כיוון שבימי הביניים היה הדבר, יצא הרוזן הצעיר, בן ה-25, למסע הבגרות שלו למזרח. השאיר אחריו את אשתו הרכה ואת בנו הרך עוד יותר, נטל מקל נדודים משובץ מרגליות וגלימת צליין עשויה אטון ומלמלה, כדי שלא תגרד, ויצא רכוב על סוס, שהלך ברגל, בדרכו אל ירושלים – שבאותה עת היתה בירת ממלכת הצלבנים הרשעה. תשע שנים אחרי כן, חזר שוב אל ירושלים, אולי משום שבאנז'ו היפה לא רווה נחת מאשתו, את בנו כבר שיגר לאנגליה להנשא עם נסיכת הכתר מתילדה, וממילא תואר רם מ"רוזן" – שהוא מרקיז וברון וגרף – לא היה מסוגל להשיג על אדמת אירופה.
משהגיע לעיר הקודש הוקסם כנראה מאישיותו היוצאת דופן של מלך ירושלים, בודואן ה-2, שכבר הספיק ליפול פעמיים בשבי המוסלמים, להלחם בתורכים ובערבים, לסכסך בין מצרים וסוריה ולהשתלט כמעט על כל הנסיכויות הצלבניות במזרח התיכון. תוך כדי כך, התחתן פולק ה-5 מאנז'ו עם מליסנדה מירושלים, בתו של בודואן ה-2, ושנתיים מאוחר יותר גם ירש אותו ואף טמנו בכנסיית הקבר. פולק ה-5 מאנז'ו הפך לפולק ה-1 מלך ירושלים והכל בגלל טיול למזרח....
עד מותו בגיל 48 עסק מלך ירושלים, שלא ידע מילה זולת צרפתית עתיקה, בבניית מצודות; היות שבנה את מצודות הענק של יבנה, בית גוברין, תל צפית והבופור, לא נותר כסף בקופתו כדי לנהל מלחמות, ועם בשורת השלום הזו – שפך את מלכותו השלווה על כל הארץ, שאותה ירש באמצעות נישואין מוצלחים.
כיוון שכך, וכיוון שהיה זקוק לממונות הרבה, התפרנס בוודאי גם ממתן אישורי בנייה, ממש כפקידי רשות אחרים בכל הזמנים. אחד האישורים נמכר למשפחת וֶלוֹס האצילה מטבריה, שהיו לה נחלאות באדמות הדשנות של מזרח הגליל התחתון. זו, כדרך אנשי המעלה שבורכו בטעם טוב, בנתה על המצוק מעל עמק הירדן את חוותם החקלאית הבצורה; משכו מים ממעיין קטן שהיה שם, והשתמשו לבנייה במרגמות הבזלת הזרוקות בכל רמות יששכר וגם באבני כפר יהודי עתיק בשם כוכבא, שחורבותיו היו מוטלות לא הרחק, בשולי נחלתם.
מסיבה שמקורה מן הסתם בפוליטיקה ובכלכלה של אותם ימים, מכרו בני משפחת ולוס את נחלתם לנזירים הלוחמים מצרפת – ההוספיטלרים – שקיבלו על עצמם להגן על פאתי ממלכת ירושלים הקדושה. הם אלה שבנו את המבצר המפואר על המצוק בקצה רמות יששכר, והם אלה שהנחילו לדורות הבאים את אחד האתרים היפים בארץ. בעברית קראנו לו "כוכב הירדן". הערבים קראו לו "כאוכב אלהווא" (כוכב הרוח) ובוניו הנוצרים קראו לו "יפה נוף" (בלוואר), שהוא השם הנכון והאמיתי. מישהו עם חוש הומור, מיוחד לתקופה חמורת הסבר והאלימה ההיא, אף קרא לו – "החינני", ובצרפתית זה נשמע טוב בהרבה -Coquet.
אחרי מפלתם הנוראה של הצלבנים בקרני חיין בשנת 1187 נעזב גם המבצר. כמעט שלושים שנה הוא עמד שלם, יפה ונטוש, עד שאלמלכ אלמעט'ם, סלטאן דמשק, החליט להרוס את המבצר. מעט מעט הפך גל האבנים לכפר קטן, עמוס משוכות צבר, מרופד כדבעי בגללי צאנם ובעירם של הנוודים המרודים, וחושות של בוץ וטיט מעורב בגבבא, החביאו תחתיהן את מתארן הרבוע של החומות ומה שהיו מגדליה. כך הותירו אחריהם עלובי העולם האלה את כפרם – כוכב אלהווא – כאשר נשאו רגליהם מאימת היהודים במלחמת העצמאות, והפכו לפליטים במחוזות הספר של המזרח התיכון.
כך גם אני הכרתי את הכפר הנטוש בימי ילדותי, כאשר נטול נשימה מצאתי נחמה לעצמי במאבק עם סברעס שנתפראו על חורבותיו. עמוס קוצים, מגרד ומזיע הייתי מגלגל את הפרי הכתום באדמת הבזלת המאובקת, מקלף אותו וממשיך להדקר בכל אצבעותי, וזולל את הלב הנוטף והדביק שלו, כשהלשון אף היא, כאצבעותי וצווארי, התמלאה קוצים.
כל אלה גזו מן העולם. אחרי שהפכו את קרבי המקום, ניקו את מפולותיו, סדרו שבילים בו, הקיפוהו גדר והציבו שומרים בשעריו. כל שנותר ממנו הוא דוגמא ליופי, ואם גם תעמדו שם ביום של חורף, בשעות אחרי הצהריים – שאז להטו של הקיץ אינו אלא זכרון עמום, השדות מבריקים מן הגשם, ועמק הירדן, רחוק למטה נוגע בכנרת - כי אז תבינו מדוע אפשר היה ליטול הררי אבן בזלת שחורים וקודרים, לעצבם לכלי מלחמה כבד וגס ולקרוא לו – "החינני".
עוד בסביבה
