רסיסי שלכת קוריאנית – בלדה באדום

בהתחלה זה היה נחש של אורות בחושך. נסיעה כמעט אינסופית משדה התעופה, על אי בים, אל הבירה שעל חצי האי. אחר כך, בעיר, זה כבר היה ים של אורות באור הלילה המחושמל. כמו בכל דייט, הפעם הראשונה הטביעה את חותמה על השאר. מכאן ואילך קוריאה היתה חושך, שנע בין רומנטיקה למאיים, או אורות של חשמל.  גם הימים לא היו מוארים ממש כי הסתיו שייט  על ענניו בחלונותיה של קוריאה. בימים שהשמש האירה שמים של תכלת, קוריאה בערה באדום של עצי האדר שלה (מייפל, בלשון הגויים). יערותיה, שבילי ההרים שלה, גניה הגדולים מסביב למקדשיה ולארמונותיה טבעו ביופי, שיכול לשרור רק בארץ שפוחדת להניע את עפעפיה פן שוב יטבע היופי הזה באש הלוחכת של המלחמה ההיא, שגחליה עודן לוחשות מעבר לגבולה.

סוקצ'ו
בלילה החשוך של סוקצ'ו, כמה עשרות קילומטרים מהגבול עם האחות האויבת מצפון, מאירים שני אורות : אלה שעל החוף וביצוריו, פאתי נמל, מגדלור צנוע, ערפם של רחובות שוממים למחצה וזרקורים שמטילים את אלומותיהם הבהירות לאורך החוף.
אלו אורות שנועדו ללכוד במעגליהם מסתננים מהצפון. מבריחי סמים, סוחרים בסיגריות מערביות ובאלכוהול מעודן עבור אצולת הצפון, וסוחרים בזונות – נערות עניות ומבוהלות, שעדיין לא יודעות שנמכרו לזנות בבתי הבושת של ערי קוריאה הדרומית.
האורות האחרים משוקעים במי הים. אדוותיהם מתגלגלות בנחת אל רציפי המעגנים הקטנים, מרשרשות עליהן ונסוגות חזרה אל החושך. אלו אורות שנועדו למשוך אל מעגליהם את הדיונונים. מאלה יש גדולים וקטנים, לבנים וכחולים ולכולם תפקיד אחד – להגיע אל מיכלי המסעדות של שוק הדגים הקרוב. כאן, בסוקצ'ו.

בגלל הים
ים של אור חשמל והבהקים של מים בתנועה באינספור מיכלים, היא התמונה הסוערת של סוקצ'ו. שוק האוכל הלילי שלה אינו מכיל אפילו פרי אחד, לא ירק ולא גרם של אורז. כאן שולטים – בחייהם שבמיכלי המים, ובמותם, על המרחשת ובמחבתות, קצוצים ומנותחים לבלי הכר – אותם לכודי האורות שבמים.
דגים, צבים, סרטנים, רכיכות, "שרצים ומפלצות ים" כהגדרת המתעבים, "מעדנים אלוהיים" כעדותם של המתאווים.
עולם החי הימי הזה אינו מוכר במקומותינו. הוא גם לא שולח את נציגיו לכאן ובודאי שלא לארץ, אשר חותם הבד"צ מכחיל את חלבוניה.

יש בו כעורי ראש ולטושי שן, יש שגופם מלא בחבורות ובדלדלים, יש שעיניהם קמות בעודם בחיים, יש ששוחים על צידם כאילו אבדו כיוון ויש שנוגחים בפראות את קירות מיכליהם ודליי סופם. חזקה על הכל שאין אחד מן המפרפרים בחיים, שיסיים את הלילה בעודו בחיים. אחד אחד או בחבורות הם עושים את דרכם אל מותם באש ואל הפיכתם למעדן בצלחות.
אין מטבחים. יש מסעדות וטבחות, סועדים שיושבים בשיכול רגליים מזרחי על מחצלאות דקיקות וכלי אכלם מונחים לפניהם על דרגשים, אבל אין מטבחים. התהליך שבו הופך הדג או התמנון, הצב או הצפרדע, נחש הים או הדיונון, מחיים לאוכל, נערך כולו בפרהסיה של פתח המסעדה.

ג'יריסאן
בימי מסע השלכת הקוריאנית 'שלי', הצלחתי להתחמק באלגנטיות מהתמודדות קולינארית עם המאכל הלאומי של העם הזה, שאגב, הוא הומוגני ונטול הסתעפויות או תערובות. צפון או דרום, בגולת סין או בפזורה שברוסיה, הקוריאנים מדברים בשפה אחת, נושאים מורשת אחת ועל אף פלוגתא מדממת בין שתי הקוריאות, אכלם הלאומי, כשפתם, אחד הוא : קימצ'י.
כמי שמוכן לטעום כמעט כל דבר בעולם, בין אם יש לו הורים, עיניים או שורשים, הקו האדום שלי עובר בסרוב לגעת בכוסברה (בעייה מרוקאית-תאילנדית-קווקאזית) ובקימצ'י.
הקוריאנים נטלו כרוב והתעמרו בו בדרך של התססה, השריה, החמצה, המררה והחרפה. אחרי שעבר, המסכן, את כל התלאה הזו, קצצו אותו ורוצצו גם, שפכו עליו משרה אדומה, שאת טעמה רק אשמדאי יכול היה להגות. העם המנומס הזה – הקוריאנים - הופך למסוכן, כאשר מי מהם מגיש לפניך את המטעם הזה.
כאמור, הצלחתי לחמוק ממנו עד הערב המר והנמהר שבו, במסך גשם טורדני בעיירה זעירה וחשוכה כמעט לחלוטין, לא מצאתי בית מאכל אלא זה, שאצלו נאלצתי לבלוע מן החומר המאכל הזה - הקימצ'י. כל  זאת קרה לי כדי לא להספות בכפן ואת שארית הלילה עשיתי בגעגועים חסרי תוחלת לחומוס עם שמן זית ולגבינת עיזים עם זעתר....
כדי להתאושש מהארוע הקשה הזה, קמתי בשעה שלפני השחר. בגשם וערפל ובחושך נסעתי באוטובוס נוהם במעלה ההר שמעל העיירה. ג'יריסאן ועוד בטרם האיר היום, מצאתי את עצמי מקרטע במעלה דרך אל פסגת ההר, שנחשב ליפה שבהרי קוריאה. ג'יריסאן שמו. כמובן.
לראשונה בחיי הבנתי, ששלכת נראית מופלאה גם בערפל. שהאדום הלוהט שלה יכוללמוגג את הנשמה, גם כאשר העצים החשופים כבר, שנעלמים בערפל כשורת שרטוטים עדינים בתפאורה סוריאליסטית, מדללים את צפיפות האדום. שהגוון העז שלה נראה מפתה, גם כשהוא מעומעם ונוטף גשם.
עם ההבנה הזו, שנראית לי ממרחק שנה כשעור באמנות החלום, ירדתי מן הפסגה מהלך יום כמעט, בתוך הערפל ובתוך מחזה השלכת ובתוך המיית המים והמפלים שזנקו ליד השביל. לא ראיתי אותם לעתים, אבל שמעתי את המייתם כל אותו היום. גם לא היה ברור לי אם פני נוטפים משום הרסס שלהם, או ממסך הערפל. רק השלכת היתה שם כדי לאותת שוב ושוב כי הצבע המבליח מן הערפל הוא צבעה של קוריאה בסתו.