אראלביי
לפנות חורף
כשהשחר הפציע על העמק, האירה השמש את חולותיו המדבריים ואת פסגות אלטאי, שהושלגו בלילה שחלף. קולות של השכמה בקעו מן היורטות ומבקתות הבוץ, נחירות היאקים ושעטות רגלי הסוסים התערבבו בפעיות הצאן, בצעקות רועיהם הילדים ובצווחות העורבים שהגיעו אל הזבל.
גמל כפול דבשת נע, עמוס לעייפה בזרדים, בקצה חבל מתוח, שבקצהו האחר פסעו סוס ופרש, חוצים כולם יחד נחל צלול למרגלות האלטאי המושלג. התנועה האיטית של מונגוליה, נפרטה כאן לעמלנות שקטה של נשים אופות וילדות מקוששות זרדים, לכלבים רעי מראה שחרצו בעצלות את לשונם מול הזרים, לחליבה השקטה מדי שעתיים של הסוסות ולצללים המשנים את מקומם.
שיחים קוצניים נמרו את מישור החולות שהשתרע מהחורשות ומסבך הגדות העוטפים את הכפר ועד להרי הגרניט האדמדמים, ובַּלְבַּל** בודד בלב המישור משקיף על טור מצבות אבן מחודדות – מֶנְהִירים – שמתוח משום מקום אל שום מקום.
איכפנו את הסוסים הקטנים וחרוצי הצעד ורכבנו אל ההרים עם אראלביי, שהעיט על זרועו ועם בניו. עונת הציד נפתחה והאות היה סופת השלג שפרצה שבוע קודם, הקפיאה את הנהרות, הקרישה את הגלים בחופי האגמים וצבעה את כל מערב מונגוליה בחגיגת לובן מנוקדת בגמלים המומים.
הסתיו הקר הביא את חיות הבר אל מתחת לפרווה סמיכה סביב רקמות השומן העבות שצברו כל הקיץ, לקראת החורף. את עוטות הפרווה האלה – מרמיטות, שועלים, זאבים צעירים, ארנבים, עופרי יעלים וכיו"ב ברואים – את כולם יוצאים הציידים הקזאקים לרדוף. אין חמלה בלבם בתוך הארץ שאינה חומלת על בניה. הקור והרעב, שעוד מעט יעטפו את הכל, מאיץ בציידים למהר, ממש כמו הרועים המזרזים את איסוף החציר והטמנתו במחבואי החורף וכמו הנשים הטורחות על הכנת מאגרי גבינות, בשר יבש וקמח. כשהקור יגיע, הוא יצלול אל מתחת ל-Cº40 מתחת לאפס והרוח הנוראה תכה ביריעות היורטות, תאיים לקרוע את הארובות ממסגרותיהן ולהמית את כל מי שיימצא בחוץ, בחבטות כשל קטר דוהר.
במחוז אוֹלְגִי, שבמערב מונגוליה, חיים כ-160 ציידים ולהם כ-160 עיטי סלעים. עוד כמה בודדים צדים חיות קטנות יותר וצפרים, באמצעות הבז הנודד המדברי הגדול. צעיר הציידים הוא נער בן 13 והזקן שבהם עבר את 70 שנותיו.
את העיטים הם חומסים מקיניהם בהיותם גוזלים, וכך מפתח העיט תלות בשובהו. הצייד - איש טבע הבקי בארחות העופות ורבעם - מלמד את העיט הצעיר לצוד, כאילו הוא הוריו המכונפים. לאט ובסבלנות הוא מרחיק את קו האתגר של העיט שלו ומפתח, בתבונה של מדען, את תכונותיו של הדורס ואת האינסטינקטים שלו, כלומר - לרחף בדממה בגובה רב, לאתר ציד, לעוט עליו בהפתעה ולמחוץ אותו למוות בטפריו העצומים. זה גם הזמן שבו הצייד, הצופה על גבעה גבוהה או מדרון הר, במעללי בן טיפוחיו, דוהר אליו ומחלץ את החיה שניצודה מטופריו וממקורו הקורע כל.
רכבנו עם אראלביי אל גבעות הגרניט האדומות ועלינו ברכיבה אל הרכס, בשביל צר ונטוי על פי התהום, שעל אף נסיוני המוקדם באוכף, נעתקה הנשימה מפי. הסוס העפיל במהירות ובדממה בשביל; נדמה היה לי שאפילו קצב נשימותיו לא שונה, כאילו מסעות ציד כאלה הם עניין של יומיום עבורו. מאוחר יותר, בשבתנו באוהל, אישר אראלביי את הדבר.
ציד וקרח
רכונים על מרק בשר מעורב בשומן ובחלב ניסינו לברר אצל הצייד, איך חי מיעוט אתני – קזאקים - במדינת הנוודים – מונגוליה. הוא לא עפעף כלל כשבמקום תשובה ישירה, תיאר את מסע הציד שלנו שהסתיים לפני זמן קצר..........אראלביי חזר אל ההרים בדבריו, שהסיטו אותנו מן השאלה המתריסה.
בשעות אחרי הצהריים המאוחרות – עת שהגענו לטפס עם סוסינו אל הרכס – עצר אותנו הקאזאק. התייצבנו בשקט מאחוריו, והוא עם העיט מכוסה העיניים התיישב על קצה סלע מול התהום. לאט וחרישי דיבר אל העיט שלו, הסיר בתנועה רכה את כיסוי העיניים וכך סרקו ארבע עיניים של שני ציידים את מישור החולות הרחוק מתחתינו.
השניים ישבו, זה על סלע וזה על זרוע, ללא תנועה. משחלפו דקות ארוכות, ואנחנו קפואים מאחורי הציידים, צללינו התארכו ואברינו התקשו מן הקור, נדרכו אראלביי והעיט. הקאזאק הניע את זרועו, העיט פרש את כנפיו העצומות והחל לדאות במעגלים. בניו של אראלביי הגיחו בצרחות רמות מעבר לנקיק והודיעו בקולי קולות את מה שאביהם והעיט כבר ידעו – שהם ראו שועל. הצייד קם במהירות של נחש מכיש ומבלי לומר מילה עלה על סוסו והחל לדהור בשביל המסוכן מטה, אל המישור. בתאורה המתמעטת של הערב זינקנו גם אנחנו ושעטנו אחרי אראלביי. העיט חלף מעל ראשינו כמו ברק חום וצלל בכנפיים סגורות למחצה אל שולי הנקיק.
השועל הצליח להמלט למזלו והעיט עלה גבוה אל ההר בחבטות כנפיים עזות, עמד בדממה על סלע ושב לסקור את השטח. אראלביי, נבוך מכשלונו של העיט שלו, התנצל ואני דווקא שמחתי על מזלו הטוב של השועל.
הפרש לבוש השחורים הוציא נתח בשר קטן מתרמילו, הושיטו לפנים וצווח משהו. לא חלפו שניות והעיט, מאולף מקטנותו לעשות כן, צלל שוב מן הרקיע והתיישב בנפנוף כנפיים נמרץ על שרוול המגן העבה שעל זרוע אדוניו. בתמורה על מאמציו קיבל את פיסת הבשר, הצייד כיסה שוב את ראשו ועיניו והפסיע את סוסו חזרה למאהל הכפר. אנחנו נטשנו את הצייד ודהרנו כאחוזי תזזית על מישור החולות, מתחרים כילדים קטנים, סוסו של מי יגמא את המרחק מהר יותר.
מאוחר יותר, שמע אראלביי שאנחנו מתכוונים לעלות אל אגמי חוּטוֹט מעל טוֹלְבּוֹ נוּר, בדרכנו לאוֹלְגִי. בשקט המחוייך והנבון שלו הוא אמר, שמחכה לנו גיהנום של קור וסופות קרח בדרך.
איש הטבע צדק. האגמים היו קפואים והרוחות טאטאו לפניהן ערימות שלג, תלמים צחורים נחרצו בסלעי הגרניט החומים של הרי אלטאי ומייד נעלמו מתחת ללובן. מול עינינו המשתאות קפאו הנהרות, עדרי סוסים נמלטו מהסערה ובוקר אחד, כששמש הפציעה לכמה דקות, נראו ברבורים כלואים בקרח עם עגורים אשר ניסו למלט עצמם למקומות אחרים. היורטות הלבנות התמזגו עם סביבתן ונעלמו מן העין. ידענו שמפגש הציידים המסורתי באולגי, לקראת הפתיחה "הרשמית" של עונת הציד, יהיה מלא וסואן.
כך אכן היה. בשני ימי המפגש – שהפך בשנים האחרונות לפסטיבל, שהמשתתפים בו הם הציידים, העיטים, שלושה גורי זאבים ושועל שדינם נחרץ, שלשה שוטרים, ארבעה שופטים וכמה מאות בני אולגי – הציגו הציידים את עיטיהם לראווה, משל האמירה "שלי גדול יותר, חזק יותר, מהיר יותר וננעץ בקרבנו בחימה יותר שפוכה", היא קו היעד של עשרות הציידים.
חגיגת העיטים
הפרשים נהרו אל אולגי מכל העברים; שועטים בחורשות עצי הלִבנה ששלכת בערה בהם, דוהרים לאורך הנהר המתעקל כנחש שקשקשיו בוהקים בין צוקי הגרניט, וטסים בגנדרנות עם עיטיהם על פני המישור, מעלים אבק מפרסות הסוסים, אשר שינה את עין גלימותיהם השחורות. מצנפות הפרווה שלהם - עשויות
משיער רגליהם של עשרים וארבעה שועלים מתים - מוטלות על ראשיהם באלכסון יהיר, מתנאים באבנטי כסף וחגורות מרוקמות, במגפי עור ובכלי נשק צבעוניים.
משנקבצו כולם, מצאו זמן להרגיע את עיטיהם מן הטלטלה, חלקם עסקו בהשחזת מקוריהם של העופות וטופריהם, חלקם היטיבו את קישוטיהם ואחרים סתם פשטו את אבריהם ונמנמו בשמש הסתיו המונגולי היפה.
בפאה מרוחקת יותר של ערבת אולגי המוקפת הרים, התחרו פרשים ב"בּוּזְקַאשִׁי". עור של כבש מוטל על האדמה, פרש אחד דוהר ותוך כדי כך מרים את העור ומייד עט עליו פרש אחר, שמנסה לחטוף מידיו את השלל.
מכאן ואילך, במשך דקות ארוכות עסוקים היריבים בקטטה של ממש – מותר במהלכה רק למשוך, בכל דרך ובכל מעשה ערמה – מי יזכה בעור הכבש; האם מי שאסף אותו בדהירה או זה שבא לחטוף.
גם ילדי הציידים, זאטוטים של ממש, התחרו ב"דהירת שדה", במסלול בלתי אפשרי של כ-20 ק"מ.
מקץ יומיים של חגיגה וצחוק, מוסיקה וסחבות צבעוניות בשוק שבשוליים, ופגישות רֵעים שלא התראו מזה שנה, נקבעו עשרת העיטים המנצחים, שהפרס שלהם היה זאב צעיר של ממש. חי ולא פוחלץ.
