים בין כפרונים וחוות מבודדות.

הכל טוב ויפה, אלא שמה שעניין אותי באולו-דאג היו החיות. אני פשוט אוהב אותן אפילו יותר מבקלאווה, ומשאמרו לי שיש בהר איילים ושועלים ודובים, תכננתי מיד לרוץ בין העצים ולשוח בין העפאים; ואם אצליח לראות ארנבות, אהיה מאושר כאילו זכיתי בפיס. אין מה לעשות - עניין של חינוך.

עליתי אם כן לאולו ולא ראיתי אפילו בְּדַל חיה. הלכתי למקום שמובטח לראות בו איילים וראיתי חמור תורכי. הלכתי למקום שכולם רואים בו סנאים - וראיתי עוד חמור. הלכתי למקום שרואים בו דובים, וראיתי חמור, שני כלבים ועז.

מיואש כיתתי רגלי כה וכה, וגם נסעתי לבסוף ברכב שיעלה אותי למעלה, לסקי, לשלג ולרכבל שיורד מהפסגה לבורסה. מתוך כעס הימרתי על החמאם כמפלט אחרון מן העצב, ועוד אני זועם על הכישלון - מחייך הנהג ואומר משהו בתורכית צחה. לא שהבנתי, אבל ראיתי דוב.

נכון, הוא היה בכלוב, אבל דוב זה דוב. ירדתי במהירות שיא והתקרבתי. התורכים שמו את החיה על רצפת בטון ובנו סביבו גדר, שלא יילך לשום-מקום. עמד הדוב על שתיים והביט בעיניים עצובות ולחות, והושיט כפתו החוצה. מיד נעתרתי לתנועת הקבצנים שלו ונתתי לו לחם וכמה פירות, והוא בשמחה אסף וזלל ושיהק. גמר - וחזר שוב לגדר כלובו ושוב הושיט את כפתו החוצה וחוזר חלילה. הוצאתי לחם מציקלוני ונתתי לו. הושיט דובי דובון - מתוק כזה - את כפתו ושוב לקח, ואחר-כך, כשבא שוב, הבאתי לו את נדבתי קרוב ליד האפון המתוק שלו. כזה נחמד, וכל-כך ידידותי. ריחרח דוב דובון ולקח. חזר שוב ואני מוקסם ושוב בא קרוב אצלו לגדר ועומד לידו ומסתכל לו בעיניים.

איכשהו ראיתי את זיק הפוספור הירקרק ניצת בעיניים של פו-הדוב העותומני הזה והרחקתי במהירות את הראש מן הגדר, ואז שרקה הכף לטושת חמש הציפורניים, ארוכות וחזקות כפיגיונות, כאבחת ברק מול עיני.

מישהו צווח שם בתורכית בצד ואני אמדתי את מרחק ההחטאה של כף הדוב בסנימטר אחד בקושי. לך תסמוך על חיות בר, חשבתי, ועוד על חיות עותומניות. אחר-כך חשבתי ברצינות שאם אני כל-כך חמור כדי לעשות כאלה שטויות, אז אין לי מה לבוא בטענות אל התורכים ופשוט מגיע לי.

כמעט עגונה

באחד מכפרי הטאורוס, לרגל עונה בוערת בשדות שבהרים, נותרו המשפחות נטולות גבריהן. נשות המקום החליטו שהזר, אנוכי, העובר בגבולן לא זו בלבד שיתארח למנוחה קלה ולכוס תה ריחני וטוב, אלא שטרחו וגררו גם שכנים וילדים ושכנים של שכנים, ובהמולה צחקנית ומחויכת הציגו בפני ריבה נאה, שלמעט חתימת שפם קלה לא חסרה דבר כדי להיחשב למצודדת. כיוון, שכפי שהקורא כבר הבין, ידיעותי בלשון העם הזה פחות מקלושות, נמצאתי לא רק מתארח בדיוואן כפרי צפוף אוכלוסין, ולא רק מגיר אל גרוני כמויות תה שדי היה בהן להמתיק את גורל האנושות עד אחרית-הימים, אלא גם המארחים טרחו ונתנו בידי דורון, שהוא קמיע דמוי רביד עשוי גרעינים של חומוס מקושט בפיסות בד צבעוניות.

הייתי מעט נבוך משלא מצאתי דבר לתת למארחת ולריבה המסמיקה, שאודם פניה הלך וחזק ככל שהפזלתי אליה את מבטי, וכמעט פרץ הדם מעור לחייה כשנטלתי את המתנה בידי, אבל כדרך האיוולת שמקורה בבורות, שמתי את המתנה בכלי, הודיתי למארחות והתכוונתי לצאת.

לא הבנתי אז את המלמולים שנשמעו לי פתאום כעוסים משהו על סף עזיבתי. תהיתי ביני לביני שמא הייתי צריך להשאיר מתת כסף בידי אם הבית, אבל גירשתי את המחשבה הנואלת הזאת מראשי והמשכתי בדרכי.

הרבה ימים מאוחר יותר הבנתי, שהמתנה היא קמיע - שמשמעותו באותו כפר נידח בהרים היתה - הצהרת כוונה ברורה, לנותן ולמקבל כאחד - לחתונה של ממש. היום, במרחק השנים שעברו מאז, ומול הקמיע התלוי בחדרי, אני מנסה מדי פעם להבין מה בדיוק הייתי צריך לעשות אז: לא לקחת את הקמיע היה אולי מתפרש כדחייה גסה של הנערה, וזה עלבון חריף מכדי לעבור עליו לסדר היום; מצד שני, יכולתי להסביר שאני חובב הפתעות, אבל מכאן ועד להצהרת נישואין מחייבת יש מרחק גדול, שלא רק התורכית הדלה בפי לא תגשר, אלא גם הסיטואציה עצמה, או אולי ציפו הנשים שכדרך אבירי המיתולוגיה העותומנית אשלוף חרב, ואסיר בגאון נתח מירכי, אערב את דמי בדם בני הבית ואצבע באדום את המפתן והמשקופים כביטוי וכנדר לכוונותי?

המבוכה מלווה אותי עד היום, ובעצם אני מאחל לאותה נערה, שאמהּ כה רצתה לחתנה עם זר, שאולי הוא גם עשיר, שמצאה בינתיים חתן מתאים ממני.

האירוטיקה הגעשית

בוקר עגמומי אחד, אחרי זלילת פירזולה לטובת האנרגיה ומציצת כוס ראקי בשביל הלב - זה העראק של התורכים, שעינו כעין החלב, כאשר שופכים לתוכו מים, והוא המתחרה האמיתי של הקוקה-קולה, במה שמוכר כפילוספיית טעם-החיים - שאלתי את עצמי, למה זה מגיע לי, למה אני צריך לעזוב את המסעדה, כשבחוץ יורד גשם אביב, וכשהר הגעש המושלג הָסָאן-דאג משגר אלי רוחות קרות ועננים מכוערים? למה נגזר עלי לנטוש את מאורת המבטחים הזו, לכתף תרמיל ולצאת לדרך? הרמתי ענייים אדומות מעל הכוס אל בבואתי שבמראה הגדולה שבבית הקפה ולחשתי בקול חנוק מרוב פירוזולה, שהכל בגלל קפדוקיה.

הלכתי לקפדוקיה. וליתר דיוק, לעמק הגרמה שבקפדוקיה; ומכאן, על שפתו של הנהר האדום הקרוי בלשון התוגרמים קיזיל-אירמאק, כשהסאן-דאג המושלג מאחורי, עמדתי ותוך גירוד נורא בפדחת, רימונים מה שיצא לי מהפה היה יא אללה, ובלב התכוונתי לומר – "מה גדולים מעשיך השם" וכיו"ב.

מולי ניצבה פירמידה אדירה ומושלגת, שלעומתה החווירו והתגמדו כל ההרים שראיתי עד אז. ארצ'יאס-דאג קוראים לה, והוא חרוט מהמם, שהיה פעם הר יורק להבות ולבה רותחת ואפר וחצץ לוהט ומשמיע קולות רעם מחרידים שכל אחד מהם היה מרעיד את כל אסיה הקטנה, כך שאמות הסיפים נעו. יום אחד נרדמו ארצ'יאס ואחיו הסאן וחדלו מפעילותם הגעשית, כאילו החליטו שדי. את כל האגם העצום שהיה סביבם הם כבר מילאו באפר וולקאני כמו שצריך, ומאז יש שקט. רק שלג יורד עליהם, בגבהים שבין 3,000 ו- 4,000 מטרים, ואז הם יורקים רוחות קרות וגשמים.

בינתיים, הזדחל על-פני מישורי קפדוקיה מוכת האפר הגעשי הקר הזה נהר שהלך וצבר תאוצה. זה אותו קיזיל-אירמאק, שעמדתי על שפתו וגירדתי בראשי. הנהר התחיל לנגוס בשולי חופיו שלו, ואל זרם המים נפלו ברעש גושים של אפר געשי, שבינתיים התקשה והפך לסלעים. נפלו הרבה, ובמקום שקיזילֵנו זה לא הרס, הגשמים ונחלים קטנים יותר, גרפו וגירדו, משכו וסחבו ואיימו לחסל את כל יצירתם של ארצ'יאס והסאן. היום יש כאן עמק, שאפילו בתצלומים מהירח, לא רואים כמותו. קחו את סיני ואת הנגב ואת מדבר יהודה, הוסיפו צבעים - אדום, צהוב, ירוק, לבן מסנוור וחום, קחו סכין ותתחילו לגלף עמודים וצריחים, עם כיפה ובלי כיפה (כן, כן, זה אמנם נשמע אירוטי, אבל זה נראה ממש גס), תפזרו את שלל הזקופונים האלה על שפת נהר ובתוך עמק, פזרו ביניהם כפרים וגנים וחורשות ומדי פעם תדאגו לכך, שירד גשם ושמיד תזרח השמש. כל השאר זה ענין לתמונות ולמקום עצמו. המילים פשוט קטנות מכדי לתאר נכון את גודל המראה.

לא נגמר; חיו שם מי שחיו, אבל כמו שוקולד שאוכלים הרבה, לא יודעים בכלל שזה טוב. עד שיום אחד הגיעו נזירים נוצרים שהיו מחוברים היטיב למוסדות השלטון הביזנטי בקונסטנטינופוליס (היא איסטנבול) ואמרו: העמודים האלה רכים, אל תוך כל המזדקרים האלה אפשר לחצוב חדרים. את החדרים נחבר במסדרונות, את המסדרונות נקשר בחדרי מדרגות, מחדרי המדרגות נסעף עוד חדרים וכו' וכו'. אמרו ועשו. הסתכלו ואמרו שהגיע הזמן לקשט. ומה כבר הם, לפני אלף וחמש מאות שנה בערך ידעו לקשט? את מערומיהן הבוטים של כוכבניות המאה העשרים לא ידעו. הם הכירו את מרים הבתולה, אמו של ישו, את מרים ידידתו מרציפי הדיג של מגדל, את שרה אמנו, שבגיל תשעים בערך ילדה את יצחק, את הקדושה תרזה ואת הקדושה קתרינה וכו'. הלכו וציירו את כולן. מולן ציירו את אברהם אבינו ואת ישו משיחם ואת אלוהים ואת סנט פטרוס וסנט גיאורגיוס, והותירו אחריהם, לנו, אוסף מדהים של כנסיות ביזאנטיות חצובות בסלע, נבורות ונקורות אל תוך מזקופי קניונים, בעמקים חבויים על עמודים ומגדלוני סלע, והכל חלול כספוג ומצויר ביד אמן. אמרתי אז על סיפה של קפדוקיה שיגעון, שיגעון, שיגעון. חיסלתי בקבוק של ראקי לטובת קפדוקיה שהביא אותי עד הלום.

המשך הסיפור הוא כשהשמש הפציעה, ואני החלטתי שאת העמק הזה, ששמו גרמה, ושהוא באמצע של קפדוקיה אני עובר ברגל, ויורד לצורך העניין מכפר חצוב עם מצודה חצובה, שמזדקרת כמו שלא תדעו. נכנסתי הישר לתוך ואדי, שכולו מחמדי עמודונים ומפלים וערוגות ומים ומחילות, ונשים איכרות מחייכות בלי שיניים, אבל לעומת זאת עם הרבה שפם, ופרדות ומחרשות וסופו של עניין שבדילוגי אקרובאט מעל מפלים, שהם לכאורה לא עבירים, נחתתתי הישר לתוך קניון, שרץ ורץ ונגמר בכפר שנתן את שמו לכל העמק, גרמה. ומה שהיה בכפר הקודם, יש גם פה. רק שכאן שוב צללתי לתוך כוס של ראקי, וריפדתי את המעיים בקצת שיש-קבאב ואחר-כך בתה טוב והתכוננתי בכל הרצינות להמשך אבל נרדמתי.

החלציים והשפה התורכית

את השפה הזו התורכית אף אחד לא מבין, אם אינו תורכי על-אף שהיא קלה למדי. עובדה, יש בתורכיה זאטוטים בני שלוש וארבע, שמדברים תורכית שוטפת, כזו תפיסה מהירה, הייתם מאמינים? הבעיה היחידה שהשפה הזו יוצרת לזר שמגיע שמה, היא שחוץ משפתם הם, אין שפע בתורכים הדוברים שפה אחרת. בגרמנית אפשר לפעמים להסתדר, אבל מה יעשה מיש שלא יודע תורכית וגם לא גרמנית? ידיים, רגליים ועברית שוטפת, מסתבר, עוזרים במקרים מסויימים, ובעיקר אם לא עוסקים בפילוסופיה.

היות ששפה עשויה להיות, אם כן, גורם המגביל במשהו את יכולת ההסבר שלך לאנטולים, יש אפשרות להיתקל בבעיות קלות, כמו למשל, להכנס למסעדה ולהזמין סטייק, שקוראים אותו פירזולה. אם התורכי הבין אותך נכון, תקבל פירזולה. אבל אם הוא לא הבין בדיוק, אפשר שלצלחת יגיע משהו דמוי לסת של חמור מאודה; או למשל, בצהרים חמים בעיירה מוּלא חשקה נפשי באשכים של שור, שהתורכים מצטיינים בהכנתם על האש. כאן נתקעתי כי לא בדיוק ידעתי איך להגיד לתורכי שאני רוצה את זה. הכי קל היה לי להראות על אלו שלי ולעשות מו-מו. חששתי שהתגובה עלולה להיות אלימה מאוד, אבל היה לי מזל, וכמו שגמרתי להצביע על חלצי בתור דגימה מייצגת לאלו של השור, ועוד בטרם פלטתי את המו-מו להבהרה, אחז אותי הטבח בידי וגרר אותי לשירותים. שמא לזה בדיוק התכוונתי.

ןעוד משהו מתחום המזון: אי-שם בשנות השמונים של המאה שעברה נדדתי על-פני תורכיה וחיפשתי קפה. לא סתם קפה, אלא קפה תורכי. כאן התגובה לא היתה אלימה אלא מייאשת. על השאלה "קהוה ואר?" (יש קפה?), התשובה היתה "קהוה יוק". ולא סתם, אלא שליוק ההיסטורי הזה התלווה צקצוק לשון חד-משמעי, בבחינת "יאללה, יאללה חמור, עוף מפה עם השטויות שלך". המנומסים שבאוכלוסין היו גם מגלגלים עיניים למעלה, כמו שמקובל אצל פוליטיקאים יראי-שמים בראיונות לטלוויזיה. וכל-כך למה? משום שהאינפלאציה עברה אז בארץ הזו את גבולות ההגיון, טרוריסטים זרקו רימונים והשמאל השתולל. לצבא התורכי נמאס מהעניין והוא לקח את השלטון לידיו, הודיע לתורכים, שמכאן ואילך אין יותר בלגן (ולא ברדק, כי בתורכית ברדק זה כוס. כלומר, אם אתה רוצה כוס אחת של מים קרים, כל שעליך לומר זה: "ביר ברדק סיג'אק", והברדק מגיע מיד). אין יותר בלגן. זאת אומרת, שלא קונים בחוץ-לארץ כלום, חוץ מנשק - נגד הקומניסטים ונגד היוונים. מה שגדל בתורכיה אוכלים, מה שגדל מחוץ לתורכיה, לא אוכלים. וכך הדבר גם עם שתייה. וכך, כמה שנים טובות לא היה קפה בתורכיה. מאז שברו שם את הטרור ואת האינפלאציה והחזירו את השלטון לאזרחים, ומותר לייבא דברים שונים וגם קפה, ותופעת גלגול העיניים נעלמה.

בשבחי הממלואים

ואם באוכל עסקינן, אוכל תורכי הוא ההמצאה הכי גדולה בעולם. לא רק שבמחיר מנת פלאפל ישראלי אפשר לאכול שם מנה בשרית עם אורז וצנוברים ואוכמניות אלא, שהוא טעים, כאילו הורידו אותו מגן-העדן, מאגף צדיקים גמורים. לא חריף מדי, לא שמן מדי, מתובל בעדינות, עשיר ונעים.

מילים כמו בַקְלַוָוה, הֶלְוָוה, קטאיף, רהת לוקום וכיו"ב מעדנים, הן מילות הסיום של האוכל התורכי.

מעדן מקובל הוא משהו ממולא. יש חציל ממולא ועגבנייה ממולאה ועלי גפן ממולאים. אפשר בעצם למלא הכל. זה נקרא דולמה. גם כל מה שממלאים ואיננו לאכילה נקרא דולמה, בצורה זו או אחרת.

סולטאן אחד, מהאחרונים ששלטו על הארץ היפה הזו, רצה ארמון חלומות על שפת הבוספורוס. אז הוא מילא בעפר שלולית על שפת הבוספורוס, ובנה עליה ארמון, שצופה בחמישה-עשר טון זהב מבפנים ועוד כהנה וכהנה קוב אוניקס, וגם שמו שם כך וכך קילומטרים שטיחים, וכהנה וכהנה מטרים מעוקבים בקישוטים, ששום חנות קיטש בדרום בתל-אביב לא היתה מתביישת בהם. לארמון הזה קוראים "דולמה בהצ'ה". גן הממולא. רואים? דולמה! גם אוטובוסים אפשר למלא. זאת אומרת באוטובוס של עשרים ושניים מקומות אפשר למלא ארבעים וארבעה נוסעים ועוד שק שמן ונפוח לכל נוסע. ועם אפשר, אז גם כמה עזים. לארון החפצים הממונע הזה קוראים דולמוש. יעני ממולאון. תצחקו, אבל זה נוסע. אין אמנם אחריות על לוח הזמנים, אבל בסוף זה מגיע.