ספרי הגיאוגרפיה ומסדי הנתונים מציינים, שמספר אוכלוסיה באן-חווי הוא כ – 60,000 בני אדם. מספר נאה לכל הדעות, לארץ ששטחה כשל אנגליה בערך, ללא וויילס וסקוטלנד.
חוויתה הנופית של אן-חווי, וממילא גם ההיסטורית והתרבותית היא הצ'אנג-ג'יאנג ("הנהר העצום", בלשוננו, הוא ה"יאנגצה"). במהלכו התחתון. הנהר נע מביצה לביצה ומאגם אחד למשנהו, צולח ארץ של ערפל נצח, מבתר אותה לדרום הררי ירוק ודליל אוכלוסין - עד כמה שאפשר להסכים עם מושג כזה במזרחה של סין ה"קלאסית" - מול צפון מישורי, שאדמות הסחף הטיניות של עמק הנהר נמסכות בו במשטחי לס אין סופיים, מולדתם של הסינים הקדומים, בני 'חאן'.
אירועים חשובים נתארעו באן חווי – כאן חי לפני יותר ממליון שנה אדם מטיפוס "הומו ארקטוס", ולפי שנמצאו קרוביו בבייג'ינג, בלואו-יאנג וביונאן, ברור שההומיניד מאן-חווי לא היה בודד בסין.
כאן כרו את הנחושת, שהיתה בסיסה החשוב היותר של תקופת הברונזה הסינית, היא ימי ממלכת שאנג האגדית, מן המאה ה-18 ועד למאה ה-11 לפני הספירה, ובעברית – המקבילה לכל פרק הזמן שעבר בין הקמת ה'סטונהנג' הגס והבלתי ברור באנגליה לבין מלכותו המסוערת של שאול, מספר שמואל במזרח התיכון שלנו......
כאן צלחו בני חאן הצפוניים את נהר הענק בדרכם דרומה, אי שם במאה התשיעית לפני הספירה הנוצרית, כדי להתפשט אל תוך עמק הנהר ובמעלהו, להדביר את יושביו הקדומים ולגרשם מפניהם הלאה, דרומה, כדי שיקימו בבוא היום את וייטנאם, תאילנד, לאוס וארצות אחרות בסביבה הרחוקה ...... אחד מנסיכי הפולשים, הותיר בארון קבורתו בבוץ של אן-חווי את חליפת השרד שלו, שהיא עשוייה ממאות לוחות של ג'ייד המחוברים בחוט כסף.
בפן-יאנג, לא רחוק מהבירה המודרנית חה-פיי, הקימה השושלת הסינית הלאומית האחרונה – "מינג", "הזוהרת" – את בירתה הראשונה. משהעתיקהּ הקיסר הראשון בשושלת, לנאנג'ינג, משיקולים שונים, טרח להשאיר מאחוריו את קברם של אביו וחמשת אחיו במבנה מוזוליאום מפואר, כאילו היו בעצמם קיסרים ולא אכרים מרודים וקשי יום. את המבוא הארוך לבית עולמם עיטר בשדרת ספינקסים, שכמותם הציבו ה"מינג" כ"דרך רוחות", גם לפני קבריהם בקרבת נאנג'ינג ובייג'ינג.
אן-חווי, זכתה ונותרה עם ארומה כבדה של עתיקוּת, זו שהסינים העכשוויים מעדיפים לא פעם למחוק, ולהתחיל מחדש משהו עם ניחוח מערבי, מודרני יותר.
כך נמצאים היום באן-חווי דברים, מקומות, אירועי יום יום ואווירה, שהופכים אותה ללב הסיני של מזרח הארץ. הלב המסורתי, שאצלנו מכנים אותו בפאטרנאליזם מכוער ואווילי – "אותנטיות". ולמשל: עדיין התה השחור והתה הירוק, שמגדלים על מדרונותיהם הערפיליים של הרי הדרום, נחשבים בעיני המומחים לתה הסיני המשובח ביותר והנחשק ביותר.
בנהרותיה עוד משייטים דייגים בסירותיהם העמוסות לעייפה בקורמוראנים מאולפים לצוד את הדגה לאור היום, כיאות לעופות שהם ציידי יום בלבד*.
עדיין הדיו המסורתית - שהיא גושים מוקשים של אפר, שומן ועוד חמרים "סודיים" – מיוצרת בדרך המיוחדת של אן-חווי מעצי מחט אנדמיים ליערותיה, ולפיכך אין כמותה בכל רחבי סין, המנסה לחזור אל שרשיה.
בכפרים עתיקים, בני יותר מ-600 שנה, כחונג וסי-די עדיין אפשר לראות משקופים מגזעי ארז ענקיים, ועליהם מגולפות תמונות מחיי אדון האחוזה הכפרית, שלא היה לו די בזלילה וסביאה, אלא אף אהב שמשרתו יעמוד עליו בעת אכלו ויוציא טפילים מאזניו .....
במשרפות החרסינה שלה מייצרים את דמויות שלושת שרי הגורל – פוּ, לוּ ושׁוּ– ומצפים אותם בגלאזורה המעודנת ביותר בסין. גם דמותו המקורית של הבודהא הצוחק של העתיד, עמוס בילדים קטנים, שמטפסים על בטנו העצומה והחשופה, נולדה באן-חווי.
רחוב השוק של עיר האמנות והאומנות, טון-סי, ניצב עד היום כמדרחוב שלם, שאבן לא חסרה בו. הרחוב הזה הוקם בימי שושלת סונג, "מלכת האמנויות היפות" של ההיסטוריה הסינית.
ערי המסחר העשירות ביותר שלה, טאנג-יואה, יי-סיאן ושה-סיאן מאז ימי שושלת מינג, עומדות מעוטרות ובנויות לתלפיות.
ההרים הקדושים למליוני סינים – חואנג-שאן (ההר הצהוב) וג'יו-חואה-שאן (הר תשעת פקעי הלוטוס) -מתנשאים עטורי יערות אורן, ערפילים, סלעים ומנזרים. מליוני צליינים מגיעים אל שבילי ההרים האלה בדחילו ורחימו כדי לא רק להעפיל אל פסגותיהם, אלא גם כדי להבלע בעננים, שעל כן ענן על פי תפסית עולמו של המיסטיקןהמשכיל בסין, הוא סמל לאלמוות ונושא את דבר סוד חיי הנצח.
נזירים ישישים, שמתו בני יותר ממאה, נחנטו בזהב והם מוצבים במקדשי ההרים בארונות זכוכית בחדרים אפלוליים.
כאן נבטו זרעי המהפכה הסינית, כאשר בכפרי הנהר נולד מרד הטאי-פינג, שאיים למוטט בשליש האחרון של המאה ה-19 את הקיסרות.
והנה על אף כל הנפלאות האלה, אן-חווי עוצבה כפרובינציה סינית בעלת שם והגדרה ממופה רק בשנת 1662, על ידי השושלת המונגולית – החדשה אז – הצ'ינג, שזה עתה התחילו לארגן את סין מחדש.
