קמבודיה - ילד עם שק קמח מול המנגנון

ההבדל

צ'וֹנְג-אֶק הוא מקום "שדות הקטל". האתר הזה הוכר בעולם בזכות הסרט "דמעות של שתיקה", שתיאר את המציאות בדיוק מדהים. בדרך לצ'ונג-אק הקרובה מאוד לפנום-פן, עברתי ברובע הזונות הוויטנאמיות. מסתבר שבתהליך נסיגת הווייטנאמים מקמבודיה בשנת 1990, נותרו מאחור אלפי נערות, שהגיעו לכאן כחלק ממדיניות ווייטנאם להפוך את קמבודיה למחוז ווייטנאמי בשם קַמְפּוּצִ'יאַה. את פרנסתן הן מוצאות היום בעיקר בזנות. שתיים אותתו לי בחיוכים צחים. הן נחמדות, אבל, מן הסתם, נגועות באיידס, ובכלל מה פתאום? השתגעתי? אני מחוץ למשחק הזה.

הנוף מסביב שטוח כמו שולחן. שדות ועוד שדות ועוד שדות. אלפי דקלי סוכר זקופים ניצבים בשוליהם ומסמנים את גבולות האיכרים. מעט התושבים באיזור מתגוררים בבקתות עץ וקש. בקמבודיה כולה חיים קצת יותר מעשרה מיליון תושבים, ובהשוואה לארצות אחרות באיזור היא נראית מאוד דלילה.

יש משהו חלומי בנוף הקמבודי, אבל קשה לי להשתחרר מהתחושות הכבדות שמלוות אותי. הטבח הנורא שערכו הקמר-רוז’ בתושבי ארצם, אווירת הנכאים של פנום-פן, האיטיות, שאולי במקום אחר היתה נראית לי כמו "שלווה בודהיסטית".

הדקלים האלה, כך התברר לי מאוחר יותר, היו מכשירי עינויים בידי הקמר-רוז’. כפות הדקלים משוננות כמו מסור, ובאמצעותן ניסרו המטורפים של פול פוט את קורבנותיהם.

בלב השדות השקטים האלה נמצא אתר "שדות הקטל". לכאן הובאו מאות אלפי אנשים מפנום-פן, שאותה החליטו הקמר-רוז' לנקות מ"יסודות עירוניים חתרניים ובאושים". כאן טבחו אותם בחרבות, בקלשונים, במעדרים, באלות ובמסורים. צ'ונג-אק מחרידה בצמצומה. בסך הכל סְטוּפָּה בודדת בלב השדות, המכילה "הר" בגובה 26 מטר שעשוי כולו מגולגלות אדם מנוקבות ומנופצות, כרותות ומנוסרות, סדורות לפי גיל הנרצח ומינו, מתינוקות בני שבועות אחדים ועד לזקנים וזקנות. מסביב לסטופה מסודרים בורות רבועים בקרקע, כמו בחפירה ארכיאולוגית, ומבעד לעשב ולעפר מבצבצים שרידי בגדים ועצמות אדם. מעבר לגדר - צמחייה סבוכה למדי, עם עוד אלפי בורות קטל כאלה שטרם נחפרו ומן הסתם גם לא ייחפרו לעולם.

שלט בקמבודית ובאנגלית, דהוי מגשם ומשמש, מספר בתמציתיות את סיפור השחיטה הגדולה, שנמשכה משנת 1975 עד 1979. רק היטלר השתווה לפול פוט, נאמר בשלט הדהוי.

לשני סטודנטים קמבודים שעמדו שם, ונעצו בי מבטים מופתעים, סיפרתי שאני מישראל - והם חייכו חיוך של התפעלות - שגם לנו יש שואה משלנו, תוצרת היטלר, ושגם לנו חוסלו מיליוני יהודים בשואה. הם שתקו. חיוכם נמוג והיו קצת נבוכים, ואחר-כך אמרו לי בשקט, שנכון, שמה שעבר על היהודים זה באמת נורא, אבל היטלר לא היה יהודי ופול פוט היה קמבודי......

פעם, אחר כך ועכשיו

קמבודיה היא בכי ממושך. את זה אני יודע עכשיו, אבל לא ידעתי כשהחלטתי לבקר בה. קמבודיה היא בכי, שהתחיל עם סיום הקולוניליזם הצרפתי ותחילתה של עצמאות הקְמֶר-רוּז', אם תופת היא אכן סוג של עצמאות.

כל מה שנותר מקמבודיה של אימפריית הקמר העתיקה נהרס עם השנים ונבלע בג'ונגל. היום עמלים בה צרפתים, יפנים, קוריאנים, גרמנים וכיו"ב צאצאים של הקולוניאליסטים מפעם, לחשוף שוב חלק מתפארתה העתיקה.

עד כמה שהדבר אולי מעורר תמיהה לא היתה בקמבודיה באלף השנים האחרונות תקופה רגועה, שבעה וחפה מזדון שטני, דווקא כמו התקופה שבה שלטו בקמבודיה הצרפתים, שהיו דחוקים בין שטחי ההשפעה הסיניים, היפאניים וההולנדים במזרח מחד, לבין אלו של בריטניה הגדולה במערב, מאידך.

כל מה שנותר מהתקופה הזו מתמצה בשני סוגי שרידים: האחד הוא ארכיטקטורה צרפתית מהמאה

ה- 19, שמבצבצת פה ושם מבעד לעיי החורבות ורומזת, שאם יבוא מישהו ויסיט את הריסותיה של קמבודיה, אפשר יהיה לראות איך פעם היו הדברים בה שונים.

שריד אחר מהתקופה הוא רוצח ההמונים המטורף, פול פוט, מנהיג "הקמר-רוז’" שאת תואר ה'דוקטור' שלו ברפואה רכש בסורבון בעזרת מלגה של ממשלת צרפת, כך לפחות טוענת הביוגרפיה הרשמית שלו, שיש החושדים כי אין בה מילה אחת של אמת. בוודאות מוחלטת, שמו האמיתי לא היה מעולם פול פוט, שעל כן זהו קיצורו של הכינוי המופרע "Political Potention". בזמן לימודיו – אם אכן התקיימו - חדרו למוחו המעוות גם הרעיונות הנשגבים של הקומוניזם ותורתו העממית של מאו דזה דונג. שם הם הפכו לעיסה באושה, אשר הולידה בסופו של דבר את הטבח הנורא בעם הקמבודי, ובו אבדו לו מידי מרצחים קמבודים, כנראה שני מליון בני אדם. כשליש מן העם.

מקמבודיה המודרנית לא נותר דבר, זולת העוני, הרעב, הבורות, הנחשלות, השחיתות, היתמות והבכי. אפילו כוח להתגעגע לימים טובים יותר אין להם, לקמבודים.

ניסיון לתת לקמבודיה ציון בהיסטוריה עשוי להתגלות כמסוכן, שבו אתה עלול להעלות את חמתו של מישהו. מישהו כזה יכול להיות וייטנאמי, סיני, אמריקני, אוסטרלי וגם - קמבודי. מערך העמים בקרב הקמבודים עצמם, הוא לא יותר פשוט. אפילו הקמבודים יודעים שיש יותר מטיפוס "אתני" אחד בארצם. כולם קמבודים, אבל יש קְמֶר והם יותר קמבודים מבני צַ'אם, ויש כמובן הַמוֹנְג שהם יותר תאילנדים מקמבודים. יש גם תאים, שהם בוודאי יותר תאים מקמבודים אבל הם גם יותר תאים מההמונג. מלבד כל אלה, יש גם טרנספר קבוע של וייטנאמים אל קמבודיה כדי לאפשר לוייטנאמים השכנים, החזקים יותר, מרחב מחיה נוח, שחסר להם בבית.

מאחורי כל עמי האיזור ניצבת היסטוריה עקובה מדם. הצ'אם שלטו בעבר על חלקים מלאוס, מווייטנאם, מתאילנד ועל כל קמבודיה. הקמר נלחמו בהם ושלטו על קמבודיה, על חלק מתאילנד ועל כל מרכז ווייטנאם ודרומה. הווייטנאמים כבשו אחר כך את מחוזות המזרח של הצ'אם והקמר והפכו אותם לארצות ווייטנאמיות. משקצו התאים במלחמות עם ההמונג, פנו מזרחה ופגעו בצבאות צ'אם, קמר ווייטנאם. אחר כך בלעו את מחוזות המערב של קמבודיה. גם הסינים נהגו לגבות מס עובד מהקמבודים, עד שבאו הצרפתים והפכו את קמבודיה לחלק ממושבת הודו-סין שלהם.

רק אחרי מלחמת העולם השנייה, משחולק העולם מחדש אחרי התמוטטות הקולוניאליזם, מצאה עצמה התערובת האנושית הנקראת קמבודים, בגבולות חשופים, בלב ליבו של מאבק בין לאומנות וקומוניזם. הם המליכו עליהם למלך את הנסיך נוֹרוֹדוֹם סִיהַנוּק, שהצליח לשרוד במהלך המאבק בצרפתים, במשך מלחמות האחים בין משפחות האצולה דוברות הקמר, לאורך שלטונן של הממשלות הפרו מערביות ואפילו מול אלה, שהתנגדו להן. לכאורה הוא זה שיסד את הקמר-רוז’, גלה מארצו וחזר. זקן ושבע ימים, ניצח מארמונו על גדות המקונג על סימפוניה צורמת של עוני מחריד, עם מלחמת אחים שאין לה סוף, עם שני ראשי ממשלה שאין גבול לשחיתותם, עם זיכרון ממבול ההפצצות האמריקניות, שנחת פה בשנות השבעים ממטוסים אמריקנים, עם זיכרון הטבח של מיליון וחצי קמבודים בידי פול פוט וקלגסי הקמר-רוז’, עם זיכרון הכיבוש הווייטנאמי, שעדיין אין חושפים את מוראותיו, ועם תככי הסינים, התאים, האוסטרלים, והאמריקנים שלא מפסיקים ללבות את הרוחות הרעות גם היום.

מפת העצמות

אם זה נשמע כמו אוסף חסר היגיון של אירועים ושמות, זה לא מקרי. כך, בכל אופן, נראה הדבר בעיני,

אחרי שהגעתי אל קמבודיה כדי לראות את מקדשי הענק של אָנְגקוֹר תּוֹם, את מקדש המוות העצום באַנְגְקוֹר-וַואט ואת הֵיכלות בָּא-יוֹן וטָה-פְרוֹם שבנו קיסרי הקמר. כולם חרבו מהזנחה, מנטישה ובמלחמות אזרחים. הם נבלעו במבוכי הג'ונגל ועכשיו מתגלים אט אט בעזרת מאמציהם של חופרים מאומות העולם.

כשעמדתי מול פלאי הבנייה הללו, ראיתי ארץ שהיצורים השבעים ביותר שבה הם כלבים וחזירים הנוברים באשפתות. ארץ, שמשדות האורז שלה מבצבצות עדיין עצמות אדם, שבעיבורי בירתה,פנום-פן, ניצב מקדש ובו הר מגולגולותיהם המרוטשות של קרבנות הקמר-רוז’. בליבה אף מוצגת מפתאימים מזוויעה של המדינה, עשויה כולה מגולגלות טבוחיה ומעצמותיהם.

השוק המרכזי של פנום-פן נראה כמו גל אשפה ענק, שחזירים, כלבים וילדים רעבים עורכים בו תחרותאין סופית מי ימצא בו שרידי מזון. מתוך טבעת האשפה מתרומם בניין מכוער, דמוי שוק פרובינציאליצרפתי, ובו מונחים כלי בית ומטבח, מוצרי פלסטיק, פרחים ושרשראות זהב, שלא ברור מי בכלליכול לקנותן. העיר כולה נראית כמו מחנה פליטים. רבים הרחובות שאינם סלולים, והאוסף המרשים של קווי הטלפון והחשמל נראה כגיבוב סוריאליסטי של קשרים גּוּרְדִיִים. לא ברור מי מחובר שם למי, כיצד ולמה.

השגת קו טלפון לשיחת חוץ היא משימה, שלכבודה אתה נאלץ להשיג בדרך כלל אישור מיניסטריאלי.בערב מתרוקנים חוטי החשמל ממטענם, וחושך שורר בכל העיר. זוכים לתאורה רק ארמון המלך -חיקוי מפואר לארמון המלך בבנגקוק -ומלון "קמבודיאנה", המרכז המפואר ומנקר העיניים של אנשי עסקים, מרגלים, דיפלומטים, קציני צבא, משלחות להשכנת שלום מטעם האו"ם ומיליונרים תמהוניים.

הרדיו הממשלתי הודיע שכוחות הקמר-רוז’ צרים על בַּטַאמְבַּאנְג, מרחק קילומטרים ספורים מהגבול עם תיאלנד. רדיו ווייטנאם הודיע, שכוחות ממשלת קמבודיה צרים על הקמר-רוז’ של בטאמבנג, ורדיו תאילנד הודיע שבטאמבנג עוברת מיד ליד. ברחובות פנום-פן יודעים לספר שכפריים בורחים לעיר וסותמים את הדרכים. אני מניח שבארצות-הברית יודעים לספר שמשלחת האו"ם להשכנת שלום ממשיכה בעבודתה ושבישראל לא יודעים כלום. בפנום-פן, בינתיים, הסתובבו אנשים שמחפשים עבודה תמורת חמישה דולר לחודש ולא מוצאים.

כדי להשלים א התמונה, "קינחתי" בטול-סלֶנג, שבתוך פנום-פן. פעם היה זה בית-ספר תיכון, אחר-כך הפך לבית-סוהר של הקמר-רוז’. חדרי הלימוד חולקו במחיצות לבנים לתאי כלא שהזכירו לי את מרתפי הכלא של האינקוויזיציה בטולדו. מיטות העינויים, כתמי הדם, שלשלאות הברזל החלודות ומכשירי העינויים נותרו כולם במקומם. על הקירות תלויות עשרות אלפי תמונות קטנות של המעונים שמתו כאן. בקצה הבניין, על הקיר, ניצבת מפת ענק של קמבודיה, עשויה כולה מגולגלות ומעצמות אדם.

הכל אמיתי.

האפלה מתחילה להשתלט על העיר ואני מדווש במהירות בין ערימות האשפה והקבצנים, ממהר חזרה על אופני אל האכסניה. לזרים אין מקום ברחובות החשוכים של פנום-פן. לא רק כי אין מה לעשות כאן אחרי החשיכה, אלא בעיקר כי אז מגיחים השודדים ממאורותיהם ומתחילים לחפש פרנסה.

הרחק מפנום-פן, על גדות אגם טוֹנלֶה שבמרכז קמבודיה מגובבים בתיה של סְיֶימְרִיפּ, או בעברית "הניצחון על הסיאמים". שם יומרני למדי לאוסף צנוע של רחובות מוצלים תחת עצים טרופיים. את העיר חוצה נהר סיימריפ, ואין לדעת היכן מסתיימת העיר ומתחילים הכפרונים שמקיפים אותה. מצידה האחר גובלת סיימריפ בג'ונגל הטרופי, שבקרחותיו הקטנות מגדלים האיכרים אורז בערוגות. על הקרחות האלה, הבולטות במבט מן האוויר ככתמים בהירים, הטילו בלילות מפציציו של קיסינג'ר את מטעני המוות שלהם כדי להעניש את הכפריים על כך, שלוחמי הקמר-רוז’ שוהים בג'ונגל הסמוך. במשך היום היו לוחמי הקמר-רוז’ רוצחים את הכפריים בתגובה על ההפצצות בלילה; שורפים כפר אחרי כפר ובוזזים את מנת האורז היומית הדלוחה ואת מעט תרנגולותיהם של הכפריים, ובלילה היו המטוסים האמריקנים מטילים פצצות על הכפריים כתגובה על כך שהקמר-רוז’ שם.

ילד עם שק קמח מול המנגנון

בגיהנום הזה גדל פְּרוֹם סוּקוֹנְטֶה. כשהיה ילד הופיעו הקמר-רוז’ של פול פוט והפרידו אותו ממשפחתו. פרום נשלח למחנה ילדים. מחנות כאלה הוקמו בכל קמבודיה - מחנות לגברים, מחנות לנשים, מחנות לנערים ומחנות לילדים. כדי שהגזע הקמבודי לא ייכחד, היו נבחרים גברים ונשים אחת לזמן מה, ונפגשים זה עם זו לצרכי פרייה ורבייה. לאחר ביצוע מצוות המפלגה, הם היו מוחזרים לעבודה במחנותיהם עם תעודות חתומות שמעידות כי בתאריך זה וזה מילאו אחר הוראות המפלגה, העם והמולדת.

במקביל לביצוע ההפריות המזעזעות הללו, ל"טובת העתיד" של קמבודיה, עמל המנגנון "לבער את קמבודיה מהרע שבה", כלומר לטבוח את כל תושבי הערים. כך הוצעדו מאות אלפים מתושבי פנום-פן אל מחוץ לעיר ונטבחו; כך הושמדו עשרות אלפים מתושבי בַּטַאמְבַּאנְג ועוד ועוד תושבים עירוניים מכל רחבי קמבודיה.

במחנות העבודה, שאוכלסו בכפריים "טהורי גזע", עסקו קציני הקמר-רוז’ במלוא המרץ בבניית קמבודיה חדשה, ובראש וראשונה - ב"ייצור" גזע חדש של קמבודים. האיכרים, שממילא בקושי הצליחו להוציא את לחמם מן האדמה עוד לפני ימי הזוועה, הוכרחו עתה לעבוד בפרך, תחת פרגולי המשגיחים. בערבים נאלצו לשמוע הרצאות על מלחמת המעמדות. מאות אלפים מתו אז במחנות מעבודת הפרך, ממלאריה, מרעב, או שהומתו בידי המשגיחים של הקמר-רוז’. אם מישהו לא הצליח למלא את מכסת עבודתו היומית, היה נענש בהצלפות שוט, ואם לא מת מההצלפות, היה בדרך כלל מת מזיהום פצעיו באקלים הטרופי של ארץ המרורים הזו.

פרום הקטן היה חביבו של מפקד המחנה שלו, ולכן הצליח לקבל "חופשה" קצרה ממחנה העבודה. הוא הגיע איכשהו לכפרו, שם נודע לו כי כל משפחתו נרצחה על ידי שליחי ה"רופא" פול פוט. הסיבה: למשפחתו היו קרובים בעלי רכוש בפנום-פן. כיוון ששיטתו היתה חיסול משפחות שלמות, ברח הילד מכפרו וחזר למחנה. אלא שבינתיים נודע לממונה על הכפר, כי הילד הצליח לשרוד, ומשלחת יצאה אל המחנה כדי 'לטפל בבעיה'......

מפקד מחנה הילדים, שאהב את פרום, הבריח אותו ליער ושם חי פרום, ניזון משורשים, חרקים ולטאות, עד שהמחפשים נואשו וחזרו לכפר. לאחר מכן הוברח למחנה נערים. שם, במחנה הנוער היה פרום הקטן חייב לעבוד לפי מכסות הנערים. בזכות קסמו האישי והאינטליגנציה שלו, זכה פרום ליחס מיוחד גם בסטאלג הנערים והוא הפך לטבח ולרועה הפרות של המחנה.

כששלטון הקמר-רוז’ התבסס בכל קמבודיה והאמריקנים סולקו סופית מהארץ יחד עם כל הזרים האחרים, החל פול פוט בניסיונותיו להקים מחדש את קיסרות קמר העתיקה. הם סגרו בארמון שבפנום-פן את מלכם "האדום" - נורודום סיהנוק - שהיה בין מקימי התנועה המטורפת הזו. אחר כך יצא לסין ולא חזר עוד מגלותו בבייג'ינג, אלא אחרי נפילת הקמר.

פול פוט החל להילחם בווייטנאם, במטרה מוצהרת לכבוש מחדש את כל דרום ווייטנאם, שנקראת בפיהם "קמבודיה התחתונה". זה היה האות לווייטנאם, שהיתה כבר מעצמה מקומית, לפלוש אל קמבודיה. צבא המטורפים של פול פוט הובס עד מהרה. הקמר-רוז’ נסו מערבה אל גבול תאילנד ושם ישבו עד 1992 , אז חזרו וחידשו את מלחמת האזרחים, המשתוללת לסירוגין בקמבודיה גם בזמן כתיבת שורות אלה.

קמבודיה הפכה לפרובינציה ווייטנאמית ושמה הוסב לקמפוצ'יאה. הווייטנאמים החלו להשליט מעט סדר באנדרלמוסיה שהותירו הקמר רוז’. הקמר ביטלו, למשל, את המטבע הקמבודי, שנתפס בעיניהם כמכשיר קפיטליסטי לדיכוי העמלים; ביטלו את המסחר - תועבה מערבית, לטענתם, וחיסלו את מוסדות ההשכלה והמחקר - מוקדים ריאקציונריים מיותרים.

בקמבודיה של ימי המעבר מהטרור של הקמר-רוז’ לצבת הברזל של הווייטנאמים היתה אווירת "איש הישר בעיניו יעשה". בעיקר נתפסו רכוש ובתים של מתים ונרצחים ושל אלה שנעלמו במחנות ובג'ונגל. כך נתפס גם בית משפחת קרוביו של פרום בפנום-פן, כך הופקעו מידי הילד בן ה- 13 אדמות משפחתו בכפר ובקתת הבוץ של הוריו. פרום הקטן לקח את הפרות אותן רעה במחנה הנערים, שהוויטנאמים ביטלו וסגרו, וחזר לכפרו כחסר אדמות, אך כבעלים של בקר רב.

הילד היה עשיר גדול. אבל אט אט, בלי שהצליח להבין כיצד, נעלמו פרותיו מעדרו בזו אחר זו ושוב הפך לחסר כל. כשהפך לקבצן עני, לא רצה בו עוד איש בכפרו. שכן רחמן אחד צייד אותו בשלושה קילוגרמים של אורז, כדי שיילך איתם לפנום-פן ואולי יצליח למצוא שם מישהו ממשפחתו. שלושה קילוגרמים של אורז היו מטבע עובר לסוחר באותם ימים, ותמורתם אפשר היה להשיג הסעה בעגלה או מחסה מפני המונסון.

מטבע עובר לסוחר נפוץ אחר בימים ההם היה בשרן של הנשים. כל מי שיכול היה סחר בגוף אשתו, בתו או אחותו. המחיר הזול ביותר שולם עבור ילדות הקמר-רוז’, שדעתן נטרפה עליהן בהמוניהן, במעבר החד מילדות כפר שבויות בידי לוחמי הג'ונגל, לילדות מתאבדות בשליחות המפלגה ואחר כך, לפליטות בזויות, שנאנסו במחנות השבויים של הצבא הווייטנאמי הכובש, בטרם שולחו אל סמטאות פנום פן בחוסר כל.

פרום בן ה- 13, פנה לבית יתומים ושם זכה לקבל עבודה כטבח. בלילות היה חולם על בני משפחתו שנרצחו ועל פרותיו הגזולות, ובימים היה מבשל מרק אורז לרעבי בית היתומים. לילה אחד נגלה אליו אביו בחלום, ואמר לו שהוא רוצה לראותו משכיל. נאמן למצוות רוח האב, פנה הנער למנהל בית היתומים בבקשה שיאפשר לו ללמוד. חמש שנים למד פרום קרוא וכתוב, אנגלית וחשבון, עד שבגר והצטרף לצבא קמבודיה, שבינתיים כבר שוחררה מכיבושה של ווייטנאם. צבא הממשלה היה עסוק בעיקר בהתנגשויות חוזרות עם מחתרת הקמר רוז’, אשר שבה והגיחה ממעבה הג'ונגלים שעל גבול תאילנד.

במהלך שירותו בצבא קמבודיה, גילה פרום סוקונטה שממשלתו מוכרת את דרגות הקולונל של צבאה לכל המרבה במחיר, וכי הקולונלים מוכרים את הנשק שהם מקבלים מארצות הברית, כדי שיוכלו לקנות את דרגותיהם גם בשנה הבאה, ושהכסף שמגיע לממשלה נעצר בכיסי השרים. לכן הוא אוכל אורז רקוב פעם ביום בעוד שאיכרי ארצו, עליהם הוא מגן מפני הקמר רוז’, אוכלים אורז יבש, אבל לא רקוב.

פרום ברח מן הצבא והפך למורה לאנגלית בכפר ליד סיימריפ שליד אנגקור-תום, בירת אימפריית הקמר הקדומה. משגמר ללמד את שני ספרי הלימוד שעמדו לרשותו, קנה אופניים והחל להסיע תיירים תאיים אל מקדשי הג'ונגל וסוחרים מהעיירה אל גדות אגם טונלה, שם היו קונים דגים מיובשים ומומלחים.

פרום התחתן ובנה לו ולרעייתו בית כלונסאות על תעלת מים עטורת סבכי ג'ונגל בשולי סיימריפ. נפגשנו כשנטפלתי במצלמתי לשני ילדיו שרחצו בתעלה. כשנפרדנו, נתן לי פרום פתק עם שמו וכתובתו, וביקש שאשלח לו ספרי לימוד באגלית. על הפתק היה כתוב: SIEMREAP - CANDY MAKER - PHROM SOKUNTHEA.

"יצרן סוכריות?" שאלתי אותו בתמיהה. "זה יותר מכובד ממוביל סוחרי דגים מסריחים", אמר פרום, "ואם יגיעו הספרים באנגלית אולי אוכל למצוא עבודה טובה יותר".

כמה שנים אחרי כן עלה פרום עם אשתו ובתו על סירה, ששטה על האגם טונלה עד פנום פן, ולא חזור עוד לסיימריפ.

בית המשוגעים

בעיתון שהגיע מתאילנד לבטאמבנג, עיירה המרוחקת כ- 260 קילומטרים מגבול תאילנד על הדרך הראשית לפנום פן, היה כתוב שקרבות קשים מתנהלים בין כוחות הממשלה של קמבודיה לבין יחידות של הקמר-רוז’ סביב בטאמבנג.

באכסניה שלי אמרו שהדרכים לפנום פן חסומות בהמוני פליטים נמלטים. בטלוויזיה הקמבודית שידרו מיד אחרי החדשות סרט פורנוגרפי. בלילה שמעתי יריות הרחק מעבר לנהר, וחשבתי בליבי שהנה הקמר רוז’ תוקפים, ומחר יטגנו אותי על לוח מתכת חלוד אחרי שיעקרו את לשוני ואת ציפורני ויכריחו אותי לכתוב וידוי שאני מרגל של ה- CIA, ממש כמו שעשו לעיתונאי האוסטרלי, שמכתב הודאתו המוכתם בדם מוצג בטול-סלאנג.

הקמר רוז’ לא הסתערו על בטאמבנג. גם הדרך לפנום פן לא היתה חסומה למחרת בשיירות של פליטים יותר מאשר ביום רגיל. עוד יום רגיל של מאות עגלות ואופניים ואלפי אנשים בדרכים, עמוסים לעייפה בחבילות, שלא ברור אם הם פליטים, או סתם קמבודים שמחפשים מקום לגור ולעבוד בו.

בצהריים היה חום נורא וגם ירד גשם מעצבן. נשארתי באכסניה והסתכלתי אל הנהר, שמעברו המרוחק עמד עד אתמול כפר של סוכות קש ובוץ. עשן קל התמר מהמקום ובעזרת משקפת יכולתי לראות כי העשן הוא מהסוג שעולה ממקום שרוף......

בעל האכסניה אמר לי שהקמר רוז’ שרפו בלילה את הכפר ושהיתה שם מלחמה גדולה. אחרי הצהריים עבר אופנוען בודד בבטאמבנג ונשא בידו האחת גולגולת ערופה של אדם. האופנוען היה חייל של צבא הממשלה שהתנקם בקמר רוז’ על שאנסו את אחותו בלילה הקודם.

בערב לא דלקו האורות בבטאמבנג והטלוויזיה הקמבודית שידרה שצבא הממשלה הדף את הקמר רוז’ חזרה אל הג'ונגל. הכפר נשאר שרוף, בטאמבנג נשארה חשוכה עוד שני לילות. עסקים כרגיל.

וכך עובדת המלחמה בקמבודיה: הקמר רוז’ מתחבאים ביום בג'ונגל, הופכים רעבים בלילה ואז תוקפים כפר, בוזזים את המזון, שורפים מה שאפשר ועם שחר, חוזרים שוב אל סבך היער. את הנשק הם מקבלים מהתאילנדים, שכמעצמה מקומית הם מרגישים צורך להיות מעורבים בקמבודיה, ובעיקר כדי לא להניח את הארץ לוויטנאם, המעצמה המקומית המתחרה להם.

התאילנדים קונים את הנשק מן האוסטרלים - עוד מעצמה אזורית, בכסף שמעניקה להם ממשלת ארה"ב תמורת מלחמתם בברוני הסמים של משולש הזהב. הברונים נתמכים על ידי סין, שמעוניינת בייצור הסמים, שמוצאים דרכם לארה"ב. סין גם תומכת בקמר רוז’, על אף שבאופן עקיף הקמר נהנים מן הכסף האמריקאי.

כסף אמריקאי מגיע גם לאוסטרליה כדי שהיא תמכור נשק לכוחות הממשלה החוקית של קמבודיה כדי שזו תוכל להילחם בקמר רוז'. היות ששרי הממשלה הזו מושחתים עד היסוד, היא מוציאה מדי פעם מכרזים לתפקידים שונים. ביניהם גם תפקידי פיקוד בצבא ובמשטרה. כיוון שכך, עסוקים מפקדי הצבא באיסוף כסף כדי לעמוד בתנאי המכרז הבא. את הכסף הם משיגים ממכירת הנשק האוסטרלי שלהם לקמר-רוז’.

כלומר, האמריקאים ממנים גם את הקמר רוז' וגם את המפקדים של צבא הממשלה. אם קצין צבא לא זכה מחדש בתפקידו במכרז הבא, הוא נוטל מכל הבא ליד כפי יכלתו, ומסתלק עם צבאו הפרטי למזרח קמבודיה, אל גבול וויטנאם. שם הוא מצטרף לצבאות השודדים הנתמכים על ידי וויטנאם, שגם היא כמובן, מעוניינת לשמור על מעמדה בתוך קמבודיה.

לוויטנאמים יש כמצופה פחות כסף מאשר לתאילנדים ולאוסטרלים ולכן הצד הנתמך שלהם עוסק בשוד.

פשוט? לא בוודאות, אבל בהחלט כָּאוֹטִי......

ערוף הראש הזה שראיתי, הסתובב כשהיה עוד בחיים, במשך כמה ימים באיזור באופן "חשוד", אבל חיילי המחסום של הצבא לא ירו בו כי הנשק שלהם לא עבד. בסופו של דבר עשתה חרב את מלאכת העריפה. בעצם, בכלל לא ברור הקשר בינו לבין אירועי הלילה והאונס של אחות החייל על האופנוע. זה גם לא חשוב כבר, כי הוא ממילא מסתובב בלי ראש.

היה לי די מבטאמבנג. הסתלקתי במונית רעועה, היחידה שהיתה במצב נסיעה, וחשבתי על הידיעה שראיתי מספר דקות קודם לכן בעיתון הקמבודי. היא סיפרה כי באיזור, שנשלט היום על ידי הקמר רוז’, יש מרבצים של אבני ספיר, שהיו יכולים לשנות את כלכלתה של קמבודיה ולפרנס את כל אוכלוסייתה ברווחה. אני הייתי בדרכי שוב לפנום פן, שם מתקוטטים הילדים עם חזירים וכלבים על מקום טוב במזבלת השוק - לפחות עד שהקמר רוז’ יסתלקו ממרבצי הספיר.

 

הרשימה נכתבה ברובה בשנת 1992. היום חיים בקמבודיה כ – 13.5 מליון איש. נורודום סיהנוק, המלך, גוסס מסרטן בבייג'ינג ובנו – רווק ורקדן לשעבר בפאריס - מולך תחתיו. הקמר רוז' אבדו את פול פוט, שמת במחבואו בג'ונגל של מערב קמבודיה, כנראה מוות טבעי. הם מוקעים בכל פינה ועל כל צעד ושעל, אך "בוגריהם" ממלאים גם היום תפקידים מרכזיים בקואליציות השלטון השונות.

סיימריפ כבר לא עיירה כפרית קטנה, אלא עיר תיירות שוקקת בתנופת בנייה עצומה של בתי מלון ועם נמל תעופה בין לאומי.בפנום-פן יש יותר חשמל בערבים, אין בעייה להשיג קווי טלפון היות שיש היום לכל תייר כמעט, טלפון סלולארי.

פרום סוקונטה קבל ממני במשך השנים כמה וכמה ספרי לימוד לאנגלית. מאז שנת 2001 לא היה לי קשר איתו וכשחזרתי לסיימריפ לא מצאתיו עוד.

תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר