לא היה מי שהעפיל אל קלעת נמרוד המתנשאת על גבעה בולטת בתחתיתו של החרמון, מעל עמק חולה ומקורות הירדן, ולא נתן צל לגופו ומרגוע לנשמתו בסתר חורשת האלונים הנהדרת של שיח' עת'מאן אלח'זורי.
אותו שיח', קדוש לדרוזים – ובעצם לכל מי שכיתת רגליו שם בסביבה – נודע בשער בת רבים כמי שבחייו, לפני כ-900 שנה, היה רודף שלום עד כלות כוחו. מספרים עליו שהיה יושב בעיקול הדרך – היום, הכביש העולה אל המצודה ואל נוה אט"יב – ושקית של מלח ים גס בידו. משהיה עובר במקום הלך או רוכב, היה עוצרו בנימוס אך בתקיפות ומנהל עמו דו-שיח, שהיה בוודאי נשמע כך :
- שלום עליך בשם אלוהים
- שלום סבא
- -לאן פניך יא עובר אורח?
- לדמשק סבא'לה. רוצה טרמפ?
- תודה חביבי. אינני רוצה טרמפ
- אולי אתה צמא, או רעב כאן בשמש?
- לא לא. אני רוצה רק לשאול כמה שאלות
- למה, סבא'לה, מה קרה? אתה ממס הכנסה או משהו?
- -לא, מה פתאום ? סתם כך, כמה שאלות בענייני שלום או ריב עם ....
- סבא'לה, תעשה טובה, למה לא תרד לבניאס, תאכל משהו, תתפרפש במים, תסתכל על היהודיות שבאות שם חצי ערומות ....?
- לא לא צריך. אני ממש רק שאלות קטנות ומהר, כבר אני עוזב אותך
- תגיד לי, מה, אתה ממשרד החוץ או מהשב"כ? זוז כבר ותן לעבור יא נודניק. מחכים לי ואין לי זמן לשטויות שלך
כאן בדרך כלל היה השיח' מתעצבן או נעלב, וזורק חופן מלח מהשקית אל עיניו של הקרבן התורן. אם קלע טוב וסימא את עיניו של אותו אומלל, סביר להניח שהלה לא היה מוצא את ידיו ורגליו במשך כמה זמן. זה הספיק לע'תאן אלח'זורי הטרחן לשאת רגליו במורד ולמלמל אל זקנו המדובלל מילים והגאים, שרק הוא הבין.
אם אבל, לא צלף הזקן אל עיני קרבנו, היה ההוא בוודאי מרים את רגליו ומסתלק מן המקום מהר, כדי לא להמשיך ולהסתבך עם התמהוני, וחיש מהר גם שכח את המפגש. הרי המזרח התיכון – ועוד בימי הביניים – היה מלא מוזרים, ואף פעם לא היה אפשר לבטוח במאת האחוזים, שמפגש אקראי וחסר חשיבות עם נודניק קומי, לא יהפוך לסכסוך אלים ורב משתתפים, עד כדי הפגנה או אפילו התנגשות עם כוחות הבטחון.
מן האירועים האלה קל היה להמציא את הסיפור על שיח' עת'מאן אלח'זורי, שהיה "בוחן" את ההולכים : מי שפניו לשלום לא היה נפגע מן המלח ועושה את דרכו הלאה בבטחה, ומי שפניו לרע, היה מסתמא מן המלח ומאבד את כיוון דרכו ........
בין אם המעשייה הזו נכונה ובין אם לאו – והרי אין לנו שום אפשרות לדעת אל נכון, מי היה אותו 'קדוש', מתי חי ומה עשה – זכינו היום, ש''קברו'' נמצא בצל חורשת עצי האלון הענקיים, 73 (!) עצי אלון מצוי רחבי צמרת, מסוקסים ומעוררי כבוד, מהם זקנים יותר מהסיפור וחלק מהם גדולים כל כך, שכדי להקיף את גזעם יש לגייס 4 – 5 אנשים שיעמדו בפישוט ידיים.
אין איש בכפרי הסביבה שיעז לכרות עץ מעצי החורשה או לעשות אפילו שימוש בזרדים יבשים אשר נושרים אל הקרקע. רוחו הזועמת של הקדוש תפגע, במקרה כזה, בעבריין ותפרע ממנו בשנת לילו, וייתכו אף שהחוליגן הפוגע בעצים לא יקום משנתו אל הבוקר ......
בית הקבר שבצל החורשה הוא מקום תפילה לחכמים ותחינה להדיוטות; חניון הוכשר בשולי החורשה על ידי הקרן הקיימת לישראל ונקרא על שמו של נ' אלכסנדרון ז"ל, מי שהיה פקיד בכיר בה ויזם את פריצת הדרך מבניאס לקלעת נמרוד. בשוליה האחרים של החורשה, אשר מפאתיה נשקפים נופיו הירוקים כחלחלים של עמק חולה, הכשר אתר הנצחה לנופלים, חיילי סיירת "אגוז" וכך נכרכו בכפיפה אחת אתרים קדושים, איומים ונכאים, כל אתר – מטענו וטעמיו.
במרחק של פסיעה מחורשת האלונים העתיקים מתחתר כבסכין – וואדי ח'זורי. בראשו גשרון אבן קטן מן התקופה הצלבנית כנראה. הוא מסייע להולכים אל המעיין הקטן, עין א-דפיין ולטחנת הקמח הסמוכה.
זוהי גם הכניסה לנחל ח'זורי, שהוא מלא מים בחורף ואף לעתים בימי הקיץ. המעבר בו קשה בשל הבולדרים הענקיים אשר פזורים במהומה חסרת סדר באפיקו ומדרגות סלע מטרידות את ההולכים בו. משום יפיו של הנחל – שהוא עמוס בחורש עשיר ורב כלילי חורש, ואלה כידוע צובעים בוורד את הנחל בסוף החורף – ראוי הוא לכל מאמץ. מי שאכן לא ירתע מן המאמץ הזה בשלהי דקיטא, יזכה לראות את סתוונית התשבץ הגדולה והיפהפיה עולה ופורחת בין סלעיו ועל כתליו.
משום מה, אגב, החליטו מגיירי המפה להפוך את השם המקורי ח'זורי, שפירושו הוא "המצמצם את עיניו" או גם "המאיים", ל"חזור", כאילו מישהו חזר כאן בתשובה או מחזר על הפתחים. לא ברור. למרבה השמחה, שם המעיין הקטן – א-דפיין – טרם עבר את שלב הזקפה הלאומית שלנו, כי מן הסתם היו מתעלמים ממשמעותו – "הנחבא, הנסתר" ומצמידים לו שם עברי מצלצל וסר מתוכן.
איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים – חרמון, גולן ועמק חולה (מס' 1).
כל כלי רכב יכול להגיע אל המקום בכביש העולה מן הבניאס לנווה אט"יב ( מס'989)
