סין - אהבה אסורה בעמק היפה ההוא

טייפון מכני בגשם

מסע בערפל ובגשם, על פני ארץ נטולת שמים, עלול להצטייר למרבית ילידי חוף הים התיכון כזוועה הכרוכה בבזבוז פושע של זמן. גם מושגי הזמן של סִי קַאנְג, ארץ דחוקה בין שוליה של טיבט למסגרת ההררית של סְצ'וּאַן, נראים רע מאוד למי שחי על פי דקות שאולות מהזמן הדיגיטלי. זמנה של סי קאנג נקבע על ציר הבוץ הנצחי, שבאי הבנה מוחלטת מצדי, פירשתי את מהלכו על המפה כ"אוטוסטרדה" בין צֶ'נְג דוּ בירת סצ'ואן, ללַאן ג'וּ בירת מדבר גַאנסוּ.

זמנה של סי קאנג הוא משך זמן הקרטוע בין הנקודות שבהן צריך לישון. לכאורה - היגיון צרוף, בהנחה, כמובן, שמשמעות השינה היא אחת לכלל המין האנושי. אך צריך להגיע לסי קאנג כדי להבין את ההבדלים, ואני - זר בודד ומכוער, שרגליו גדולות, אפו ארוך, גוֹן פניו בהיר ושיער דוחה על פניו, ובנוסף לכל, גם בור ועם הארץ, שאינו יודע מלה בשפה תרבותית כלשהי, כמו בעגת חַאם של טיבט המזרחית או בעגה הסצ'ואנית של צ'נג דו. מי אני הזר, ומה לי כי אלין על מנהגי המקום ואתגולל על סי קאנג, שהתיזה בוץ בפני ושהלינה אותי במקומות היאים לחיות השדה במנוסתן?

הכל התחיל מתמונה בספר. בתמונה היה אגם, שגוֹן מימיו כעין הטורקיז ושוליו - יער, שאש השלכת הוצתה בצמרותיו. מתחת לתמונה היה כתוב "גְ'יוּ זַ'אי גוּאוֹ", ולא היה אפשר לדעת אם זה שם המקום, שם הצלם או שם ההוצאה לאור.

זמן מה חלף עד שהתברר לי שזה שם מקום ושאין מישהו מידידיי הסינים, שהיה שם אי פעם, אף על פי ששמעו "משהו" עליו. הם שמעו שהמקום, כנראה יפה מאין כמוהו. ועוד אמרו, שאי אפשר לזרים להגיע לג'יו ז'אי גוּאו כי המקום ריק מאדם, תחבורה מסודרת אַין והמקום נמצא באזור מסוכן, מעבר להרי החושך.

משאספתי את הפרטים החיוניים האלה, על משמעות התצלום של האגם והשלכת, הבנתי שיותר פרטים מאלה לא אצליח לברר, מימשתי את מה שמוגדר בסין כ"קשרים הנכונים", שבאמצעותם ובשלהם אחזתי בוקר אחד בכרטיס נסיעה ממורטט ועמדתי בפתחו של אוטובוס השרות הציבורי הנוסע צפונה, אל לאן ג'ו. עמדתי, רטוב בגשם הנצחי של סצ'ואן ותהיתי, אם הרכב נטול החלונות, מוכה החלודה, שעוד שמונים וארבעה סינים ניסו להידחק לתוכו, חזה כבר את מוראות מלחמת האזרחים והמהפכה של מאו דזה דונג או, שמא חזותו מעידה עליו שנמסר כמתנה עוד לקיסר סין בידי שליחיו של הצאר הרוסי המנוח.

הגברת לִי, ידידתי בצ'נג דו, לוותה אותי באי נחת לתחנת האוטובוס. היא אמרה לנהג הסיני משהו בעגת צ'נג דו, מה שמנע ממני כמובן לעקוב אחרי המילים, בהיותי חף מידיעת הניב הזה. בחיוכה, חושף השן החסרה, בירכה אותי ב"דרך צלחה" וגם אמרה, שהיא מקווה לראות אותי שלם בעוד שבועיים בערך. היום אני יודע, שבדרכה המאוד סינית היא ניסתה להעביר לי מסר דואג, שלוּ היינו מתרגמים אותו ללשוננו תמציתו היתה - "נופלים ההולכים ראשונה", או "טוב למות בעד ארצנו".

דחקתי עצמי בין החבילות בפרבר האחורי של הסרקופג הממונע, ומשזה גמר להשמיע קולות מבעיתים, שהתאימו לחזותו הממורטטת, ירק הנהג יריקה גדולה ועסיסית אל החלל המעורפל של סצ'ואן, ללמדנו שברגע זה סיים לחלוטין את תהליך ההשכמה. הוא לחץ על דוושת הדלק ובו בזמן - גם על צופר המכונית. ככל שנקפו השעות מכאן ואילך, התחוורה לי והתקבעה לנצח בתודעתי, החוויה עתירת הדציבלים הזו, כאירוע חד פעמי בחיי אדם מערבי, אשר במודע ובכוונה תחב עצמו אל לבו של טַייפוּן מכני. לא שהגרוטאה הצליחה לגמא את פס הבוץ במהירות העולה על 38 קמ"ש, אך בשל גילה ואיכותה יוצאי הדופן, היא שפעה קרקושים, רעידות וטלטולים. אלה תרמו לתחושה, שאני רכוב על רקטת האצה של חללית בהמראתה. מילא הטלטול, הבעיה האמיתי היתה הקשר הגוּרְדִי העגום, שנוצר בין הצופר לעור התוף שלי. ועוד התברר לי, בתוך הימים הנוראים האלה, שהצופר הזה היה בן טיפוחיו של הנהג, והאביזר המועדף בעיניו על פני כל חלק אחר ברכב. בוודאי חשב, שאם הצופר לא שואג בהיסטריה, לפחות אחת ל- 20 שניות, הרי שגם המנוע לא עובד, וודאי שלא מתקדמים אפילו מטר אחד. עד הדקה האחרונה תמהתי ביני לביני, מהו הגורם לשלווה הכנועה של 84 הסינים, ולא ידעתי להחליט אם זה הלחץ האטמוספרי, המופעל עליהם בדחקותו של האוטובוס, ומבטל לחלוטין את אפשרות התגובה שלהם, או שהם חירשים, או שהם בכלל נטולי מערכת עצבים מרכזית - ואולי הם בעצם נהנים?

אולי, כך סברתי אז, יצא חלק מהם למסע הזה בתור פרס ממשלת המחוז ואין להם שום סיבה אחרת לנסוע ללאן ג'ו. לי נראה, שאם אחרי חמישה ימי נסיעה יגיע מישהו מהם בחיים עד לאן ג'ו, הדבר הראשון שיעשה שם יהיה לצנוח באפיסת כוחות על המדרכה. כיוון שנטשתי את הארגז השואג הזה יומיים בטרם הגיע ליעדו הסופי, לעולם לא אדע אם צדקתי.

צ'יאנג

פרט קטן וכמעט שולי במהלך האודיסאה הזו בצפונה של סצ'ואן; מרחק הנסיעה הלוך ושוב היה בערך 1600קילומטרים, מתוכם כיסה האספלט כ- 160 קילומטרים, שבחישוב פשוט הם בערך 10 אחוזים מהדרך. כל שאר 90 האחוזים היו בוץ בעומק משתנה.וכמו שאמרתי כבר בהתחלה, מרחק, שבעולם המוכר לי היה צורך שבע שעות נהיגה, נפרש כאן לארבעה ימים, וזוהי המשמעות הנכונה של זמן סי קאנג בצפונה של סצ'ואן.

עד 1958 שנת, משהושלם בסין תהליך העברת נתחים מטיבט אל ארצות סיניות הגובלות בה, היתה סי קאנג חלק מטיבט. מאז ואילך היא חלק מסצ'ואן.

אם מישהו היה אומר לי קודם ליציאה, שגבהה של סי קאנג מתחיל רק ב- 2,700 מטרים ומגיע עד ל- 4300 מטרים בערך, הייתי מביא אתי כיסוי מתאים לגוף, אבל בצ'נג-דו, בשעה 04:30, ליד אוטובוס שהיו בו חמישים מושבים ושמונים וחמישה נוסעים, בערפל ובגשם החמים של עמק סצ'ואן, הגברת לי, אמרה רק שהיא מקווה לראות אותי שלם בעוד כשבועיים, וחייכה. זה הכל.נגם ההידחקות בין החבילות סייעה לי לשמור על חום הגוף, ובחוץ היתה ארץ בלי שמים, שערפיליה נקרעו רק בצריחות הצופר. אז מה הייתי יכול לדעת על הטמפרטורה בחוץ?

כשהתרוממו השמים קצת, אפשר היה לראות שלנהג היו השקפות מיוחדות על הדרך, שבה הוא יכול לממש את יכולתו המקצועית. אני לא הייתי מסוגל להוציא הגה מהפה. גם לא היה לי מה לומר לקהל סיני אדיש שחצץ ביני ובין הנהג, כשכל עולמנו, הצר כמידת האוטובוס, היטלטל בפראות מבעיתה על פס הבוץ הדקיק ונטול השוליים, בגובה של כ- 100 מטרים מעל ערוץ סוער וגועש של הנהר מִין.

בכל סיבוב כזה יכולתי לראות את פרופיל התהום מעבר לעיקול ואת מפולות הקרקע, שגלשו מהכביש אל המדרון ופערו בדרך העלובה בלאו הכי, קרעים ובורות מפחידים.אך כנראה שרק אנשי המערב אינם יכולים להתרגל לסגנון הקמיקזה הסינית. בין 84 שכניי לא זיהיתי אפילו אחד, שפניו הביעו חרטה על שנכנס לאוטובוס, ואף לא אחד מהם גילה אותות מצוקה. הנהר מין הוא יובל של גדול נהרות סין - צַ'אנְג גְ'יַאנְג. מתברר, שלאורכו של הנהר מין לא גרים סינים מגזע חַאן,

אלא עם אחר בשם צְ'יַאנְג, שהם שבט טיבטי במשפחת העמים. כיוון שהם, בתגבורת סינית נכבדת, הרסו באופן שיטתי את יערות ארצם, נחשפו הרים ענקיים וקירחים מעל ערוץ הנהר האפור ירוק, כמעט מדבר. פה ושם, במקומות שהמדרונות בהם לא היו תלולים עד כדי התאבדות, היו זרועים כפרונים אפורים ודלי מראה, מגובבים כערימות של אבק לא ממוין, בית אחוז בבקתה, בקתה אחוזה בשכנתה, ובקצת מאמץ היה אפשר לזהות גם דירים ומעט ירק, אבל רק מעט.הגוונים החיים היחידים היו על הגגות המשוטחים, שעליהם נפרשו מרבדים של גרגרי תירס כתומים צהובים.באותם הבזקי אור כתום צהוב, שהבליח על גגות כפרים, תחת שמים אפורים ונמוכים, תהיתי בעגמומיות סתווית, איך אפשר ככה להתעלל באדמה ולהתעמר בטבע, שעל כן, בעבר היתה סי קאנג מכוסה ביערות עד עשירים וסבוכים, שהיום אין זכר להם לבד מעצים יתומים במבואות הכפרים.

(הרשימה נכתבה בסוף שנת 1990. מאז חלו שינויים מפליגים באזור, כמו בכל סין. שמורת ג'יו ז'אי גואו היא אתר סואן והומה עשרות אלפי מטיילים מדי יום. אפשר לטוס למקום או לנסוע אליו בכבישים רחבים ומשובחים. אפשרויות הלינה במקום ובסביבה – אינן מוגבלות) .

באותו צער ראיתי, שבנהר צפים מאות אלפי גזעי עצים, המשייטים כגוויות גדולות עם הזרם. במעלה נהר מין עדיין גדלים יערות העד של טיבט וסצ'ואן, מקום משכנם של הפנדה הענקית ושל הקוף הזהוב, ומשולי היער, על אף שהוכרז רשמית כשמורת טבע, יוצאות מדי יום 1,200 משאיות ענק, טעונות בגזעים אדירי קוטר שנכרתו מאדמתם. מן המשאיות מטילים את המטען היישר למי הנהר. מכאן ואילך ממשיכה התנועה בשני כיוונים מנוגדים: העצים מתחילים לשוט דרומה בזרם, נחבלים ונחבטים באבנים ובסלעים וכך גם עוברים תהליך של שיוף והחלקה, ובתום 14 חודשי שיט, יגיעו אל חיבור המין אל הצ'אנג ג'יאנג, שם ייאספו מתוך המים, חלקים ויפים, ויובלו למפעלים ולמנסרות. לעומת זאת, הארמדה של 1,200 המשאיות חוזרת צפונה, ליערות שבמעלה הנהר, כדי להעמיס עוד כמה אלפי טונות של עצים, להטילם שוב לנהר, וכך חוזר סובב הגלגל ואין מכלים, ורק אני, הזר והדחוי, ישבתי וביכיתי את יערותיה של הארץ שאינה ארצי ואת עלבונה של האדמה שגם היא של אחרים (מאז השינויים המפליגים שהתחוללו בסין, הכרזו "יערות הפנדה" וג'יו ז'אי גואו לשמורות טבע בחסות אונסק"ו, כאתרי המורשת העולמית).

כבר אמרתי שאת זמן סי קאנג אין לאמוד באמצעים המקובלים עלינו. מרגע שההכרה הזו קנתה שביתה איתנה בתודעתי, הפסיקו גם הטלטולים להעיק. אין ספק, שהמעבר מרחמים עצמיים - על שבדעה צלולה התנחלתי באוטובוס הסיני הזה, שככל שנקף הזמן נדמה לי יותר למערבל בטון על רפסודה בים סוער - אל רצועת הביטחון של הסקרנות, היה מעבר מבורך באותו זמן. כך היה קל יותר למקד מבט דרך מחיצת הזכוכית העכורה, שחצצה ביני ובין מרחבי סי קאנג המעורפלים. כך התאפשר לי לאמוד את מרחק שנות האור בין החזות המאירה והמחייכת, שסין הרשמית מציגה לפני תיירים מהמערב לבין הבזקי האמת הדרקונית, וזאת העלו מבזקי האמת, בקטעי היומן שלי :

וואן צ'וּאַנְג היא עיירת מחוז, שתושביה שייכים לעם הנקרא צ'יאנג. לבני צ'יאנג קר כל השנה, והא ראיה - לבושם פרווה, ועל ראשי ילדיהם כובעי צמר, שכמותם אין לראות מחוץ לסי קאנג אפילו בקרנבלים. נשות צ'יאנג קטנות ואין להן שדיים. אישה, אחת לפחות, יכולה לשבת בשוק של וואן צ'ואנג על המדרכה ולחטט באף במשך שעה וחצי. אולי היא יכולה להקדיש למעשה הרב הזה זמן ארוך יותר, אבל לא יכולתי לאמוד אותו, כי זמן סי קאנג לא נמדד בשעון. זה גם היה פרק הזמן שבו שהיתי בשוק ואחר כך המשכתי צפונה. כפריי סי קאנג נוהרים במהלך חודש אוקטובר למוֹנְג גוּאַנְג שַׁאן, כדי למכור תירס, בצל, תירס, מסמרים, תירס, תירס, תירס. גם תפוחים ותירס, ואפרסקים ותירס ועוד תירס.

מי שלא מוכרים או קונים את הסחורה המגוונת הזו, עומדים ברחוב, לבושים בדרך כלל בבגדי חג ומועד, מקושטים ברקמות מקצה הכובע ועד הקרסוליות, עומדים ונועצים עיניים קמות בזר הבודד, המנסה נואשות להבין כפרי זקן, המצויד בשן בודדת באחת מלסתותיו, לעומת הלסת השנייה, הנקייה לחלוטין משיניים.

אחר-כך התערב ב"שיחה" שוטר נטול נעליים (איך הוא מסתדר בקור של סי קאנג?), ובאמצעות תנועות ידיו - שהעידו על חוסר הבנתו המוחלט את ניסיונותַי לומר משהו בסינית - הצליח אפילו להעביר לי מסר מחויך, שהזקן צועק וצורח כי הוא רוצה לכבד אותי בסיגריה..עומדי הבטל נעלמו מזירת האירוע, אם מחוסר עניין בסיום הַשָּׁקֵט של הדרמה הקולנית ואם משום נוכחותו של השוטר הסיני. (סוף קטע יומן).

מין

את הנהר מין ליד עיר המגרפות והטרקטורים, מָאוֹ סְיָאן, חוצים באוויר. בין שתי הגדות משתרעת חלקת מים שרוחבה כ-200 מטרים, גועשת ושורצת גזעי עצים. מעל המים מתוח כבל ברזל. אדם בודד כי ירצה לחצות את הנהר יטבע, ועל כן באים לחצותו בצמדים. צמד הצולחים מצויד בחבל, שקצותיו קשורים למותני שניהם. בהליכת ידיים, האוחזות בכבל הברזל המתוח, מתקדמים מעל הנהר בדרך לצדו השני. אם נשמט האחד, החבל הקשור למותניו יחזיקו באוויר, עד שיתעשת ויתפוס שוב את כבל הברזל בידיו. אם התעייפו השניים יחדיו, ישמטו עצמם מהכבל, והחבל הקשור למותניהם יחזיקם תלויים כדליים על אסל. משהגיעו לגדה שמנגד, יתירו את החבל מהמותניים, יגידו שלום ותודה זה לזה וילכו לשוק או הביתה.

המסקנה: טובים השניים מן האחד, או: תלה לי ואתלה לך, או: החבל הכרוך למותני בני צ'יאנג הוא לא לקישוט.

איך מסתדרים עם חבילות הענק בדרך לשוק? או, האם התפתח בסי קאנג דירוג חברתי לפי מספר ההישמטויות מהכבל? או - מה קורה אם אחד מהצמד מנוזל ומתעטש בפרצוף של בן זוגו, בדיוק באמצע מסע הידיים מעל הנהר?

קטע יומן:
בשל עודף צ'יאנגים ברחוב, העדפתי שלא לרוקן את השלפוחית בפרהסיה. אמנם זה אפשרי בעצם, כי כולם עושים את זה כך, אבל חששתי מתגובות לא צפויות בשל ההפתעה שעשוייה להגרם לעשרות הסקרנים בבוא הרגע המתאים. לא שגנבתי משהו, אבל המקומיים עושים רושם, שיש להם עניין אנתרופולגי באברי הרביה של הזר היחיד שעבר במקומותיהם באלף השנים האחרונות. הזר לא מגלה התלהבות להיות מושא למחקרי שדה סקסואליים בסי קאנג. (סוף קטע יומן).

הלכתי איפוא לקוּבַּת השירותים הציבוריים, ומאחר שגיליתי פעם נוספת, כי מה שנועד להקל על חיי עלול ליהפך לטראומה בגלל הצחנה המחרידה, העדפתי לסכן את השלפוחית עד לחניית הלילה. קיללתי ויצאתי חזרה לרחוב, מאד לא מרוצה מהחיים.

הנהג, שלא גילה כל חשש לבריאותו ושהצטרף אלי בחיוך אוהד לקובת השירותים, מחק את החיוך מפניו כאשר הבין את תגובתי הצוננת ואת אי שיתוף הפעולה שלי באקט החברתי הזה. את מקומו של החיוך תפסה ארשת תדהמה אמיתית, שהתחלפה בניסיונות מלאי רחמים לשכנעני לבצע בכל זאת את זממי המקורי.

מאחר שסירבתי בתוקף, הוא הבהיר לי שיש להזדרז ולהמשיך במסע צפונה, כי אחרת לא נמצא מקום פנוי בבית הארחה ונמות בלילה מקור. בהסבר זה - כך ניסיתי למתן את איבתי לניסיונות התעופה שלו - נמצא סוד הטלטולים. ומשגיליתי הבנה לרצונו, שאחזור לאוטובוס, חייך ותרם לי מידע חשוב נוסף, שג'יו ז'אי גואו, יעדי הסופי, הוא מקום שהמהפכה הקומוניסטית לא הגיעה אליו. גם הוא איחל לי שאחזור שלם לצ'נג דו, העיר שממנה יצאנו לפני שנת אור.

ביני לביני תהיתי, עד כמה באמת רחוקה ג'יו ז'אי גואו מהעולם, אם זה מה שאומר עליה הסיני. אני הייתי משוכנע כבר זמן מה, שהמהפכה לא הגיעה אפילו לסי קאנג, הרחוקה עוד מאות קילומטרים מג'יו ז'אי גואו.

סונג פן

שום רָשָע לא היה יכול להמציא מקום קר יותר, מזוהם יותר וחשוך יותר מבית ההארחה של סוֹנְג פַּן. זה גם תיאור מצב וגם מסקנה.

הדרך לסונג פַּן, ששוליה נשטפים בזרמו של הנהר מין, חלפה גם היא במרחב הלא מוגדר של זמן סי קאנג. היו רק תחנות מעטות, ואחת מהן היתה כדי לקנות פירות טריים מאנשים שהסתובבו עם יאקים. ואכן, כשרואים יאק בדרך, אפשר להיות בטוחים שהגובה מעל פני הים הנו מעל- 3,000 מטרים, שקר מאוד בחוץ, שיותר לא נראה את שבטי הצ'יאנג ושהאוכלוסייה התחלפה לטיבטים מזרחיים מקבוצת שבטי חאם. כל המסקנות הללו הוכחו כנכונות בעליל ובשל הקור הנורא מחוץ לדוחק הגופות באוטבוס, העדפתי לקנות את הפירות מהר ככל האפשר. האצבעות והאף קפאו לי, בלי להתחשב בעובדה שבסצ'ואן הגשומה והחמימה, כלל לא התכוננתי לטמפרטורה נמוכה כל כך.

התמורה לקפיאה היתה התמונה המרהיבה של אפיק הנהר מין, רחוק מתחתי כדי 300 מטרים. הוא הפך בנקודה הזו לאגם ארוך, אפור כפלדה באור האחרון של היום.

מאוחר יותר התברר לי, שבשנת 1963 היה כאן רעש אדמה, שגרם להר ליפול אל תוך הנהר ולחסום את אפיקו וכך נוצר האגם. עוד גיליתי, שההר שנפל גרר אתו לתהום עיירה שלמה, על 6,000 תושביה, וכולם מצאו אז את מותם. באותה מידה של יובש סופר לי, שבאותה שנה סין הוכתה בסדרת רעשי אדמה מחרידים, ושבסך הכל נספו באסונות האלה כ- 350,000 איש. ברשומות המערב לא נמצא זכר לאירועים האלה. את המערב עניינו אז חומת ברלין, משבר הטילים בקובה, רצח קנדי, התערבות הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן, חיל הים הישראלי, שהשיק את ספינת הטילים הראשונה מתוצרתו, מלאת 80 שנה למותו של קרל מרקס והקמת "הארגון לאחדות אפריקה". הרוסים והאמריקאים חתמו אז על חוזה ראשון לאיסור חלקי של ניסויים גרעיניים באטמוספרה והמשיכו במרוץ המטורף מי יגיע ראשון לירח.

אז את מי באמת מעניינים 350,000 סינים שנהרגו ברעידת אדמה? כמה בכלל נפצעו או נשארו חסרי בית? בַּקוֹר, אצל רוכלי הפירות הטיבטים ואצל היאקים השעירים, ודאי שלא היה אפשר להשיב לשאלות האלה.

קטע יומן:
אגם דִי צְה יפה, מלנכולי. הסיפור שלו עושה לי קר וגם מותו של צלזיוס. הצבעים מזכירים לי את סקוטלנד, אבל אני בהרי מוֹנְג גוּאַנְג, על גבול חבל סי-קאנג בסצ'ואן, בסין. יותר מדי שמות סיניים למוח קפוא אחד בגולגולת של זר מהמערב, שאיבד את המחוגים. (סוף קטע יומן).

סונג פּן היא עיירת גבול טיבטית, מוקפת חומת בוץ. הבוץ הוא גם התשתית של רחובותיה ושל מאות בתיה, וקו החשמל אליה נותק על-ידי מחתרת (?) טיבטית, שבהזדמנויות שונות מציקה לסינים כאן באזור. האוטובוס העלוב שלנו נתקל כמה פעמים בבולי עצים, שהונחו בכוונה לרוחב הדרך, והנוסעים חירופו נפשותיהם בקור ובבוץ כדי לפנות אותם. במקומות אחרים עמדו ילדים טיבטים וירקו על האוטובוס וגם זרקו עליו אבנים. כל הנוסעים צווחו וקיללו בסינית ברוב התרגשות, ואני התגלגלתי מצחוק, איך פתאום אני, מן המזרח התיכון, הופך לשותף בשמחת העניים הזו. כבר ניסחתי בשקט לעצמי את ההודעה לעיתונות שיוציא דובר צש"ע (צבא השחרור העממי) או צא"ס (הצבא האדום הסיני). שום הודעה לא נוסחה, בסופו של דבר, וממילא גם לא הועברה לעיתונות ולטלוויזיה. בסך הכל כמה טיבטים שונאים את הסינים. כמה סינים יודעים את זה בכלל? משפטים מהממים כמו, "התקוממות בצד השני של העולם", או, "לוחמי גרילה טיבטיים התנגשו עם צבא הממשלה המרכזית של בייג'ינג" וכד', מעולם לא חרגו מגבולות הדמיון המזרח תיכוני שלי ומעולם לא נֶהֱגוּ בסינית, גם לא בניב סצ'ואן או בעגת חַאם של מזרח טיבט.

מאחר שסונג פן היתה חשוכה, יכולתי רק לנחש, שרצפת הבטון שדרכתי עליה היא סימן לבית ההארחה. בתחילה דרכתי לא בכוונה על שני כלבים ועל כמה ילדים, שניסו בחושך למכור לי סכינים טיבטיות. הצלחתי גם להיתקל בגוש שחור וגדול, שעזב את המקום במהירות. התברר שזה היה יאק, שבא מהרחוב כי חשב שכאן הרפת שלו. אחר כך מצאתי עצמי נטוש לחלוטין ועל סף קפיאה.

בחושך המיאש ההוא ניסיתי למצוא מוצא. הפתרון בא בדמות רוכלת קטנה, שבחדווה גילתה אותי בשלבי התכווצות קשים, ובהבזק של הבנה רצה לאן שרצה, וחזרה אחרי דקתיים עם צעיף צמר סרוג, בממדים של תכריכים. עד כמה שלא היו לי כוונות להעטות על גופי תכריכים, היה ברור, שלולא פיסת הצמר המגרד הזה, ייאלץ מישהו אחר לדאוג לתכריכים אמיתיים עבורי. כשהסתובבתי חנוט בצעיף, שעקצוציו רק תרמו למהפך החיובי שחל במשטר החום של גופי, הלכתי לגשש אחרי האפשרות למצוא גם מקום לינה.

שיקולי המהירות של הנהג היו נכונים ובית-ההארחה עמד עדיין ריק. מבלי לנסות להבין אפילו, אילו עוד תיירים צריכים להגיע בדיוק לכאן, הייתי מוכן לשלם מחיר כפול עבור "חדר הלוקסוס" של האכסניה, שתהיה בו מיטה בודדת ושירותים צמודים.

במושגי העולם המערבי, חדר שמחירו כפול מכל חדר אחר (כלומר דולר וחצי...) צריך להיות הטוב ביותר באכסניה, ואכן הוא היה כזה. אין זו אשמתם של מנהלי האכסניה הסינית, ששכחתי כבר מהי המשמעות המאיימת של בתי הארחה סיניים על אם הדרך, בתוככי הפרובינציה. ניסיונותי הקודמים - במדבר גובי, בחולות שִׁין גְ'יַאנְג ובהר תשעת הפרחים - נשכחו כלא היו. תמורת שוחד נוסף נעתרה האחראית לתחנוני. היא נראתה כסוהרת במחנה עבודה לתיקון המידות, ומכרה לי נר. זו היתה שגיאה אמיתית, כי לאורו הדלוח גיליתי שחדרי מוצף במים, שיש בו כיסא אחד, שש מיטות, שני מזרונים, כיסוי מיטה מקורי מבד גס - שכנראה נוצר אי שם בראשית המאה ומאז לא זכה למבט נוסף - ובשני המזרונים רוחשות רימות לבנות ושמנות. הצחנה הכבדה שחבטה בנחיריי בקעה מהקיתון הסמוך, זה שהוגדר כ"שירותים צמודים".

את הלילה הזה עשיתי בישיבה על הכיסא, ודומני שמעולם קודם לכן לא הייתי עמוס כל כך ברחמים עצמיים. הם לא קהו, אפילו לא במעט, גם בשני הלילות שבאו אחרי הלילה הזה, ופירוט נוסף אין טעם להביא כאן, אם הקורא הנבון מפענח נכונה את הביטוי "סונג פן כמשל".

קטע יומן:
אפילו תה אין פה....... אין תה, רק דייסת אורז קרה ודלילה, חמוצים של לפת משומשת, שדוחים גם חזיר מורעב וצלוחית בוטנים מרוככים במים. אין שום דבר שמחמם את הבטן. ואני לא מתכוון לחפש כאן את בית הקברות המקומי, כי בהיעדר מקורות מזון אני עלול עוד לגלות, שהאוכלוסייה כאן אוכלת אדם.

מתיאור "המסע הארוך" של פליטי הצבא הקומוניסטי, שנס על נפשו מפני צבאות צְ'יַאנְג-קַאי-שֶק לפני יותר משישים שנה, אני יודע, שטורי החיילים הסינים עברו כאן באזור. נסיכה של אחד השבטים הטיבטים איימה עליהם, שאם מישהו מהסינים ייפול בשבייהּ, היא תעקור את לבו ותאכל את כבדו. אולי זה עלול לקרות גם היום, ואני מחכה בכיליון נפש..... (סוף קטע יומן).

הרי השלג

ארוחת הבוקר נראתה כמו ארוחת הערב, ומצאתי את עצמי מתגעגע למנה של פלאפל עם חומוס, שמן זית, זעתר וסחוג. בתמציות הזיכרון האישי הולכים לאיבוד השוליים הרחבים של האירועים. לא שלא קרה דבר, נהפוך הוא, עומס המראות, הקולות, הריחות, התחושות בעור ומשבי הרוח המקפיאה בגובה 4,000 מטרים, כל אלה הפכו בלוח הזמנים ההוא לאורח חיים. רק עם השיבה הביתה, התחיל כל המטען הזה להתמיין על פי גודל גרגריו.

וכך, מן המרחק הדמיוני שבין ביתי לשוליה של טיבט, הדחוקים אל פאתי סצ'ואן, אני יכול לדלות את קטעי הדברים שנחרתו, מעשה שטן, עמוק יותר בתודעה הנודדת שלי, כאורות כוכבים בערפל הכהה של הרי השלג האלה.

לילה אחד רוקן האוטובוס את מטענו האנושי בין בקתות שהקיפו עמוד טלפון בודד. במרחק קטן מאוד מהבקתות נבלעו בערפל כמה אוהלים, שמהם יצאו בשעטה בבוקר שלמחרת, פרשים טיבטים עטופים בצמר ובפרוות, והתקרבו במהירות אל האוטובוס. התקפת הפרשים הזו נבלמה בחריקת פרסות מתיזות שלג ובוץ, ומשירדו הטיבטים מבהמותיהם, הפך הצבא הזה מייד ליחידה עלובה של רוכלים מסמורטטים ומלוכלכים.

בעת שסוסיהם הקטנים של הטיבטים דהרו לכיווננו הייתי משוכנע, שהנה מגיע הרגע הגדול של חיי, שבו אֶחֱזֶה בלוחמים טיבטים עזי נפש הטובחים ככבשים את כובשיהם הסינים, ואותי, הזר הם ישחררו מאימי הנסיעה, יביאוני אחר כבוד לאוהליהם ויתנו לי את בתו של מכשף השבט לאישה. בהמשך, כך הזיתי, אוכל להיות מהיג שבטי חַאם הטיבטים, אנוע ואנוד במעברי השלג, אפקד על פשיטות נועזות אל תוך סי קאנג, ובחירוף נפש אזרוק אבנים על אוטובוסים סינים הנאבקים בבוץ. לעת זקנה, כך חשבתי, אחזור למערב ומקץ שנתיים אחזור גם לדבר עברית ואכתוב ספר על מעלליי בטיבט ובסצ'ואן........

המעבר החד של הפרשים לרוכלות ניער אותי מהזיית הגבורה הזו, ואודה על האמת, שהמלקוח, שאתו סיימתי את המפגש עם פרשי מעבר ההרים, סייע לי ולתכריך הצמר ההוא לחמם את גופי בהמשך.

במאהל אחר - כבר לא בגובהי השלג, וכבר עצים שצמרתם אש שלכת היו סביב ורמזו על הגשמת עמודים נושאי סמרטוטים צבעוניים, שכל צבע מצבעיהם הוא סמל ליסוד קוסמי אחר. על העמודים היו גם ציורים של מעגלי נצח החיים והמוות, וגולגלות. גולגלות של עיזים, כבשים, סוסים ויאקים. חיפשתי בקדחתנות גולגלות אדם, ולא מצאתי. אולי הסיפור על האיום לאכול שבויים סינים לא מדויק? חשבתי אז, שאם הפרשים הנועזים הם בסך הכל רוכלים, וגולגלות של בהמות בית הן קישוט בעד או נגד חדירת רוחות טובות או רעות הביתה, אז אני מוכן להמשיך לאגמי הטורקיז והשלכת ומוותר על הרעיון לפקד על יחידת פרשי מחתרת בהרי השלג.

בלילה, שאחריו באו הפרשים, ישנו במערה. לא שלא עמד שם בית הארחה, דווקא עמד. אבל הפעם לא איבדתי זמן בניסיון נואל לאתר מקום ללינת לוקסוס, ופשוט נסחפתי עם הזרם האיטי, חסר המחוגים.

וכך, בעודי משתרך בתור לדלפק, שמאחוריו נבח האחראי את הוראותיו - מי הולך לאן ומי יישן היכן, הבנתי שבאכסניה הזו כבר אין מקום. מי שחשב שהסינים חסרים כושר אלתור, יבוא פעם למקום ההוא, גִ'ין-חְוַּא-גוּאַן. במעבר ההוא יש מכרה זהב גדול, ולכן הוא נשמר על ידי הצבא הסיני.

את רוב זמנם מבלים החיילים בניסיונות שווא לחמם את גופם בין הבקתות לבית ההארחה, בשיטוט חסר תוחלת בין האוהלים. חלקם מצטרפים למסעות הרוכלות יחד עם הפרשים, וחלקם סתם נוכחים במקום, נוכחות יחפנית, דלת מראה. בגללם אין מקום באכסניה, ולכן מוכרים שם מקומות לינה במערה גדולה, שהיא פתח של מכרה נטוש.

לשם נשלחתי בלילה ההוא. לא התווכחתי, אבל עמדתי על זכותי האנושית לשחד את האחראי שיאות למכור לי נר. אם בליל האימה של סונג פן היה אור הנר הגורם המידי להתנחלותי הדומעת על הכיסא, במקום במיטה, הפעם מילא אור הנר את תפקיד עמוד האש. החושך ששרר היה סמיך באופן מסוכן, פסעתי בזהירות מ"דלפק הנר" לכיוון המערה, ואחר כך גיששתי את דרכי בעדינות בין גופות הנוחרים על קרקע המערה, כשאני נשמר מאוד שלא לדרוך על מישהו, שעלול יהיה להגיב – ובצדק - על תקרית כזו בפראות. בעודי מנווט בחושך נוכחתי לדעת, שטור של אנשים אוחזי שמיכות מתנהל חרישית מאחורי. כשלושים סינים הקפידו מאוד לא לאבד את עקבותי, ובווירטואוזיות ראויה לציון דילגו כחבורת שדים במערה, אשר מלאה בצללים שהטיל הנר. תהיתי לעצמי אז, איך רואה אחרון ה"טרמפיסטים" את דרכו באור "שלי". אני לא הייתי מצליח.

ההבדל בין הלילה לבוקר במעבר ג'ין חוא גואן הוא רק בצבע. בלילה החושך שחור ובבוקר החושך לבן-אפור. מכיוון שהחושך נצבע באפור וכל נוחרי המערה קמו, שינתה הרוח את נשיבתה, ואוויר המערה הפך למשב סירחון. זו היתה סיבה מספקת כדי להימלט מהמכרה הנטוש ולחפש את חדר האוכל. אמנם ידעתי, שדייסת האורז היא הדבר היחיד שהשף יצליח להוציא מתרוודו, שהתה קר ושהבוטנים רכים, הכל ידעתי, אבל הייתי רעב ואי אפשר להאשים רעבים במעשי היאוש שלהם.

החלום, לי-שואנג ומונג-גה

המימד הסוריאליסטי של הבוקר ההוא היה קול המון שָׁרִים שבקע מאולם המטבח. מעל קולות השרים התנשא רם וצלול, קול גברי נעים ולידו קול אישה, גבוה ונקי כמיתר של נבל. כבר אז, סחוף באין זמן, ידעתי שאין דברים מוזרים בעולם. הכל אפשרי. ובכל זאת עצרתי, משתאה לשמע הקולות שלא היו שייכים לשום דבר, וודאי שלא למקום ההוא.

במטבח עמדו עשרות חיילים, נערות שירותים, איכרים קשי יום, רוכלים ממורטטים וילדים זבי חוטם, ושרו בהתרגשות שירים, שיכולתי לזהות בקלות כצעקה האחרונה של הפופ הסיני מרדיו בייג'ינג, שאנגחאי, צ'נג דו ועוד ערים גדולות.

בלב הפקעת האנושית עתירת הוֹולְיוּם עמד זוג זמרים. הוא, אדם מבוגר ולבוש נאה, שפניו נפוחים מחוסר שינה ותסרוקתו עשויה בקפידה נוצצת ושמנונית. היא נראתה כמו נסיכה סינית מן האגדות. עדינה ויפה עד כדי עצב. נוכחותם במטבח היתה הגיונית במקום הזה בדיוק כמו הופעתו של איאתוללה שיעי בריקוד קאן קאן במועדון לילה פריסאי.

מר לִי שְׁוּאַנג הוא זמר פופ נודע ואהוב בסין. הוא גם פרופסור באקדמיה למוסיקה בביג'ינג ומתברר שהאיש אוהב לטייל. הגברת מוֹנְג גְה היא סטודנטית שלו, ואין לי כל ספק, שיותר משהיא אוהבת לטייל היא אוהבת את המורה.

מבלי שהפרטים המדוייקים נודעו לי לאשורם, קל היה לי להבין, שבארץ חמורת סבר כסין לא קל לזוג כזה, מה שמקובל למדי בארצות המערב - לנהל לעיני הציבור ירח דבש גנוב. קמו הללו, נטלו מהיכן שנטלו רכב רב מינוע וקרטעו את כל הדרך - שבה התערבלו כל דַמִּי במיצַי וכל עצמותי בסחוסַי – ונתקעו בדיוק כמוני כאן, בג'ין חוא גואן.

למען האמת, תדהמתם בראותם אותי לא נפלה מזו שלי, ומכיוון שכבר היה לנו מכנה משותף - הזרות והתדהמה - מצאנו עצמנו בתום מופע המטבח מגששים את הדרך, בעדינות ובהיסוס, איש אל רעהו ורעותו.

קטע יומן:
הזמר ופילגשו שרו הבוקר במטבח, כפעולת שוחד ושכנוע לקבל אוכל טוב יותר מהמקובל. תמורת שירתם, שפוצצה את הקירות כמעט וגרמה כאן להיסטריה המונית, הם זכו בתה חם, בדייסת אורז חמה, בבוטנים במי מלח פושרים ובעוגיות בטעם של שומן יאק. לי שואנג ומונג גה הזמינו אותי להיות אורחם לשולחן, והם יודעים להגיד באנגלית "כן ולא", "בוקר טוב" וגם "מה שלומך". מונג גה יודעת לומר עוד דברים אבל היא עדינה וביישנית.

מאהבה הקשיש נחמד ועם מצב רוח טוב באופן מפתיע, אבל אוצר המלים שלו באנגלית מסתיים בערך בכמות המלים הסיניות שלי. (סוף קטע יומן).

עוד קטע יומן קצר:
מונג גה שאלה אותי, אחרי התייעצות עם לי שואנג, אם אני מוכן להצטרף אליהם לנסיעה ברכב לג'יו ז'אי גואו. הם יעזרו לי להשיג שם חדר נורמלי. הקץ לתלאות. ניצחתי את הסינים! (סוף קטע יומן).

המבט האחרון שלי על המקום, מתוך המושב הרך של רכב השטח היפני המהודר, אך המזוהם בבוץ, החזיר אותי למציאות הקטנה של המקום. עמוד חשמל, או טלפון, היה תלוי על חוטיו המתוחים. חלקו התחתון, מהקרקע עד גובה כשלושה מטרים, היה מנוסר, וגדם העמוד התנדנד קלות באוויר כמו גוויה.חשבתי לעצמי אז, שרכב יפני מהודר במעבר הרי השלג זה מוזר, אבל חוטי טלפון שמחזיקים עמוד, במקום שהעמוד יחזיק אותם, זה לא מוזר כאן.......

הגלישה לג'יו ז'אי גואו ברכב המפואר נתפסה כמעבר מארץ המאפליה אל גן העדן. בסין המסורתית יש מושג, "המעיינות הצהובים", המציין את המעבר אל גן העדן, אל העולם שמעבר, שאליו הולכים כל מי שהלכו בדרך כל בשר ולא היתה עוולה בידם. מאחר שבקיאותי בפרטי "המעיינות הצהובים" היתה אז נמוכה למדי, לא נותר לי אלא להשוות את המקום לתיאורי גן העדן בתרבות המערבית שממנה באתי. הבדל אחד מצאתי מיד: אין צדיקים שם, בגן העדן של ג'יו ז'אי גואו, לא לומדים שם תורה ואלוהים לא יושב עם המלאכים ולא מסדר שום משפטי ראווה.

כאן אני נכנס בעצם לבעיה האמיתית: מה לומר על ג'יו ז'אי גואו ? לומר שאלו שני עמקים המטפסים מגובה 2,000 בערך עד גובה 4,000 - זה נכון. לומר שבקרקעית העמקים זורמים שני נחלים, היוצרים מפלים ועשרות אגמים - גם זה נכון. לומר, שאגמי ג'יו ז'אי גואו הם בצבע הטורקיז, הפלדה, האמֶטיסט, הספיר, הכסף, השמים, הגיהנום - הכל נכון. גם לומר, שכל תיאורי השלכת בעולם הם, בעצם, שממה חדגונית אל מול שפעת השלכת של ג'יוהז'אי גואו, גם זה נכון מאוד. אני יכול לומר עוד, שבכל העמק הזה יש כפר טיבטי, עוד כמה בקתות וכחמישה בתי אכסניה. כמו כן, שלוות אלוהים מרחפת על המקום ואני באמת לא דתי.

ומה? הרי בכל המשפטים האלה עוד לא אמרתי דבר, שממנו אפשר לקלוט את המשמעות האמיתית של המקום, שהוא כולו היכלות יער בראשית. זה כמו הנסיון לתאר רָעָב או צמא, אהבה או שנאה, כאב, חום או קור חריף, קנאה או תשוקה. הכל אפשר לתאר, אלא שבאמת, אי אפשר להרגיש את זה אף פעם דרך מישהו אחר. כאן אין מתווכחים בעניינים האלה, או שאתה שם - אוהב ורעב ואחוז טירוף, או שאתה רק מסכים לעניין ומתעסק עם השוליים המוספים של האמת והיא עצמה לעולם תהיה חסומה בפניך.

אני נותרתי בתחושה, שנגעתי ביופי העדין ביותר שיכול אדם להגיע אליו, ורק היה בי חרון אין אונים על שידעתי, שאת שולי היער הזה הסינים משמידים וזורקים לנהר, ושלא ירחק היום שבו יגיעו עד לאפיקי העמקים - וגם הם יעמדו חשופים וחפים משלכת האש והזהב.

נותרתי עם הזיכרון המחויך של הזמר לי שואנג ומונג גה, אהובתו היפה, שלא חדלו לשיר שירי אהבה זה לזו בכל פעם שחזרו הצלילים לגרונותיהם, שגם הם קצת השתנקו שם, בעמק היפה הזה.

נותרתי עם קטעי יומן, פחותים אפילו מרישום טבלאי של פקיד, המדווח כמה דוחות וטבלאות העביר היום למגרתו.

קטע יומן: שלכת, השמורה הזו יותר גדולה מהחיים. אני מפסיק עכשיו עם הנייר הזה כי היד רועדת קצת......(סוף קטע יומן).

קטע יומן:
אני מצלם כמו חולה רוח, ואני מקלל כי שום תמונה לא תוכל להעב יר אתי את הדבר הזה. אין לי אפילו שם ב שבילו. מה זה הדבר הזה? איך אני חוזר מכאן בכלל למקום אחר?...... מפל פרסת הסוס (סוף קטע יומן).

כל הדפים מכאן רטובים, כי במפל "פרסת הסוס" ויתרתי על שרידי התרבות, ופשוט התיישבתי מול מסך המים שהוריד מיליארדי רסיסים מפוזרים ומסגרתו - עצי שלכת. כאן נפל היומן למים, ואני נרטבתי כולי בניסיון זועם לחלצו מן הזרם מהר ככל האפשר.

הימים שבאו אחר כך הוליכו אותי לחוּאַנְג לוֹנְג, ובעברית - הדרקון הצהוב, שזה מקום נוסף שם בהרים, גם שם שלכת, גם שם בריכות ומפלים ויערות ואלוהים שדובר רק סינית.

הדרך חזרה היתה כבר מוכרת לי - מערות, האוטובוס האיום, שבא הפעם בכיוון ההפוך, אוכל רע, קור וכל שאר הדברים שקידמו את פני במסע אל ג'יו ז'אי גואו ואל חואנג לונג. וכמעט שנה עברה עד שמצאתי די כוח להפסיק לחלום. ואז הגיע אלי מכתב ובו דרישת שלום מלי שואנג הזמר וממונג גה אהובתו היפה, ובאנגלית זה פשוט נשמע רע.

תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר