את הכרותי עם הקליידוסקופ הזה, ערכתי לפני כמה שנים מתוך חוסר רצון אמיתי. מתוך שעדיין היו טבועים בי הזכרונות החריפים של מערב הסהרה, שווקיהן של מאלי ושל סנגאל, מטורפי הדת של טימבוקטו, חופי האוקיאנוס האלנטי של עבדי אגמי מלח והגטאות הרומנטיים של סוחרי העבדים הצרפתים והמרוקאים, נראה היה לי שהמקום הזה יכול להמתין.
משהגעתי אליו בכל זאת, בחוסר עניין אמיתי, התנחלתי בבית קפה בשוליו, ניהלתי שיחה בטלה עם בעלי הקפה, השתעממתי וירדתי אל הרחוב כדי לשוחח עם עגלונים. הם נמנמו ביסודיות מופגנת בעגלותיהם, כאילו הודיעו באופן הזה לכל טרחן, שאת השאלות המטופשות ישאיר לזמן אחר. כבדתי את התעלמותם וחיפשתי קרבנות אחרים לקשור אתם שיחה וכיוון ששעת הבקר היתה מוקדמת, לא נותר לי אלא לעיין בספרות "חיצונית" הנוגעת ל מַרַאכֵּשׁ.
העיר, נאלצתי להודות ביני לביני, יפה. ומהו הַגְּ'מַאע הזה ? שוק.
וזה, בכל העולם שתרבות המערב לא החניקה את רוחו, הוא המקום בו מנשבת הרוח האנושית החמה. זהו גם חלון הראווה של התרבות המקומית ושדה המילים האישיות ביותר אחרי חדר המיטות. חלופת המרכולים ומרכזי הקניות, שמחירי מוצריהם מוטבעים ב"בַּרְקוֹד" דיגיטאלי ונחשפים רק מְעֵבֵר לדלפק התשלום, עִקְּרָה לחלוטין את כוחו האמיתי של השוק, שבו המוכר יושב בכוכו הקטן ואומד בעיניו את נהר האדם הזורם לעיניו. משניתק מן הנהר הזה רסיס אנושי אחד ופונה אל הסוחר המתבונן, מייד הוא מוזמן בשמחה לשבת עמו בכוך, לשוחח, לרכל, לדבר ולספר לשוכן הכוך חדשות ממעלה זרמו של הנהר האנושי. כך מנהלים הקונה והמוכר את הקשר האנושי החם של השוק, את ההתעניינות לשלום המשפחה ולבריאותם של המכרים המשותפים, אם נמצאו. מניה וביה מתנהל המשא ומתן, על בסיס קשר הקול והעין, שפת הגוף ואומדן היכולות, וה"כרטיס מועדון" אינו מסוגל לקעקע כאן את ריגושו של השוק......
ממילא גם מובן הקשר בין אוכלוסיות, שרמת חייהן נמוכה יחסית לבין השוק. הַטְּרִיוּת, זו מילת המפתח. בהעדר חשמל ובאין מקררים חשמליים, האוכל חייב להקנות בכל יום מחדש. משום כך גם אין לקונה, בעקר אם זו אישה, פנאי לצאת לזמן רב מן הבית. היא צמודה לתהליך הקניה ולעיבוד המוצר ......
ככל שהעיר גדולה יותר מרובים בה השווקים, וכיוון שמי אשר קם בבקר כדי לקנות זוג אנפילאות, ממילא גם יחפש משהו לאכול בשעת המסע להשקעה הכלכלית החדשה, הרי שסמוך לחנות האנפילאות והפוזמקים, מישהו ימכור לו גם רקיק גבינה ולידו יציע לו האחר כוס של תַּמַרִינְדִי מתוק להגברת האנרגיה לקראת המשא ומתן על מחיר הסחורה.
בעלי יזמה שבעיר, יגייסו גם את בן הדוד ויעמדו בקרן הרחוב כדי לשיר ולנגן להנאת נהר האדם, ואם העסק "הולך טוב" יגיעו עד מהרה גם ליצן הרחוב, הרקדן, עושה הלהטים, מגיד העתידות ופוליטיקאי של שווקים, שלא לדבר על הגנבים, הקרובים לו באומנותם.
ככל שיש לעיר צביון וניחוח בינלאומיים - אם משום מעמדה על פרשת דרכי סוחרים, ואם משום שהיא נווה מדבר, או שכך התגלגלו הדברים ותולדותיה הגיעו לאן שהגיעו – ירבו בשווקיה צבעים וניחוחות של מטעמים זרים של סחורות מכל קצווי העולם. גם סוחרים המדברים בשבעים לשון נזקקים לשרותי המדריכים המקומיים והמתורגמנים, לחלפני הכספים ולזונות, שירעיפו עליהם את אשליית החום והפינוק. קיצורו של דבר, שאין משהו שבעולם שאין למצאו מקופל בשוק העיר, שהוא העולם כולו, צרור במעטפת הריחות המעודנים, הטעמים החריפים והצלילים הסוערים ביותר.
ממרחק הזמן שעבר מאז שהזעתי את הפתעתי בְּגְ'מַאע אֶלְפְנַאא' שקעה כבר מהומת הדברים והאירועים. היא הפכה לברורה יותר והמראות לבהירים יותר. נכון שהריח נמר וגם הקולות כבר מתערבבים בפנתיאון הזכרונות שלי, אבל ללא ספק, שכיכר השוק הזו היא הדבר המוטרף ביותר בכל צפון אפריקה, אם מוציאים מן הדיון את הפוליטיקה הבלתי צפוייה ואת ראוותנותו המבישה של בית המלוכה המרוקאי על חשבון דמו וחלבו של עמהּ.....
הנמנום והמהומה
פירוש השם גְ'מַאע אֶלְפְנַאא' - עם משיכת ה'ע', ה'נ' וה'א' הסופיים כלפי מעלה קצת, כמו צלילהּ הקלאסי של הערבית המרוקאית המנוגנת – הוא "המקום בו נאספים המתים", כרמז מקומי לימים, שהסלטאן היה משחרר מייסוריהם את אויביו, או את אסיריו, באמצעות התזת ראשיהם מעליהם, משל בהם נמצאים כל הרעות שבגינם הגיעו לאן שהגיעו. לאחר מכן היו הראשים המיותמים מוצגים לראווה - כאקט חינוכי כמובן - בכיכר הגדולה למען ייראו ההמונים וייראו.
פרשנות נוספת אפשרית, רומנטית הרבה יותר, היא השם הספרותי "חצר הפלאות"; אלא ששם זה מן הסתם, ניתן למקום על ידי אותם רומנטיקאים חסרי תקנה, שטוענים בחום כי מַרַאכֵּשׁ, העיר אדומת האבנים בלב מישור חַאוּז הלוהט, למרגלות רכס האטלס הגבוה, 'שייכת לבעלי הלבבות החמים'. טענה רומנטית לא פחות הושמעה על ידי פושקי שפתיים צרפתיים, שמַרַאכֵּשׁ היא 'בירת האור', או כי 'אורה של העיר מסמם וממכר את כל החושים'. כנראה שאותם צרפתים הגיעו מקְנוֹק בשולי תעלת למאנש או מאיזור מכרות הברזל והפחם של ליל, שכן עמדו אז מוקסמים בוודאי מלהטה הנורא של הסהרה, וכך היו יכולים לפלוט את אשר פלטו, כדי שאחר כך גם מדריכי התיירים וכותבי ספרות המטיילים ישתמשו בביטויים הנואלים האלה........
הַגְּ'מַאע הוא הלב הפתוח והפועם של גופה הענק של מַרַאקֵּשׁ. מה שהיה פעם מקום הצגת ראשים ערופים הפך לבמת החיוך הגדולה של הַמַּעְ'רַבּ הצפון אפריקאי. אמנם בשעות הבקר אין היא שונה מכיכרה של כל עיר שוק אחרת. אין בה כדי רמז אפילו על מה שיתרחש בעוד שעות אחדות. אז נעים בה אנשי השוק הלוך ושוב; הקונים הנעלמים בסמטאות המקורות והאפלוליות, הסוחרים המכוונים את מובילי מרכולתם, תיירים מחפשי מציאות, שניכרים בעורם הבהיר, החרוך מלהטה של שמש הסהרה ובמצלמותיהם הדרוכות להנציח כל מה שלדעתם לא יוכלו לראות בארצותיהם. על פני הַגְּ'מַאע זרועים דוכני סדקית ונעליים בתפזורת, בגדי ילדים זולים וכלי בית ומטבח, משל זו גלנטריה ענקית של סחורות זולות ובאיכות ירודה.
מסגרת הצבע היחידה, בשעות הבוקר והצהרים, סביב הכיכר שטופת האור הלבן המסמא, היא רק טבעת של עגלונים מנומנמים על עגלותיהם המקושטות בגדילים, בשנצים צבעוניים ובפעמונים, והן רתומות לסוסים עייפים. את יומם הם מבלים על כרכרותיהם, שמא יבוא מישהו ויעדיף את טפיפת הפרסות של הבהמות על פני צווחת מנועי המוניות, אשר מתרוצצות בשולי הכיכר כאחוזות תזזית. גם הם, העגלונים, יודעים את המקצב האמיתי של חיי הכיכר : חייה מתחילים בשעות אחרי הצהרים ובין הערביים.
שוב נטשתי את עמדת התצפית שלי מבית הקפה ליד הכיכר. משהו באוויר החם הפך ללא שקט. הכל נדחס בתנועה עלומה ו מבלי שהרגשתי תכונה מיוחדת, הלכו מול עיני ונאספו בכיכר העצומה הזו, עגלות עמוסות בהרי פירות צבעוניים. מהן עגלות שכולן רק תלי צבעים ואנשים חומים וקטנים ייצבו את תנועתן בזהירות, שלא יתמוטטו הרי הפירות...... יש מהן שהפכו, בעזרת מסחטה וארגז של כוסות מקרקשות, לתחנת ממכר של מיצים מתוקים חמצמצים, להשיב לבם של אלו שהחום התישם.
בלב הַגְּ'מַאע, נפרשו כפלנגה לבנה, שולחנות וספסלים. מאחורי השולחנות טרחו בהמולה מיוזעת וקולנית עשרות חותכי בשר, צולי גוויות כבשים מבותרות ותרנגולות מתות, מתבלי שרצים ועורמי ירקות מכל צבע ומין, שניחוח כולם התמר ועלה לשמים בסלסולי עשן וטעמם נמסך בָּאַמְבְּרוֹזְיַה המזומנת בגן העדן למי שזכו ......
בין אלה היושבים על הספסלים וממלאים את כרסיהם במטעמי המטבח המרוקאי, לאלה המשוטטים על פני הַגְּ'מַאע, התרוצצו גברים משופמים ועבי בשר, כקריקטורות של סוהרים תורכיים מימי הסולטאן. הם היו לבושים בגדי ליצנים מימי הביניים וחבשו מצנפות ענקיות עטורות בפעמונים מדנדנים. את גופותיהם לפתו חגורות עור עם כיסים עמוקים כבארות. תפסים ואבזמים ייצבו על מתניהם את קומקומי הכסף הענקיים של משקה התַּמַרִינְדִי. זרבוביתו של הכלי המעוטר והמסוגנן מאיימת לשפד את כל מי שמוכר המשקה רוכן מולו, כדי למזוג בהמולה גדולה ובקולות שירה מסתלסלים את הנוזל המתוק והקריר.
סכנה אמיתית של שיפוד אורבת לכל תייר שוטה, אשר חושב שאפשר להנציח את הדמות הצבעונית במצלמה ללא תמורה מתאימה.....
זה הדין גם עם האחרים, הנושאים על כתפיהם את משא הקליידוסקופ של גְ'מַאע אֶלְפְנַאא'. אלה הם מנגנים וזמרים עם מנצחיהם, עם אבוביהם הצווחניים, עם תופי הענק שלהם, שבהתלותם על כרסי החובטים, הם מתנודדים כמאיימים להפיל אותם, מסתירים כליל את פניהם ומעלים המולת מלחמה בכל קרן זווית. אוי לו לטיפש שירים את מצלמתו אל מחוללי המהומה הזו מבלי להכין את מנת הַדִּרְהַמִים הרצוייה, שהיא, כמו בכל שוק, עניין של מיקח וממכר.
רצ'יטטיב לקוסמים ולנחשים
לצד מרעישנים עליזים אלה - שכולם אגב, היו לבושים בבגדי חמודות כאילו הם עדיין חיים בחצרו של הסולטאן לפני מאה וחמישים שנה – התנודדו מעגלים כפולי טבעת. החיצונית של עוברי האורח והפנימית של רקדנים ולהטוטנים, מומוסים ולולינים של שוק ומוקיוני חוצות, שהפליאו בזינוקיהם לאחוריהם, בכמעט נפילות של ריסוק מפרקת. הם טיפסו איש על כתפי רעהו כדי ליצור מגדל אנושי, ואז התעופפו הקומות האנושיות של המגדל הזה חזרה אל המרצפות ובתנועות חינניות דלגו מצופה אחד למשנהו, כדי שזה יטיל את הַדִּרְהַמִים שלו אל הכובע. גם כאן נמצא תמיד בלהקת הקפצנים האלה משגיח חד עין, שאתר בשבריר שניה ודרך ערפו, את בעלי המצלמות שידם קפוצה, והיו מוכנים להסתכן בהלבנת פניהם בצעקות רמות ובחרפות ובלבד שלא ייפרדו מפרוטותיהם.
מגידי עתידות בקלפים ובתווי כף היד רבצו על המדרכה והציעו במלמול שקט את יכולותיהם ואת חזון אחרית הימים בנשימה אחת. מספרי סיפורים, גרגרו מול קבוצות מאזינים משתאים מעשיות, שעניינן אהבה וקנאה, מוות ומעשי ניסים, ספורי מסעות וסיפורי אימה ומוסר. גרונם היה בעת ובעונה אחת מקור לצלילי הַרֶצִ'יטַטִיב וגם לַמּוסיקה אַ-קַפֶּלַה, שהמספרים הפיקו באזני קהלם.
נשים רעולות פנים קרסו על כסאות זעירים. אחוריהן העצומים גלשו משולי השרפרפים ורטטו בכל פעם שנפנו ללכוד בנות מקומיות, כדי לקשט בעיטורי חִנַּה כהה את ידיהן ורגליהן הנשיות והמעודנות של הצעירות. הן, שבאו להתנאות בסמטאות השוק בפני בחוריו החסונים, נתנו את גפיהן למשיסה בידי המבוגרות עבות הבשר, שבוודאי אחלו להן להכשל במשימתן המתחנחנת .....
מרפאים ערכו על המדרכה, בפרהסיה נסבלת, דיאגנוזות מדוקדקות לבאים אצלם. לזה גילו מחלת מעיים ומייד גוללו אל תוך פיסת נייר את אבקת התרופה הנכונה; אצל אחר נמצאה בעייה קלה בלב, ומייד נשלף מן הארגז השיקוי המתאים וככל שצבעו עז יותר וטעמו מחריד יותר, כך ללא ספק, השפעתו החיובית גדולה יותר ומהירה. הגדולים מכולם הם רופאי השיניים אשר במרפאת הכיכר שלהם מוצגות לראווה מאות שיני אדם עקורות, שחלילה היה להטילן לאשפתות אחרי שנתלשו מחניכיו של מטופל קודם. אולי הן תמצאנה את מקומן המתאים בפיו של מטופל אחר, שידו אינה משגת להשתיל לעצמו שיני חרסינה לבנות ומעוצבות? ומי שלא מאמין בסוג הרפואה הזה, מקומו בארץ אירופית כלשהי, לא חלילה בגְ'מַאע אֶלְפְנַאא'......
מכל עיסוקי הגְ'מַאע היו בעיני הדרמאטיים מכולם, אותם המוטרפים שהרקידו נחשים. הם ישבו בקבוצות קטנות בצל שמשיות רחבות, חמושים בארגזים ובסלים, שבתוכם רחשו פתנים וצפעים, קוברות ושרפים שונים. הם, בעלי הזוחלים, היו שולחים את ידיהם החשופות פנימה, דולים זוחל זועם ומשתולל, מטילים אותו לארץ וממקדים את תשומת לבו – מה שנראה כמו ריקוד של שיכור – אל פניו וידיו של מי שכרע וחילל או נפח באבוב מולם. פלא גדול היה בעיני, כיצד זה הקוברות המהירות כברק לא הטילו את ארסן הקטלני במרקידיהן. הרי אין להעלות כלל על הדעת, שיש שמץ של אמת, באמירה השטותית, שצלילי הקנים החלולים האלה "עושים להם משהו". נחש הוא בעל חיים חירש כמו קיר ומבחינתו יכול בעליו לא רק לשרוק מול פניו את כל ''הפסנתר המושווה'' של יוהן סבסטיאן באך, אלא אף לתופף את המנון הצבא הסיני ולחבוט בכל צלצלי הברונזה והגונגים של אסיה התיכונה. הזוחל ממילא לא שומע אפילו צליל אחד מאלה ומאלה .......
מלהטטי הנחשים האלה השגיחו להנאתי בשבע עיניים על הזוחלים ו..... על הצלמים ה"לא חוקיים". בכל פעם שצלם קמצן כזה קבל "מקלחת" גסה על הראש, אני חגגתי ברשעות מוסתרת ובהנאה של שמחה לאיד. באמת, חשבתי לעצמי, אנשים קשי יום אלה, באים מדי יום אל השמש הקופחת. מענים את גופם בכל מיני עינויים, מזיעים את שעותיהם עד אבדן חושים, מסכנים את חייהם בעיסוקים שהעין לא שובעת, ואלה, התיירים הנבלים קפוצי היד מתייחסים למראה כאל ביקור בביבר שבכלוביו כלואות חיות יער ? שישלמו את הפרוטות העלובות שלהם, שאין בהן כדי לרכוש אפילו מנה אחת מן האוכל שהם זוללים בבתי המלון המפוארים שלהם.
כך גם מאלפי הקופים, מרקידי העכברים ובעלי החגבים השונים, שגם הם, כך מסתבר, מסוגלים למשוך את קהל השוק והכיכר, אם רק יימצא הליווי המוסיקלי המתאים למקקים ששרים את "אווה מאריה" מול קבוצת צרפתיות זקנות ומתמוגגות מנחת בקולות צווחה ומצמוץ. כאילו שאצלן בבית הן לא הורגות חרקים כאלה בחבטות מדוייקות של מטאטא......
סופו של יום, שמהומתו שככה רק באשמורת לילה שניה. שאון השוק נדם. העגלונים גם הם נעלמו והותירו את מרחבי האבן העצומים האלה בשממונם החשוך עד ליום המחרת.