פיוטר בקטוב היה אטמאן (מפקד וראש כנופיה...) של חבורת קוזאקים כשכבש את מרכז סיביר ואזור ימת בייקל והביא לצאר שלו מלקוח של 11,000 רובל. בתמורה קיבל את התואר ”ראש הקוזאקים במצודות של חופי הנהר יניסיי בשרות הצאר מיכאיל רומנוב הראשון" והשנה היתה 1640, זו שבה איבדה האנושות את הצייר פול רובנס ואת הפילוסוף הענק אוריאל ד'אקוסטה. זה גם היה אחד החורפים הקשים של סיביר.
צאצאיו של פיוטר בקטוב המשיכו להתגורר בארץ שכבש מידי המונגולים-הבוריאטים, אשר שלא כרוב שבטי אחיהם הנוודים, הם היו בעקר יושבי קבע וגרו בבקתות עץ וטחב, שחלקן התחתון היה בכלל חפור לאדמה.
כמעט כל בכור בשושלת בקטוב נקרא אלכסנדר, ובשם חיבה – סאשה. זה של היום נראה, חושב ובעל יכולות וחושים של קוזאק, חי באוסט-ברגוזין - עיירה נידחת על גדות אגם בייקל - ונשוי לגאלינה היפה שהיא גם רוסיה וגם בוריאטית. היא מורה לאנגלית והוא מנהל שמורת הבייקל, ששטחה - עם האגם וסביבותיו - גדול פי שניים בערך ממולדתנו המוקפת.
כל הסיפור התחיל מזה, שקיץ אחד אמר לי סאשה, שאני צריך לבוא בחורף כדי לראות את הגורים של כלבי הים של האגם, בפרוותם הלבנה, שוכבים על הקרח המכסה את פני המים. אמותיהם רובצות לידם ואביהם צופה מפני מתנכלים. לקריאתו החדה – אם התבהל ממשהו – צוללת כל המשפחה אל מתחת לקרח.
מרגע שאמר את זה, התחילו בעצם מסעות הקרח לסיביר ....
בעבור "צבר", שגדל בארץ חמה על גדות הים התיכון, קרח הוא מושג מתחום המקרר החשמלי או המזגן שלא מתפקד נכון. לקרח יש גם אסוציאציה לוויסקי ובמקרים קשים גם למשקה "ברד" על שפת הים.
לראשונה נתקלתי בעובדה, ש'קרח' או 'כפור' אפשר לומר ברוסית ביותר ממאה מילים, רק כשראיתי אותם. לא את המילים אלא את הקרח והכפור, שהיו באמת ובתמים ביותר ממאה צורות שונות.....
במסעות אל הבייקל הקפוא הצלחתי להבין שלשכבת קרח בעובי של כמעט שלשה מטרים, שארכה ורחבה יותר משל כל מדינת ישראל, אין צורה של קובייה קפואה במקרר הביתי, אלא אינסוף של צורות, שקיפויות, בתבנית גושים, דמויית עננים או תחרה, עם גווני לבן-אפור-ירוק-כחול-שקוף-אטום ולא, אי אפשר למחוק את המיותר, כי אין.....
למדתי שעל ימת בייקל אפשר לנסוע בחורף עם משאיות; שכדי להמשיך ולדוג בה, מקימים על הקרח אהלים, שקרקעיתם מנוסרת וישנים מסביב לחור בקרח וממנו גם שולים את הדגים (אם לא נפלו אליו בלילה....).
למדתי להכיר את אוכלוסיית הניירפה, כלבי הים - מהבודדות בעולם של מים מתוקים – שרובצת על הקרח מסביב לחורי המילוט והנשימה; למדתי שהבוריאטים – המונגולים בני המקום העתיקים, שקדמו לבוא הקוזאקים ונחילי הרוסים המתנחלים והגולים - צדים אותם בשיטות, שהאסקימואים השתמשו בהן לפני יותר ממאה שנים; הבוריאטים מקימים כפרים שלמים על הקרח ומבלים עליו חודשים ארוכים במקום ביערותיהם; למדתי שכדי להתקרב אל משפחת ניירפות על הקרח, צריך להתכסות בסדין לבן ולזחול, עטוף בו, על הקרח עד מרחק המנוסה שלהם מפניך. באותה הזדמנות גם הבנתי שקרח - אם אתה זוחל עליו שעה שלמה, ואפילו אתה לבוש 'כמו שצריך' - זה דבר קר, לא כדי צינון כוס וויסקי אלא כדי למות מקפאון....
למדתי שאם מוציאים דג מהמים, הוא מת תוך 20 שניות מקור ומתקשה כמו אבן. זה גם קורה לתחתונים שאתה לובש, כשאתה מסיר אותם אחרי רחצה במעיין חם הנובע מתוך הקרח. התחתונים אמנם לא מתים כמו הדגים, אבל הם מתקשים באותה מהירות.
בקור של מינוס 40 מעלות צלזיוס, השתן לא מגיע לקרקע במצב נוזלי והלחות הטבעית באף ומסביב לעינים הופכת לגבישים – כמו יהלומים מסרט שודדים זול.
ומכאן ואילך, התמונות תעשינה את שאר עבודת ההסבר, כי ממילא אי אפשר להמחיש את הטמפרטורה האמיתית, כך גם לא את חום הלב של האנשים שמארחים אותך בבקתותיהם המחוממות עד הזעה. אי אפשר להעביר את הטעם המפתיע של הריבות אשר הוכנו מבעוד קיץ מפירות היער וגרגיריו, ולעולם לא אוכל להסביר באמת, עד כמה נוגעות ללב הן נגינת "הרמוניקה" רוסית ושירה מפי צאצאי הקוזאקים, ליד אח מבוערת סביב קערת דגים ודלי של וודקה.
אז נכון החורף הארוך שעברנו חלף עבר, אבל הרשימה הזו לא יכולה אפילו לדגדג את החורף המופלא שהיה לנו עם מרבדי פרחיו. היא באה מליבו של המקום הכי קר בעולם, שחיים בו אנשים ובלי אף פרח אחד ....
