סיביר - דרך הברזל במקום דרך המשי – תמונות מהרכבת הטראנס-סיבירית
הנה באה הרכבת
ההיסטוריוגרפיה של הרכבת הטראנס-סיבירית טרם גמרה בינה לבינה, אם המפעל האדירההיסטוריוגרפיה של הרכבת הטראנס-סיבירית טרם גמרה בינה לבינה, אם המפעל האדיר הזה הוא פרי לחצם של שני הסוחרים הגרמנים מוולאדיבוסטוק, גוסטב אלברס וגוסטב קונסט, בעלי סופרמרקט, שעשו את העיר לנמל הרוסי הכי חשוב מול אמריקה והמזרח הרחוק, או שמא היתה זו הגותו של סרגי ויטה, שר האוצר של הצאר אלכסנדר השלישי "עושה השלום".
ברקע הארועים האלה התחוללו עוד כמה דברים חשובים:
מול עיניהם הנדהמות של הסוחרים הרוסים, מכר הצאר הרוסי בשנת 1867 את אלסקה לאמריקאים, ומושבות הציידים והסוחרים הרוסיות, בחוף המערבי של אמריקה, נעלמו.
רשת הרכבות של ה"יוניון פאסיפיק" חיברה את ארצות הברית מחוף לחוף במהירות מעוררת חלחלה.
הנסיכויות התורכיות שמדרום לסיביר (מדינות אסיה התיכונה של היום) לא אהבו, בלשון המעטה, את חסות הכיבוש החדש של הצאר. הרוסים היו זקוקים גם לשטחי הכותנה האינסופיים של הנסיכויות האלה וגם לאמצעי קל וחסכוני לשינוע הזהב הלבן מאסיה לאירופה.
האנגלים ביססו במהירות ובגאווה את האימפריה בהודו ואף דגדגו את שטחי ההשפעה הרוסיים באפגניסטן, על גבול טיבט ובמערב סין.
יפן החלה להתעניין בצורה פעילה (ואלימה) באוצרות הטבע של מנצ'וריה בגבולה של רוסיה ובקיצור, העולם שמחוץ לרוסיה זינק אל עמדות מוצא חדשות במהירויות מציקות והתפתח, למה שהרוסים מייד תרגמו ל"העולם כולו נגדנו" (או: "ארצנו הקדושה מוקפת בעולם עויין").
המצב החדש לא שינה את העיסוק העיקרי של האליטות ברוסיה - עלעול בדפי "מלחמה ושלום", נישואין אלה באלה, משתאות ותזנונים לאור הנברשות ותחרות פרועה, אצל מי השפה הצרפתית נשמעת יותר מלוטשת.
משיצא הטלגראף מסיפורי ז'יל- ורן והוכנס לשימוש ברחבי רוסיה הענקית, הפך הצורך לקשר את וולאדיבוסטוק וחבארובסק עם מוסקבה לדוחק. היה ברור לצאר אלכסנדר השלישי וליורשו – ניקולאי השני (זה ניקולאי, שהארוע האחרון בחייו היה המהפכה הבולשביקית....) – שללא קשר יבשתי אמין בין סנקט-פטרסבורג וזרועה הרחוקה, שעל גדות האוקיאנוס הפאציפי, אי אפשר יהיה להתקדם הלאה אל העולם המודרני הדוהר על מנועיו, ומותיר את מרכבתו של מיכאיל סטרוגוף לחפש סוסים בשממה.
האפשרות לקצר את המסע לרוחב האימפריה - בבוץ ובשלגים, בחורב ובמדבריות, בקור נורא או בחום רצחני - משלושה חדשים ויותר, למסע בן כשבוע בלבד, הפך לא רק לחלום הרטוב של המעוניינים, אלא גם לבר מימוש באמצעים הטכנולוגיים של שלהי המאה ה – 19 וראשית המאה
ה – 20.
.
כדאי לדעת
מרגע שהאימפריה התגייסה למבצע, נרשמו התחנות האנציקלופדיות והסטטיסטיות ברשת הברזל האגדית הזו כלהלן:
1 - יתד היסוד נתקעה ב – 1891.
2 - בשנת 1906 נסעה הרכבת הראשונה ממוסקבה לוולאדיבוסטוק על המסילה השלמה, לאורך
9,288 ק"מ, שזה כמעט פעם וחצי המרחק מפתח תקווה לקוטב הצפוני.
3 - מאז נוספו קוים "טראנס" משהו, לבייג'ינג, למנצ'וריה ולאולאן בטאר.
4 - רק בשנת 1991 נסלל המסעף הטראנס סיבירי האחרון, מימת בייקאל לאוקיאנוס הפאציפי,
במרחק בטחון אסטרטגי מגבול סין.
ככה זה עם אומה מוקפת, שכל העולם נגדה ואדמתה קדושה. לדברים האמיתיים צריך שתהיה חלופה אמיתית לעת צרה.
האתגרים ההנדסיים בשנות הסלילה היו קיצוניים, ואלה רק מקצתם: להתמודד עם גישור על פני נהרות ענק ברוחב של 5-6 קילומטרים, לחצות את ימת ביקאל הקפואה בחורף, להתעמת עם יתושי הקרב של סיביר בקיץ וכיו"ב מרעין בישין....
המסילה הזו כבר מזמן אינה רצועת ברזל כפולה עם אדני חיבור וחיזוק, אלא רשת נתיבי מתכת שאוזקת את כל המרחק הכמעט גלאקטי הזה בסבך פסים, תחנות עיתוק, מסעפים, תחנות צומת ומערכות קשר ומנהלה, בתי מלאכה, מתקני העברת חשמל, דביזיות של שומרים, קורפוסים של אנשי מנהלה ותחזוקה (שבהם לפחות 1,486 שופתי תה בקרונות....).
ומה שלא נדע
בסך הכל נעות על פני הרשת כ - 120 רכבות מדי יום ולעולם לא נוכל לקבל מידע מדוייק, כמה קרונות יש במערכת הזו, מתי מתעדכן באופן אמיתי לוח הזמנים שלהן ומפסיק להיות חידה לכל מי שאינו "מקורב", כמה מהן ראויות למסע אדם וכמה עדיין שומרות בדבקות על שמן הרע מימי ההזנחה הקומוניסטית.
כך גם לא נדע לעולם כמה אסירים פוליטיים הובלו בקרונות הכלא. כמה חיילים פצועים אבדו בה את חייהם או, למצער, רק את אבריהם בקרונות בתי החולים. לעולם לא נדע כמה מתים השלכו מחלונותיה אל השלגים של סיביר, בחורפים הנוראים של הטיהורים של סטאלין, כמו שלא נדע לעולם את פשר חלומותיהם של נוסעיה, את ענותם הקשה או את שמחתם הקודרת, עם המסע חזרה מסיביר – הביתה.
שאר הסטטיסטיקות כמעט שלא עניינו אותי כשעליתי עליה במסע הארוך הראשון, אחד מכמה, ושהתחילו בעצם במסעות מקוטעים על חלקיה השונים: בסין, במונגוליה, ברוסיה הענקית, בחורפיה המצמיתים, בלבלוב הקיץ הרך ובשלכת הסתו הבלתי תיאמן שלה.
הצטברות הגודל
הסטטיסטיקות לא היו יכולות בעצם לגעת בי לעומק ממש, כי אני מתעניין בנופים, באנשים שחיים בהם, במבנים – דלים או מפוארים – שמהם מגיחים האנשים מעבר לסטטיסטיקות, או שנעלמים בהם עם תום מסעם. עניינו אותי הריחות והטעמים שהתחלפו, לא רק בחלונה של הרכבת, אלא ובעקר – בתחנותיה. עניינו אותי התחנות, שכולן מנקזות את הערים, אלה שההיסטוריה של רוסיה גידלה ורוממה ומי שהניחו את המסילה התפתלו ביניהן.
הערים האלה, שחלק מהן היו בעברן מצודות משמר של קוזאקים, אתרי הסתננות אל לב מרחבים אנושיים זרים ועוינים, או תחנות החלפה של טובין מרוסיה בזנבות של חיות הרוגות, הן גם השער המחבר בין הפס האינסופי לבין הלבבות הפועמים של עמי הרכבת.
יצאתי מהמסעות עם הבזקים של הבנה. עם הבלחות של ידע – מראות, קולות, דמויות, טעמים, ריגושים. יותר מכל החריפה ועוצבה בי תחושת הגודל והאינסוף. שהרי ארץ, שבחלונות קרונותיה רצים לאחור אלפי קילומטרים של יער - היא ענקית. ארץ, שאת המסגרות של חלונות קרונותיה רוצעים מאות נהרות ואלפי נחלים - היא ענקית. ארץ, שרכבתה דוהרת כשעתיים, במלוא המהירות, לאורך מנסרות עצים כרותים - היא ענקית. וכך, ממסע למסע הצטברו המראות, הצטברה התובנה שאין גדולה מרוסיה, גם לא סין .....
רסיסי הדברים נראים כבר בתלת ממד ולא דרך החלונות.
הרכבת כחשבוניית חרוזים
לקראת מלחמת העולם השניה, שינתה ברית המועצות את רוחב מסילות הברזל שלה, כדי למזער ככל האפשר את השימוש ברכבות פלישה נאציות.
המלחמה תמה, הרוסים הביסו את הנאצים, רוחב המסילות לא הוחזר לממדיו הקודמים מעולם ובתחנת הגבול בין מונגוליה לסיביר, באישון לילה, עמדה הרכבת הטראנס-סיבירית בסככת סדנה ענקית ובמשך כשלוש שעות הונפו קרונותיה אל על; ערכות הגלגלים הוחלפו לכאלה שרחבם מתאים למסילה בסיביר. כל קרון בתורו, התרומם, ירד והונח מחדש על המסילה וחובר לטור הקרונות.
לי נגרעו מהחיים שלוש שעות שינה והרהרתי בלבי שבגלל דברים כאלה, ברור לי למה החנוונים במכולות בסיביר משתמשים עדיין בחשבוניות עם חרוזי עץ, למרות שבחנות לידם, מוכרים מחשבונים.
רוסיה בודהיסטית
כל סיביר היא חלק של מונגוליה. לא זו בהכרח של צ'נגיז חאן. אבל כן זו, שהיא חלק ממורשתם
ההיסטורית והקמאית של נוודי הערבות. גרים בה רוסים, גרמנים, קוריאנים, תורכים, אפגנים, יהודים, סינים; מי לא ? ובכל זאת סיביר היא מונגוליה, כי: מרחבים, יערות, ביצות, כפרי עץ ובוץ, סוסים, פרות רעות מראה ואנשים גדולים וחסונים ומלוכסני עיניים, שעולים בתחנות המסילה ויורדים בהן. הגברים גדולים ונועלים מגפיים. הנשים – רחבות כגבריהן ומכוסות מטפחות, שסיגלו להן מאז ימי הבבושקות אשר נכרכו בעקבי הקוזאקים, לפני כ – 400 שנה, והפכו לסיביריות.
הנשים גם נושאות משאות גדולים – שקים, סלים, תיבות קרטון מלופפות בחוטי ניילון משומשים, שמיכות שעוטפות אוכל למסע הרכבת, או תינוקות.
כשהגברים והנשים גדלי הגוף מתמקמים בתאים, נערכים מייד בקבוקי הוודקה, שהוא משקה מונגולי שהרוסים אמצו, ונפרש מייד גם המזון. שמותיהם – שמות רוסיים, אך שפתם – בוריאטית, שזוהי שפת רוב המונגולים במחוזות הרכבת.
עם פקידות הקרון הם מדברים רוסית. מעבר לקיר התא אני שומע את הסקנדל לילדים בבוריאטית.
כשמבעד לחלונות נגלים משטחי המים הכחולים של ימת בייקאל, הם מצטלבים וממלמלים ברכה בבוריאטית לרוחות האגם המונגוליות.
.
העיר והימה
בכל הפירסומים כמעט, אירקוצק "הולכת" יחד עם ימת בייקאל. והאמת ? שהמרחק בין השתיים הוא יותר משעה נסיעה, ביניהן מתרומם מחסום של גבעות מיוערות בצפיפות - כלומר טייגה; יער שרצועת ההשתרעות שלו היא יותר מ – 9,000 קילומטרים לרוחב הארץ הענקית הזו, והחיבור ביניהן הוא רק נהר אנגרה הענק, שיוצא מהימה והעיר בנויה על אחד מעיקוליו הראשונים בדרכו צפונה אל האוקיאנוס הארקטי. גם שמים - שצבעם בין אפור פלדה לתכלת עמוקה כמו הימה עצמה - משותפים לשתיים.
מכאן ואילך, אירקוצק לחוד וימת בייקאל לחוד.
האחת – עיר נפלאה של אקדמיה וסטודנטים, של נהר גדול עם טיילת אוהבים, של מוזיאונים אשר בחדריהם נפרשת כל ההיסטוריה של סיביר, של אנדרטאות ברונזה לזכר צארים נאי סבר וקוזאקים עזי מבט, של בתי עץ בני מאות שנים, מעוטרים בעדינות עממית ורחוקה מאד מעצמתה הבלתי ניתנת לשיעור של סיביר, של בית כנסת משוקם בידי אוליגרכים יהודים (כן. כמובן שיש כאלה ....), של כנסיות לבני אותו עם, שמתפללים בהן בשפה אחת ולאותו אלוהים, אלא שאלה מזיזים את הראש ימינה ואחר כך שמאלה ואלה, קודם שמאלה ורק אז ימינה; זו סיבה טובה מאד לסכסוכים, לשפיכות דמים מדי פעם ולהתווייה של כתמי צבע זרים על תולדות סיביר.
שדרותיה הרחבות וכיכרות הזיכרון הסובייטיות של אירקוצק מתכנסות אט אט אל ליבה הישן של העיר, אל השוק, אל בתי העץ, אל הסמטאות המפותלות ואל התערובת הנפלאה של עיני תכלת סלאבית בחתך השקד המונגולי, של עצמות הלחיים הגבוהות והפנים המחוטבים של הבוריאטים – המונגולים, בני המקום מדורי דורות, בקצהו של גוף נישא כמעט למרומים של הסלאבים, בני המקום רק משלש מאות השנים האחרונות ...
הפלא הגיאולוגי של הבייקאל, מהלך כמה עשרות קילומטרים מהעיר היפה, הוא הימה הקסומה – שעומק קרקעיתה "רק" שני קילומטרים, לעומת עומק הבוץ עצמו, שעל הקרקעית – עוד כחמישה קילומטרים ....
הבייקאל, האגם הקדוש למונגולים – שעל כן כל רוחות היקום החשובות והמכריעות נולדו בקצהו של סלע בולט בפאתי האי אולחון שבימה – הוא מאגר המים המתוקים העיליים הגדול ביותר בעולם.
הוא מתערסל בדממה הסיבירית, בתוך מסגרת של הרים ויערות, כרצועת תכלת, שרחבה כרוחב ישראל וארכה כמאה קילומטרים יותר מארצנו. בחורף מימיו קפואים ועל כיסוי הקרח שלו נוסעות משאיות. גם בקיץ הלוהט כדי 40 מעלות, מימיו נותרים קרים ועמוסי דגה. רוב הדגים הם אומול, שמהם עושים מרק, תבשילי קדרה, ממליחים מייבשים ומעשנים אותם, מלפתים בהם את הלחם ואם היתה דרך מתאימה, אז גם היו רוקחים לפתן מבשר הדגים האלה. דגי האומול הם מקור החיים למונגולים סביב האגם ולניירפה, כלבי הים היחידים בעולם שחיים במי אגם מתוקים. הניירפות מתוקי המבט שוחים בכל מרחב מימיו ומונים כ – 100,000 חיות. כמה מאות מהם חיים סביב איי אושקני הקטנים שבלב האגם. שם אפשר לראות אותם בקלות ולהתאהב בהם עוד יותר בקלות.
למונגולים החיים סביב הימה מותר לצוד למחייתם, מדי שנה, כ – 5% מהם. לרוסים, צאצאי הקוזאקים שהשתלטו על הבייקל לפני כ – 300 שנה, אסור לצוד אף ניירפה. הרוסים קונים מהמונגולים את בשרם ושומנם של כלבי הים המותרים ונהנים מטעמם כאילו צדו אותם בעצמם. טעם בשר החיה הזו הוא כשל דגי האומול החיים באגם, כי זה מה שניירפות אוכלים. חשבתי לעצמי שאפשר להסתפק בדגים ולעזוב את כלבי הים במנוחה, אבל זו כמובן מחשבה רומנטית נגועה באידיאולוגיה של אגודת צער בעלי חיים ואף אחד ממילא לא יקשיב לי שם בעניין הזה ....
ציף ציף על הרציף
כשיורד גשם, התחנות נטושות. כלומר – כל הממתינים לרכבת, נחבאים מתחת לגגונים דולפים, או בתוך חדרי התחנה (אם יש בה כאלה). בימים בהירים, הרציפים הם יריד רוחש של עיסוקים.
מוכרים שם דגים מיובשים חרוזים על חוט, נקניקיות נוטפות שומן קשורות למקל, בדים זולים שהגיעו מסין וכיעורם רב מתועלתם. סדקית של קמיעות, פתחני בקבוקים, קוצצי צפרנים, בובות בד, כובעים לפי העונה, פירשקי משומנים שמכתימים את ניירות העטיפה ומוחקים את האותיות המודפסות עליהם, תרמוסים מגושמים מפח ומזכוכית הם עדיין מצרך חיוני, כמו גם מעילים סינתטים מוברחים מהיכן שהוא.
ברכבת אסור לעשן, ובימים נאים, המכורים שועטים במהירות מן הקרונות אל הרציפים, יונקים את צחנת עשנם ומצטיידים בעוד סיגריות לקראת הירידה הבאה בעוד כמה שעות, ובכל זאת, מה שהכי מסריח על הרציף הם הדגים המיובשים, שכבר עברו קודם השחלה בידי הבבושקות, מתנדנדים אנה ואנה על חוטים וטבעות....
סבלים ברכבת הטראנס-סיבירית לא נמצאים על הרציפים. אם הם נמצאים, סימן הוא כי שוע כלשהו הזמין אותם מראש. הם לובשים מדים של איגוד מקצועי, דוחפים מריצות מגושמות ואחרי שעניין מחירם סודר בצעקות ובויכוחים, הם נוטלים את הציוד, נושאים אותו אל מחוץ לתחנה, אבל לא מרפים ממנו עד שלא ישולם להם תשר, בגובה השכר שסוכם אתם לפני דקה ....
ולאדי מאומסק
ולאדימיר ביקש שאקרא לו ולאדי. הוא מדבר רוסית בלי שמץ של מבטא, שיכול להעיד על מוצאו. כמעט.... כמו הרוסים המשכילים הוא שולט גם באנגלית. ולאדי נולד באומסק, חי כל חייו באומסק וחוזר ומדגיש את היותה הבירה המסורתית של סיביר. גם את זה ידעתי עוד קודם, מסיפורו של ז'יל ורן – מיכאיל סטרוגוף.....
הוא שמח כמו מרבית תושביה, כאשר הותר - אחרי נפילת ברית המועצות - להקים מחדש בעיר את הקתדראלה העתיקה, שהרסו הבולשביקים. הוא מורה בגאווה על כיפות הזהב הזוהרות שלה, דמויות הבצל – כמקובל בכנסיה הפראבוסלאבית – ונהנה הנאה עמוקה ממראה עירו המשתקף בצלילות הפז של הכיפות.
ולאדי הוא מורה דרך, שמכיר את כל בתי הקפה של אומסק, ובעיקר את אלה שאני הכי אוהב.... הוא מראה את אנדרטות הזכרון לחללי המלחמה בגרמנים ומוליך אותי גם אל מונומנט כבד לזכר נרצחי המשטר הקודם. זללנו אוכל רוסי "אומסקאי" מסורתי, שטעם לחכי כמו כל האוכל הרוסי השמן והתפל, שעיטוריו הסקסיים ביותר הם תפוחי אדמה מבושלים וכרוב נטול אופי.
עיניו בורקות וטון דיבורו הופך לדרמאטי כשהוא מדבר על דוסטוייבסקי, שהיה אסיר באומסק וכשהוא מספר על מחנות הטאטארים שניטשו בערבה המאיימת מעבר לנהר אירטיש. קולו רועד מהתרגשות מול פסלה של "האישה מאומסק", שאיבדה את שבעת בניה במלחמה נגד הגרמנים.
הוא גורר אותי לבית הכנסת היהודי המשוקם, שפעילי חב"ד מקנים לו בהצלחה מרשימה, חזות של בית בורסה, שוק מביך של כיפות ואוירתו רועשת, תגרנית ונטולת סממן כלשהו של קדושה.
ולאדי לא חדל מלהעלות את תרומתם של האינטלקטואלים והמדענים היהודים, ולא רק לאומסק. מפיו זה נשמע מצויין, בייחוד לאור העובדה, שולאדימיר הוא גרמני. הוריו של ולאדימיר – גרמנים. גם הורי הוריו וגם אבות אבותיו, מזה כמעט שלוש מאות שנה. הם הובאו לאומסק, כמו גם למקומות נוספים ברחבי רוסיה, לקריאתה של הצארינה, יקתרינה הגדולה, שאף היא היתה גרמניה. בעורקי בית רומאנוב, הצארים של רוסיה בכ- 300 שנות שלטונם, זרם דם גרמני הרבה יותר מאשר רוסי. כמו ולאדימיר, גם הם דברו רוסית ללא מבטא זר והתפללו בכנסיות פראבוסלאביות.
הצרות שהגרמנים הרוסים עברו בימי שלטונו של סטאלין, הם פרק מפואר בתולדות החשכה הלאומנית ותהום הרשעות הגזענית. כדי שלא לחולל מהומה זוטא בקרב הקוראים, אניח לתקופה הנוראה שעברו, לנישול ולהגליות, לרציחות הלילה החשאיות ולשאר מה שהרוסים ידעו לעשות למיעוטיהם (ממש כמו אויביהם הגרמנים, בעצם....). גם ולאדימיר מסרב באופן אלגנטי לחשוף את האמת האישית והמשפחתית שלו.
אנחנו נוסעים להתארח בכפרי הגרמנים בסביבות אומסק. בכפר אחד חוגגים X שנים לקיומו בשירים בגרמנית, עם נקניקיות גרמניות, עם "מסכת" של נשות הכפר שלבושות, בלב סיביר, כבכפר גרמני במרכז אירופה.
בכפר גרמני אחר, מרכז החיים הוא מבשלת בירה ומסעדת נקניקיות. נקניקיה גרמנית אחת משביעה שלושה צוענים מורעבים. הבירה נמזגת בכלים שנפחם מזכיר חביות. אוכלים ושותים וולאדי מבטיח לי שבביקור הבא, הוא ייקח אותי לבית משפחה גרמנית כדי שאחוש את החדווה המיוחדת שיש לגרמנים בחיי הכפר הסיבירי שלהם.
הביקור הבא אכן קם ונהיה. הגרמנים שם מגדלים אווזים כמו הרוסים. גם לחתולים בחצר לא קוראים קיצי ולא פיצי, יש להם שמות רוסיים, אבל הכפר הזה - ככפרים גרמנים נוספים - מסודר, צבעוני, נקי ואסתטי, מה שלא הצלחתי למצוא בשום כפר רוסי בפריפריה הסיבירית.
ולאדי, אני שואל, איך היום ?
היום הכל בסדר, הוא משיב.
במפגש השני או השלישי (או הרביעי....) אתו, הוא פלט בטעות, שלא מזמן פוטר ממשרתו כמתרגם, בגלל דיעותיו העצמאיות. במפגש הבא, הוא כבר פירט .....
החייץ
הרכבת חוצה את הרי אוראל. זה לא קורה בשעה, כי הרי אוראל לא רק ארוכים, הם גם רחבים. על המפה העולמית הם מסומנים כטור הררי צר וארוך, שמפריד בין אסיה לאירופה. זה נכון אבל לא רואים את זה כשנמצאים שם. כדי לדעת היכן מתחילות והיכן מסתיימות היבשות, הקימו הרוסים מונומנט ענק שמתרומם ממנו עמוד. מצדו האחד כתוב ברוסית "אירופה" ומהשני – "אסיה". היער הוא אותו יער, בכביש השומם אין מחסום, ההרים נמוכים ומשתרעים מכל עבר, פה ושם בולטת כרבולת סלעים אפורים מעל קו היער ובגלל הגשמים, הבוץ שולט בכל המרחב. מחליקים וגם מתלכלכים, אבל טיול ביער של הרי אוראל מאסיה לארופה, הוא טיול עם אוירה של מכשפות וגמדים, פטריות וערפל.
בצד האסיאתי של הרכס בנויה יקתרינבורג. עיר יפהפיה עם אנשים צעירים ומסבירי פנים. העיר ואנשיה מנסים להיות ארופים עם בתי קפה, מועדונים, טיפוח, תפריטים, ארכיטקטורה אורבאנית, חנויות ספרים – כולל "מחתרתיות" - במרתפי בתים ושפתחיהן מוסווים במזרונים. הספרים שם כוללים ספרות ושירה, משפט ופילוסופיה, אמנות וארכיטקטורה. אותם ספרים נמכרים גם בחנויות הלא מחתרתיות. ההבדל הוא באורך השיער של המוכרים ובכמות הסמרטוטים שבהם עטוף המוכר. יקתרינבורג, לבד מכל מה שמנסים לעשות בה מי שרוצה להדמות לארופים, היא גם המרכז ההיסטורי של תעשיות הברזל והמכונות, מימי הצאר ועד לקריסת ברית המועצות.
מורשתה היא של תעשית ברזל ופלדה.
פקיד של המפלגה הקומוניסטית, יעקב סברדלוב, זכה שיקתרינבורג נקראה על שמו עד 1991. אז, מי שהיה מושל המחוז ואחר כך נשיא רוסיה – ילצין, החזיר את השם המקורי וסברדלובסק הפכה לזכרון.
בימיה כסברדלובסק, נבנו בה רבעים עצומים לטובת מפעלי פלדה, טנקים, רכבות, חשמל, העשרת אורניום, אסבסט, יהלומים וכל הרעלים המותרים והאסורים שבעולם. סמוך לרבעים האלה הוקמו שכונות של אנשי קג"ב, שישגיחו על אושרם ושמחתם של פועלי התעשייה. לידן עוד שכונות, שתפקידן היה לספק את הממד הקולינארי, הבידורי והחינוכי של כל הקודמים.
שיטוט ברבעים ובשכונות האלה, יכול להיות מצע לא רע להסרטת סצינות פתיחה של סרטים עתידניים, המספרים על נטישת כדור הארץ בגלל חורבן.
המעבר מבתי הקפה וחנויות הספרים אל רבעי התעשייה המפלצתיים מעורר הרהורים בלתי ברורים שתמציתם הוא: Sic Transit Gloria Mundi.
עוד הערה בעניין החייץ: לא רחוק מיקתרינבורג, בנביאנסק, נמצא מכרה הברזל הראשון בהרי אוראל, שהפעיל התעשיין והזייפן – דמידוב. הוא גם בנה מגדל חרושת ליציקות ולעיבוד ואיכשהו, המגדל הזה, בן כמעט 400 שנה, נוטה על צידו כמגדל פיזה. מגדל פיזה הרבה יותר מעודן ויפה, אבל המגדל של דמידוב, הרבה יותר קר ....
ביקתרינבורג העיר נמצאת כנסייה ענקית – "כנסיית הדם". היא נבנתה על המקום שבו עמד ביתו של אחד איפאטייב, ובו נכלאו בני משפחת הצאר האחרון על ידי הבולשביקים ב – 1918.
אחרי הכלא המאולתר הזה הם נלקחו אל יער באוראל, למקום שנקרא גאנינה - לא רחוק מיקתרינבורג - ושם נורו למוות כולם והוטלו לבור.
מאז הרצח חיפש העולם הרוסי את המקום האמיתי ששם התרחש החיסול. נמצאו עצמות וכדי למנוע מחלוקות וויכוחים, הן לא עברו מעולם בקרה ומחקר מדעי, כדי לאשר או לסתור את הסיפור. בגאנינה הוקם מתחם כנסייתי אדיר, שהפך למקום עליה לרגל למליוני מאמינים מדי שנה.
משפחת רומאנוב הוכרזה לקדושה וצלמיה נטועים כמעט בכל כנסיה רוסית שמכבדת את עצמה.
ועוד מה שקרה מאז: במקום תעשיית רכבות וטנקים, יקתרינבורג מוכרת את סיפור חיסול משפחת רומאנוב עם מקומות עמידה במיסות האינסופיות, שנערכות ב"כנסיית הדם" ובמכלול העצום של גאנינה, ביער. זה אולי לא רווחי כמו תעשיות הברזל הישנות, אבל זה עוד מפעל צעיר וכל העתיד לפניו.
האינטלקטואלים מהאקדמיה של יקתרינבורג, הצעירים שמשחקים באמנות, בסלונים ספרותיים מחתרתיים למחצה, מוסיקאים של רחוב והיפסטרים מטעם עצמם, לא נוטלים חלק בתעשיית הזכרון הרומאנובי הזה, אבל אל הכנסיות הקשורות לחיסול משפחת הצאר מגיעים כל השאר והם הרוב. כולל אנשי כוחות הבטחון והממסד החילוני. יחד אתם הרוב הוא עוד יותר גדול וגם יותר קובע ....
קצה האיסלאם
מרחוק נראית קאזאן כמו איור קיטשי של אחד מסיפורי אלף לילה ולילה. מקרוב, קאזאן נראית בדיוק כמו האיור הזה, בתוספת הוולגה הענקית. שני השמות, וולגה וקאזאן, מהדהדים בנשמתי בגלל סיפורי משפחה ובגלל שירי הערש שאבי היה שר לי. גם בלי אלה, קאזאן על ברך הוולגה היתה מצליחה להרעיד בליבי מיתר של רומנטיקה וכנראה שלא רק אצלי.
הוולגה היא אמנם "רק" נהר וכבר ראינו ברוסיה ובסיביר נהרות ענק, אבל רק הוולגה היא וולגה. את השיר על מלחי הוולגה ("היי דא אוחנם" וגו') אי אפשר לשיר על היניסיי ולא על האירטיש. ככה זה. רק על הוולגה.
הוולגה בקאזאן רחבה ומתאימה לכל הדמיונות. לא רחוק מקאזאן, בבולגאר - בירת האימפריה הטאטארית פעם - הוולגה לא רק רחבה וגדולה, היא גם משתרעת למרחקים שאינם ניתנים כלל לשיעור. כך רואים אותה מראש גבעה, שפעם ניצב עליה ארמונו הלבן של החאן הגדול ומסגד, גם הוא לבן ומבהיק כשלג למרחוק.
בקאזאן שטות על הוולגה אניות עמוסות במאות תיירים מרחבי רוסיה. בבולגאר שטות עליה רק רפסודות וסירות של דייגים, היא מנוקדת באיים עמוסי קנים וסבכי נחל ונראית פשוט עוצרת נשימה.
היום קאזאן, היא הבירה של הרפובליקה הטאטארית בפדרציה הרוסית, כלומר של טאטארסטאן.
כמו בולגאר פעם, שהיתה הבירה והיום היא אתר ארכיאולוגי ומוזיאון קטן (ומשעמם....), העיר בנויה לא רק על שפת הוולגה – במישור, אלא גם על כמה אגמי שוליים של הנהר, על תעלות הניקוז העתיקות שלו ובעקר על מדרון גבעת הקרמלין.
הקרמלין של קאזאן הוא המצודה המוקפת חומה לבנה וצריחים צחים. את המצודה, בצורתה העכשווית, בנה הצאר הגדול – איבאן האיום - לפני כמעט 500 שנה. בינתיים התווספו למצודה הענקית הזו גם כנסיות, מנזר, צריחים נוטים, אקדמיות לקצינים ולפרשים וכיו"ב מוסדות שכל בירה, ואפילו של מדינה לא עצמאית, שזקוקה להם.
התגלגלה ההיסטוריה כפי שהתגלגלה, ואיבאן האיום לא הצליח לעשות ממנה עיר רוסית טהורה. הטאטארים, הם הרוב בה. אליהם מתוספים צ'ובאשים ועוד כ – 35 עממים ושבטים תורכים ומונגולים, שחיים בכל רחבי הרפובליקה הטאטארית באגן הוולגה. כך נולד הקונגלומראט האנושי המופלא, שהורתו בסיביר על אף שכאן, קאזאן והוולגה, זה כבר עמוק באירופה.
כיוון שהמקום טאטארי וכיוון שהטאטארים מוסלמים, ברור אפוא כיצד בלב הקרמלין הרוסי - של הצאר הרוסי, איבאן האיום, כובש סיביר והמונגולים - מתנוסס המסגד הגדול ביותר בכל רוסיה האירופית. כחול לבן מבריק, בנוי מחרסינה, בסיס לארבעה צריחי תפילה, מעוצב כמקדש לטעם רע או כחרטום חזיר מעל עדי זהב מפואר. תהיה דעתי על הדיסונאנס הארכיטקטוני אשר תהיה, הקרמלין הרוסי כולו, על מסגדו, זכה להיות אתר מורשת עולמית בחסות אונסק"ו. כך גם תופסת קאזאן את הנישה היוצאת דופן, של גבולו הצפוני ביותר של האסלאם בעולם.
וכאן, בקצה האסלאם נמרחים על המדרונות רבעים נמוכים וצבעוניים של טאטארים, שכונות שצריחי כנסיות רוסיות מתפרצים מהן ושכונות של עץ שהופכות לאזורי בוטיקים. במדרחובים הנפלאים עם פסלי ברונזה מאגדות ילדים, מוכרים נעלי עקב מסנט פטרסבורג ספוגות בריח שווארמה תורכית ותמרוקים של יפהפיות מוסקבה עם מוסיקה תורכו-מונגולית. ליד מזרקת ברונזה מצועצעת רוקדים צעירים דרום אמריקאים, אינדיאנים ממש, עם בנות רוסיות ומולם בנות טאטאריות מלקקות גלידה. אני תמה ביני לביני מה אומרים זה לזה עכשיו צ'נגיס חאן ואיבאן האיום אם הם משקיפים ממקומם הנצחי על מעשי צאצאיהם.
מעין אפילוג
מכאן למוסקבה – לילה ארוך. שברתי את הראש, מה בסוף המסע הזה יש עוד לומר על הקטע שבין קאזאן למוסקבה. ובכן, הפעם – מאומה. לא כי ממש אין, אלא כי זה כבר סיפור אחר. כובד היסטורי, עליבות אנושית המפוזרת בכפרי עץ מטים לנפול, עיירות רוסיות כעורות בשל הזמן הקומוניסטי שהשחית את תוארן; מעין עצירת נשימה ועצימת עיניים למשך לילה ארוך ברכבת, כדי להתעורר בליבה של מוסקבה, בתחנת קאזאן, בצלו של אחד מתשעה מקדשי הרוע הארכיטקטוני, שסטאלין עיצב במוסקבה (היום – מלון הילטון....).
מוסקבה כל כך גדולה ונפלאה, יהלום בלב השטיח המהוה של רוסיה האירופית, שהיא מצריכה נשימה עמוקה-עמוקה ו – Restart של כל הסיפור.
אפשר להתחיל שוב, מהתחלה ובכיוון הפוך. גם כך המסע הטראנס-סיבירי יודע את מהלכו.
