בפעם האחרונה ש"ביליתי" בניירובי, היה זה בעת הכנת רכב מסע ובהמתנה לחברים שיגיעו. נדהמתי מכמות החולים והנכים שהציגו לראווה את מומיהם על המדרכות במרכז העיר, בקטע שבין "הילטון" והשוק המרכזי. ציינתי לעצמי גם, שהמלון ללבנים נודדים, "ניו סטנלי", שוב אינו רק מלון, מסעדה, בית קפה ולוח מודעות כפי שהכרתיו, אלא הפך גם לבית-בושת פעיל, מרדת הערב ועד למחרת היום, והוא שוקק פרוצות שחורות.
בשעת בין ערביים ישבתי בקפה "האַקַאצְיַה" בחצרו של המלון ונעצתי את עיני בעוברים ושבים על המדרכה. קצת משועמם. פרוצה מקומית ישבה לא רחוק ממני, שתתה משהו בחברת חברותיה ואותתה לי בלי הרף בעיניה, שהיא גם פנויה וגם מעונינת לשבת לצידי.
פירוש מוטעה של מבט עיני או תנועת ראשי, והגברת המטופחת קמה ממקומה והתיישבה לידי בחיוך נצחון, ומיד הכריזה ששמה סַבִּינַה ושהיא שמחה שפגשתי אותה כאן. לא ברור לי בדיוק מהו שעבר בראשי באותה שניה , אך במקום לגרשה מיד משולחני, שאלתי אותה אם היא צמאה או רעבה. הגברת ענתה לי בחיוב באנגלית אוקספורדית והזמנתי עבורה מנת אוכל ושתיה. הפרוצה - שבינתיים גם ראיתי היטב שאינה צעירה וגם לא יפה במיוחד - טרפה את האוכל במהירות של אדם, שזמן רב לא אכל משהו של ממש. אחר כך היטיבה את עגיליה בתנועת ראש חיננית, הציתה סיגריה בגנדרנות וינקה ממנה בשאיפת עשן עמוקה. מיד נשפה אותו בשפתיים מעוגלות ושאלה "ומה עכשיו?"
לאחר שהבהרתי לגברת, שאשמח מאוד לשוחח עמה בקפה, אך אין לה כל סיכוי להגיע אל חדרי, היא הרימה את ראשה ושאלה בחיוך "אם אני מאלה". הודיתי באשמה, מבלי לדעת עד היום, אם כוונתה היתה שאיני אוהב נשים, או שאני מאלה, שסטייתם מתבטאת בדיבורים.... כך או כך בשיחה איתה ראיתי הזדמנות טובה, לשמוע דברים מפי מי, שיכולה להיות נציגתם של כל המסכנים אשר בימים האחרונים הטרידו את מנוחתי על מדרכות ניירובי.
בשני ערבים ארוכים למדתי ממנה שהיא בת כפר שהגיעה לעיר הגדולה, הילדות שלה היתה רגילה ולא, היא לא מתגעגעת לעברה. האנגלית הנפלאה בפיה מתבססת על מה שלמדה מן המיסיון בילדותה ועל כושר חיקוי אדיר מהטלויזיה, שניחנה בו באופן טבעי, שהעבודה בימינו אלה קשה; למדרכות הגיעה לאט לאט מתוך כורח שמקורו במחסור, ובכל זאת היא עצמאית ואין לה סרסור. יש לה שלושה ילדים נפלאים שאת שמות אבותיהם אינה יודעת. ילדיה אינם יודעים מה אמם עושה לפרנסתה והם אוהבים אותה מאוד. היא מגדלת אותם בעזרת אומנת, הם לבושים יפה, אוכלים טוב ומקבלים חינוך שלא היה מבייש ילדים לבנים. היא שונאת אנשי עסקים מצריים כי הם אוהבים להרביץ ואוהבת בעיקר את אנשי העסקים המערב אירופים והאוסטרלים, כי הם משאירים לה אתנן יפה, כלומר, לא פחות מ- 50$ . יש לה מגבלות צניעות חמורות, שכוללות איסור מוחלט על נשיקת פה או מגע שלא כדרך הטבע (ציטוט!!). אלימות מאוד מפחידה אותה.
בערב השני כבר היינו מספיק "קרובים", כדי שהיא תעז ותשאל, מדוע בעצם שלא נעלה לחדרי. בין ההסברים ההגיוניים שנתתי לה כתשובה, שאלתי אותה אם אינה פוחדת להדבק באיידס, שעל כן ידוע הרי מפרסומים לא רשמיים של ממשלת קניה באותו הזמן, שקרוב ל מחצית האוכלוסיה העירונית הבוגרת של קניה נושאת את הנוגדנים הנוראים האלה. שאלתי אותה אם לא אכפת לה שילדיה יראו אותה גוועת מאיידס, ועד כמה היא ערה לכיעור שבמחלה הזו.
פניה של סבינה התעננו. גלגלי עיניה הלבנים נראו לי עכורים וראיתי שהיא לא יודעת את נפשה מכעס.
היא תפסה בידי ואמרה: "בוא. דיברת די. עכשי תבוא איתי ואל תדבר".
האשה השחורה, שהתגלתה עכשיו – משעמדנו זה לצד זו – כגבוהת קומה, לקחה אותי למסע קצר על המדרכה, שהקיפה את גוש הבנינים אשר בו ניצב מלון "ניו סטנלי". המדרכות - אשר בשעות היום רוחשות המוני אדם מתרוצצים, מצחצחי נעליים ומתקני סירים - היו שקטות ואפלות כמו כל מרכז ניירובי. בחושך המתעבה, הבחנתי בעשרות גופות אדם מוטלות על המדרכות. חלקן על פיסות קרטון המשמשות כמזרון, חלקן מכורבלות זו בזו או בסמרטוט; לחלקן היו בטנים נפוחים, היו מהן שנעו והיו דוממות כאבן. ריח רע עלה מבמת החזיון המפחיד הזה. גם שיעולים חרחרניים ובכי נשמעו שם על מדרכת גופי האדם האלה.
עם תום "הסיבוב" חזרנו בשקט ובלי לדבר לחצר קפה "האקציה". הזמנתי קפה וסבינה טרפה שוב גלידה בחיוך רחב.
"נהנית?" שאלה אותי.
"מה זה היה צריך להיות?" שאלתי אותה בשקט.
"דיברת אל איידס, לא? אז שתדע, כל אלה שראית שם מתים עכשיו ואם לא עכשיו, אז מחר, זה לא מאיידס אלא מרעב".
הרמתי עינים שואלות מעל כוס הקפה שלי והיא מיד ענתה – "הילדים שלי לא ימותו מרעב. אנחנו לא יודעים כלום על איידס, אבל רעב זה דבר מכוער, ובעיקר כי מתים ממנו לאט, כי תמיד מוצאים איזה זבל שמאריך את ייסורי הגסיסה".
יותר לא שאלתי, גם סבינה בקושי המשיכה לדבר. למחרת נסעתי לאוגנדה ולא ראיתי אותה עוד מעולם.
