קווקאז - פינות קווקאזיות

קווקאז - פינות קווקאזיות | תמונה 1קווקאז - פינות קווקאזיות | תמונה 2קווקאז - פינות קווקאזיות | תמונה 3קווקאז - פינות קווקאזיות | תמונה 4קווקאז - פינות קווקאזיות | תמונה 5קווקאז - פינות קווקאזיות | תמונה 6קווקאז - פינות קווקאזיות | תמונה 7

רא'צ'ה

זְוִיַאד אמר לי שרַאְ'צָ'ה נמוכה יותר מסְוַאנֶטִי שבקווקאז הגבוה, אבל היא גבוהה מבספיק כדי שאנשוף בעליות בהרים ושבמקום שממנו אני מגיע, אין הרים ירוקים כאלה, כמו ברַאְ'צָ'ה.

למען האמת לא התנגדתי לשוטט גם שם. מה גם שעמדו לרשותי שמונה ימי המתנה בין עניין אחד למשנהו, וללכת עם זְוִיַאד ועם אִינְגָה - שהפכו עם השנים לבני לוויה קבועים למדי בקווקאז – הוא עניין משעשע וטעים גם יחד.

הוא הזהיר אותי שלא אצפה לשלגים הבוהקים של סְוַאנֶטִי, ארץ כפרי המגדלים, וגם לא לנהרות הסוערים שלה.

מה יש שם? שאלתי.

קורים שם דברים, הוא אמר.

יש שם מגדלי הגנה מימי הביניים כמו בסְוַאנֶטִי השכנה ?

לא. יש שם חוזרים בתשובה, ענה .

בעודנו משוחחים, המכונית הרוסית הקטנה והממורטטת השתעלה בתוך קניון יפה ומיוער. זה דומה לפירנאים, הרהרתי לעצמי. יער האלון השסוע שלו, פריחת הרודודנדרון שהיתה כמובן עניין של עונה...., הצוקים הגבוהים והחשופים, שמדרגות המותן שלהם נראות כעציצים ענקיים לקבוצות עצים, אשר הצליחו בכל זאת להדחק אל פינות הקרקע הבלתי אפשריות הללו.

עצרנו כדי לאכול כמה שיפודי ששליק ריחניים כצידה לדרך. השלווה של הנחל, היער, עשן הגחלים שהסתלסל אל קרני השמש הרכות באפלוליתו של הקניון התחלפה אחרי כמה עיקולים בהפתעה מתחת לרשת של כבלי פלדה וקרוניות, אשר ריחפו הלוך ושוב מעל הקניון, בדרכן האווירית בין העיירה הכעורה צִ'יַאְ'טוּרָה למכרה המנגן הגדול שפתחי מנהרותיו נפערו במצוק.

פתח אחד היה מערה טבעית, שמעיין קטן טפטף מקירותיה. אחרי שהגענו אליה – כמו שזוויאד נבא – כמעט ללא אויר בריאות, משום גבהה הרב מעל הנחל. ראינו שמעבר למעיין, באפילת המערה עמדה כנסיית מְעִ'ימֶוִי. ידעתי מן הספרות שהיא בת כ – 1500 שנה ושיש בה פרסקו מימי הביניים, אלא שעוד בימי השלטון הסוביטי כיסה אבק המנגן את כל מה שהיה חשוף ומעולם לא נמצא התקציב לטפל באוצר האמנות הזה.

היה שחור ומאובק במְעִ'ימֶוִי. נזיר של הכנסייה הלאומית של גיאורגיה, מזוקן ולא מטופח, עסק בחלוקת פתקאות מזל ומילא מי מעיין בבקבוקי פלסטיק שהביאו לו הנשים. הוא לא סגר את הבקבוקים אבל בירך את המים ונטל את ממוננן של הבריות.

זוויאד אמר שהמעיין במערה היה כנראה האתר הפולחני לאל קדום של אנשי רַאְ'צָ'ה, ושגם בימי השלטון הרוסי הנשים היו מגיעות אל המעיין ממש כמו היום. בימי הרוסים היו מי המעיין מוצלחים יותר, כי לא היה מי שיגבה כסף עבורם. זוויאד צחק ואנחנו גלשנו בחזרה אל אינגה, שכדרכה התעצלה לטפס בהר. היא שוחחה עם עוברת אורח מעיירת הכורים צִ'יַאְ'טוּרָה ואחר כך סיפרה שהכורים משתכרים מדי חודש בערך 500 לארי שהם בערך 80 דולרים. ואיך חיים מזה ? שאלתי, אינגה הסתכלה עלי ואמרה – רע מאד.

בלב היער שאחרי צִ'יַאְ'טוּרָה נפער המערה הגדול של קַצְחִי. הפעם גם אינגה הצטרפה להליכה, כי עמוד הסלע הטבעי מרחוק נראה לה מעניין. זוויאד אמר שרק בגלל ההקשר הפאלי היא רצה כל כך מהר שלא כדרכה, וזכה למבט רצחני מאינגה, שהצמית אותו לזמן דומיה בלתי שגרתי.

משהגענו לקַצְחִיסְוֶטי, הוא עמוד הסלע הקדוש של המקום, זוויאד הופתע לגלות שבמקום – שגם הוא במקורו אתר פרה נוצרי – אותו הכיר מאז ילדותו, הקימו לא מזמן שתי קפלות זעירות.

אוֹמַרִי, איש יפה תואר איבד את בנו במלחמת האזרחים שהתחוללה באבחזיה. הוא שיקם את הקפלות הישנות וההרוסות, כמחווה של חזרה אל המקורות הדתיים והלאומיים שלו. הוא מתגורר במקום וממשיך להקים את האתר שהוזנח בימי ברית המועצות.

אומרי סיפר שעד לא מזמן צמח ליד העמוד עץ גבוה. נזיר טיפס עליו, הגיע כך אל ראש עמוד הסלע ובנה שם תא לתפילה ולהתבודדות, ומאז, ועד שהשיב נשמתו לבורא, לא מש מן המקום וחי ממתת ידם של המאמינים. משמת אותו מתבודד קדוש, ידה העמוד אבנים בעץ, עד שהעץ קרס ומת.

מתי כל זה קרה ? שאלתי.

אומרי הרצין, חשב מעט ואמר שלא מזמן......

בלילה הגענו לאוֹנִי, זו עיירה בלב ההרים, אמרה אינגה. כאילו שיש שם יישוב שאינו בלב ההרים, חשבתי. המארח שלנו היה איש קג"ב לשעבר. כלתו, אישה צעירה עם תינוק, ניסתה ללכוד את תשומת לבו של זוויאד והתנאתה בפניו בחזה זקור וחצוף מתחת לכיסוי בד דקיק. משהגיע איש הקג"ב, אבי בעלה היא נעלמה. את האוכל היא כבר הגישה לבושה בצניעות סולידית. אינגה וזוויאד מחייכים ואחרי הקפה אנחנו פורשים למיטות.

למחרת קמנו אל ארוחת בקר, שהייתי יכול לאכול עד שעות הצהרים. באוני יש בית כנסת חסר שימוש ובחצרו רועים חזירים. שומר בית הכנסת, יהודי זקן ושמו שלום, לימד את כלבו לגרש את החזירים, אבל הכלב היה מן הסתם תלמיד רע למדי והעדיף לשחק אתם במקום לרדוף אחריהם. שלום אמר שיש עוד כמה יהודים באוני אבל בשוק הקטן ראינו רק כמה רוכלות יהודיות זקנות שלא רצו לדבר איתי. כנראה ששליחי האירגונים היהודיים השונים ירדו לחייהן בצורה כזו, שכל מגע עם מה שנראה יהודי ולא מגיאורגיה, הופך להיות לבעייתי.

באותו יום עלינו לקניון של שְקְמֶרִי. הערפל הקשה על התצפית, אבל הרעש של המים העיד על עצמת המקום. היער הנהדר של רא'צ'ה היה פיצוי כלשהו על הקניון הנעלם. בערב אכלנו חצי כבשה. היא היתה מונחת על מצע ריחני של תבשיל מתובל וזוויאד האיץ בי לאכול עוד ועוד. לצורה הזו שבה כבש מסיים את חייו קוראים שם שקמרולי, על שם הקניון, אמרו שני ידידי.

אזרביג'אן

קוּרְבַּאן הראה לי למרגלות הרכס מקום, שבו יש התפרצויות של בוץ קר, מבעבע כמו גייזר ממש, אלא שממדיו מצומצמים יותר. אחר כך עברנו בגן יפה שבו שברנו רעב של כמה שעות. בגן הזה היה כלוב ובו התרוצצו שני גורי זאבים. לבי נשבר כשראיתי אותם בענותם ובצרותו של הכלוב. קורבאן התבונן בי בפליאה. כמובן, חשבתי, בארץ שבה הצרות מתחילות בגבול עם איראן, נמשכות אל גבול ארמניה ולא מסתיימות על גבול רוסיה, בעוני ובשחיתות, במקום שבו אמונות הרחוב המוסלמי הופכות למנוע פוליטי, מה באמת מקומם של רחמים על שני גורי זאבים לכודים ?

עלינו דרך בֵּשְׁפַּרְמַק ("חמש האצבעות") - מקום שבו הנשים זחלו מתחת לסלעים כדי לרצות את נציגיו הנסתרים של אללה ולזכות אגב כך בפתיחת רחמן הסגור, והגברים הגישו סיגריות כמנחה לידעוניות זקנות, שברכו אותם בהשבת אונם הנחלש - אל היערות מעל שֶׁקִי.

שקי שנהרסה לא אחת ברעשים מוקפת ביערות נהדרים של עצי אלון ובכפרים, שאם סוכני הנסיעות היו מכירים אותם, היו בוודאי חדלים מלכנות בתואר "ציורי" את היעדים שהם מוכרים ללקוחותיהם.

רק מתי מספר יודעים שביערות ובכפרים שמעל שקי גרים אזרים לא תורכיים.

הם מדברים תורכית כדרך כל האזרים. הם לבושים בלבוש המקובל בכל אזרביג'אן החדשה, הפוסט-סובייטית. הם לא מתפללים במסגדים, אלא בבתיהם.

בחלק מהם מתנוססות כמצבות עבר אלים ועצוב כנסיות עתיקות, נטושות וברובן מוזנחות ומטות לנפול. אחת שטרם היתה למשיסה בשיני הזמן היא ה"אלבאנית" מן הכפר קיש, כשמו של העם העתיק –

האלבאנים – שחי כאן בטרם הפלישה התורכית הגדולה של המאה ה-11. אין קשר בינם לבין האלבנים מן הבלקן, שקוראים לעצמם – שקודארי.....

גם כאן, כדרך שהדבר נהוג אצל המשוטטים בקווקאז, מתארחים בבית איכרים, שהתוספת הכלכלית מן הארוח, משפרת את רמת חייה של המשפחה המארחת הרבה מעל הממוצע של שכניה ....

קורבאן ואני מטפסים ביגיעה גדולה במעלה התלול של סימטאות האבן והבוץ, מתחת לעצי אגוז ותפוחים. שער הבית נפתח ואת פנינו קבלו שתי אחיות צעירות ומצודדות שהכירו היטיב את קורבאן.

בעלה של האחת הוא נהג, אב לשני ילדיהם ותומך בשני הוריו הזקנים הגרים עמם בבית הגדול המוקף בבוסתנים. בדמדומים האפורים של טרם העלטה, הדליקה אִלְהַאם, הצעירה, את עששיות הנפט. היא שלחה בי מבט מכמיר ברעבונו המנסה להחבא. אלהאם עצובה. יש לה עיניים שמבקשות אהבה באופן נואש.

אחרי ארוחת הערב הדמומה ירד גשם זלעפות, שזרמיו מן המרזבים מלאו את כל החביות וכלי המים הנוספים שהוצבו מול פתחיהם. בחשכה המעובה, נראתה צלליתה הכהה של אלהאם על רקע חלון חדרה המואר, כבתיאטרון בובות. בחדרה אין קישוטים אלא "דובי" ענק מצמר סינטתי ותמונה של איש צעיר.

היא היתה בת 18 כשנישאה ולא הספיקה להתבגר כדי שנה מנישואיה וכבר התאלמנה, כשבעלה נרצח בדקירת סכין במוסקבה, שם חיפש עבודה.

שנה מאוחר יותר, אלהאם התפרנסה מלפתוח את דלת הכנסייה האלבאנית, שנמצא הממון לשקמה לתועלתו של העולם כולו. עיניה היו עדיין עצובות ורעבות לחום.

טושטי

שנים שזממתי להכנס אל החבל ההררי הנישא הזה - טוּשֶׁטִי, על גבול צ'צ'ניה. לא צלח בידי, ולא מטעמים של בטחון או מחשש הרשויות לשלומי. הסיבה הפשוטה היתה, שהדרך לשם מגיחה מתחת לשלגים רק במאי, וכיוון שהם מפשירים ומותירים את הארץ להתהדר במרבדי פרחים, הם ממלאים את ערוצי הנהרות בזרמיהם הסוערים ואין לחצותם עוד – וממילא גשרים אין – עד שפני המים ירדו וזעמם ישכך.

אלא שאז, אם החטאתי את "חלון ההזדמנות השנתית", שוב מתנפלים שלגי הקווקאז הגבוה על מעברי ההרים ומשאיות הענק החוצות את הנהרות, שמפלס מימיהם ירד, נבלמות בפיתולי המעלה המרוטש ואין לראותו עוד מתחת לשטיח הלובן עד להפשרה הבאה.....

משצלחה בידי התכנית ואכן מצאתי עצמי בלבם של הרי טושטי, נסעתי – הלכתי – רכבתי בלב חלומו המתממש של כל מחפש מציאות מתחיל.

כפרי המקום עשויים גיבובי אבן מלוקטת, מרובבת בכתמים אדומים, שחורים וצהבהבים של חזזיות. עובי קירות הבתים – כשל שומרת גפנים בהר חברון - רב עד תדהמה, בראותי את גודל גיבובי האבן ותבנית המצודות ששיוו הבונים לבתיהם. בתוך מבצרי החזזיות האלה אין אתה יכול לעמוד זקוף מלוא הקומה, גם אם מדובר בקומתי המאד צנועה .....

מגדלי אבן רבועים, שהזכירו לי מייד את פירגוס דירוס בדרום הפלופונס הטרשי, ואת מגדלי סן ג'מיניאנו שבטוסקנה המחוייכת אבל, בעקר הם נראו כמו מגדלי חבל סוואנטי, מהלך ימים רבים מזרחה מכאן, על אותו רכס הקווקאז.

צרות רבות, הרהרתי בראותי את הכפרים, ומלחמות רבות זימן שר ההיסטוריה לנתיניו הרומשים באפרי המרעה הגבוהים כאן יחד עם בקרם דל הבשר. פַּרְסַמֶה, דִיקְלוֹ, שְׁטְרוֹלְטָה, שֶׁנַאקוֹ, בַּסִי, דַארְטְלוֹ, צֶ'שּׁוּ ועוד כפרים קטנים, ריבבו את מורדות ההרים הירוקים והסלעיים. משעולים של אבני נחל ריבדו את סמטאותיהם, זקנות חבושות שביסים הדסו עם שחר, בצליעה של עומס השנים והחיים הקשים, בין עטיני הפרות וכדי החלב הגדולים, נערות בהירות שיער ויפות תואר הציצו בחציפות מחוייכת מחצרות האבן או מבעד לערימות עצי ההסקה. השמים אז, בעונה שבה הכפרים האלה "מחוברים" לעולם החיצון, היו תכלת עזה שמדי כמה שעות התקדרו, המטירו את מטענם ונפתחו שוב אל האור המסמא של ההרים.

בבית האבן גדל המידות, שחללו הצר נחסם בשקי גרעינים, בכדי חלב ובחריצי גבינה ענקיים, הציבה המארחת הישישה – או כך לפחות היא נראתה לי – מיטה מתקפלת קטנה. שיהיה לך נוח, אמרה בשפת קארטלי ובניב המקום. אינגה בקושי הבינה את דבריה.

בבקר נאלצנו ליטול חלק בטקס החליבה, נשיאת החלב בכד הכבד, בפינוי לוח העץ שעליו אכלנו ערב קודם ובהכשרתו לארוחת הבקר עמוסת הלחם החלב ומישרות מתוקות של פירות השנה שעברה.

יום עבר עלינו. השלישי או הרביעי לשהותנו עם הזקנה, לביקורינו בכפרים סביב ובבטלה מבורכת.

בערב ההוא הזקנה גררה רדיו מפעל סוללות ממקום כלשהו. אינגה הסמיקה כשהבינה מהזקנה מה לרדיו ישן זה ולמקום.

בערב ערכה הזקנה כירה של גבינות, יינות מתוקים, יינות שרף כבדים, פירות והרבה לחם חם וריחני, שרק הנשימה לידו הפכה לחווייה גופנית מענגת. צעירי המקום הגיעו ונכנסו אל הבית בהרכנת ראש. עוד בטרם שהגירו את כוסם החמישית, וכבר מישהו מצא תחנה צווחנית וחורקת ברדיו. כנראה מרדיו צ'צ'ניה, ובדרך שאיני יכול להסביר לעצמי גם עתה, מצאה את עצמה אינגה הצנומה והדוקרנית מממשת את מה שספרה לי לא פעם, כאהבתה הגדולה. מחול.

סערת הריקודים של אישה צעירה ובודדה, שרקעה בפראות ברגליה על רצפת האבן המגובננת, החזה שהזקירה בהתגרות מול פניהם המשולהבות של צעירי שטרולטה, שמיום לידתם במקום לא זכו לחוויה סוערת מן הסוג שהתרחש אז באפלולית המכסה על הסומק, כל אלה היו האות לפתיחתן של ארובות השמים.

סופת ברקים ורעמים פרצה אז מעל הכפר. הפרה הבודדה של הזקנה לא ידעה את נפשה מבהלה וגעתה בקול גדול, בכל פעם שברק האיר באור סגלגל את מגדלי הכפר, מקדים אך במעט את הרעמים המתגלגלים בהרים כיריות תותח. אינגה והצעירים שהקיפו אותה לא שתו לבם כלל למהומת האלוהים בחוץ ועד הבקר כבר היו שתויים כך, שגם בצהרי יום המחרת בקושי יכולתי לנער אותה. היינו צריכים להסתלק משם אל זקנה אחרת, בכפר אחר.

תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר