ייסורי אורופנדולה

חואקין
הוא היה אינדיאני רזה, מקומט, שותק מרבית שעות היום ומעשן טבק לא ברור ומסריח למדי. לא הייתי יכול לפענח את גילו והוא לא תרם את המידע. עד היום אני משוכנע שהוא היה בן גילי, אבל נראה מבוגר יותר. הוא מעולם לא סיפר לי אם יש לו משפחה ואת שאלותי בעניינים האלה, הדף בקלות בכך שהשים עצמו כלא מבין מילה. בלילה מעולם לא התבונן בשמים השחורים הזרועים בנקודות האור. היה נוהג לישון כמת ולנחור כחזיר. הוא התפרנס משייט על נהר אמאזונס, ומדי שישה או שבעה שבועות היה מגיע אל תחנת המיסיון של קוּיַיאבֶּנוֹ. שם נתנו לו את השם חואקין, כנראה בגלל יומו של הקדוש בשם הזה, אשר חל כאשר קיבל את שמו מן הכומר המקומי. לכומר היו מעט מאד שיניים, ואולי היה לו קל לבטא "חואקין", יותר מאשר "סלבדור". אין לי מושג מה היה שמו האמיתי בפי האינדיאנים של מעבה היער. אין לי גם מושג כיצד דיבר איתם, שעל כן אין שם 'למטה', במורד הנהר, יותר משניים שלשה "כפרים", שמדברים בשפה זהה.
בפרקי הזמן המחזוריים שלו, היה מוריד בתחנת המיסיון נוצות צבעוניות - של תוכים ושל טוקאנים - ערוכות על חוטים, גלעינים מוזרים של פירות טרופיים, שאין לי מושג מה הם, חרוזים מקונכיות נהר וקליפות מקושטות של דקלים. על הקאנו שלו הוא היה מעמיס בגדים ישנים וסידקית, שנראה היה עליה כאילו אין איש בעולם אשר ימצא בה חפץ. חואקין מעולם לא חזר אל המיסיון עם פריט כלשהו מאלה שהעמיס על סירתו. במורד הנהר הוא לא הפעיל מנוע אפילו פעם אחת. במעלה הזרם לא היתה לו ברירה.
אחרי שעתיים של תחנונים בספרדית העילגת שלי ומלמוליו שלו, הוא הסכים תמורת כמה מעות להוריד אותי במורד הזרם. רציתי להגיע אל "מצמקי הגולגלות", כי הייתי צעיר, הרפתקן, רומנטיקן ובעקר טיפש, והוא צחק ואמר שה"חִיבַּארוֹס" לא באים בחשבון. גם הוא לא מגיע אליהם. הם מסוכנים ואיש לא יוצא חי מידיהם. הוא היה מוכן להוריד אותי בכפר כלשהו.
השבעתי אותו, אחוז התלהבות של בור ועם הארץ, שיהיו אלה "אינדיאנים ערומים, שלא ראו אדם לבן" וחואקין התבונן בי בעיניים קרות, שמעולם לא הצלחתי לפענח את מבען. בוודאי שלא את המחשבות שדהרו במוחו מאחורי מסך ההבעה הבלתי חדיר.
הדרך במורד הנהר עברה במהירות כי הזרם היה יציב. האינדיאני הכיר היטב את המעברים הנכונים בין העצים השקועים ובערב הראשון עגנו על שרטון חול. הוא משך את הסירה אל החוף ואני הדלקתי מדורה לפי מיטב הכללים של מדליקי המדורות מהסביבה שלי.
התבונן בי ובתנועותי ולא הוציא הגה מהפה. כשהמדורה בערה, היתה לי תחושה עמומה, שהוא חושב בלבו כי הוא היה עורך אותה טוב יותר, אבל הוא לא אמר. הוצאנו אוכל וחואקין זרק כמה פירורים מהצרור שלו לנהר. "כדי שהקיימן לא יכעס" אמר. אחר כך הוא הראה לי עיניים אדומות ונוצצות של קיימן בסבך עשבי המים על גדת הנהר. אינני יודע איך הוא הרגיש, אבל לפני שנרדמתי, המום משאון הלילה בג'ונגל של האמאזונס, הוא אמר לי שהקיימן לא יגיע אל הסירה. שלא אדאג. אחרי כן הוא נחר ואני נרדמתי הרבה אחריו. הכוכבים הקסימו אותי. הם נראו כמו קישוטים נוצצים על מעיל קטיפה כהה.
למחרת הוא הראה לי הוּאַצִין. עוף מוזר שיודע לשחות, לטפס על עצים באמצעות צפרניים שבולטות מהכנף, והוא עף כמו תרנגול הודו מגושם. כנראה שריד מאד יוצא דופן, מן השלב בהתפתחות, שבו זוחלים הפכו לעופות. כמעט שעתיים לא הייתי מסוגל לפצות את פי מהתרגשות. בכל אותו הזמן חואקין עישן את הטבק המסריח שלו ונראה היה שהוא מנמנם תוך כדי שליטתו בתנועת הסירה.
הוא גם שכנע אותי שלא אפחד להכנס למי הנהר, שהיו חומים כמו קקאו ואטומים לחלוטין. אני ידעתי שהמים שורצים סכנות: קיימנים, צלופחי חשמל, פיראניות ומי יודע מה עוד. הוא לא חלק אתי את ידיעותיו של מי שחי כאן. פשוט ירד למים והיה נדמה לי שחוט של לעג משוך על שפתיו.
חשבתי בלבי – "גיבור גדול". נראה אותך נוהג בשוק "מחנה יהודה" ביום חמישי אחרי הצהרים. אחר כך לא התרגזתי יותר, כי אולי הוא, בירושלים, היה שואל יותר שאלות ממה שאני שאלתי שם על הנהר.
כשפחדי התפוגגו וירדתי גם אני למים, השתעשעתי במשחק החדש הזה כמו דולפין, עד שהרגשתי משהו נוקשה נוגע בצלעותי. דומני שרק בסרטי מלחמה אפשר לראות יציאה מפוארת ומהירה כזו מן המים. נוריתי בחזרה אל הסירה כמו טיל "פולאריס" ששוגר מצוללת. אין לי מושג מה זה היה. חואקין הצטרף אלי והמשכנו בשייט במורד. הוא לא אמר מילה על האומץ שגיליתי וגם לא על מנוסתי המבוהלת מן המים, בגלל ענף קטן שנגע בי .....

שם לאלוהים שעיר וקצת אבוד
כשחואקין הסתלק בחבטת משוט הוא עוד אמר לי משהו בסגנון "אני אהיה כאן בפעם הבאה", או משהו דומה. הגדרת זמן מדוייקת לא היתה שם וגם לא היה אכפת לי כלל. כמה בקתות קש על כלונסאות רעועות למדי נצבו סביב מָעֲרֶה קטן. היער שכמעט ונגע בבקתות היה תערובת של עצים, שיחים, מטפסים וגם משהו שנראה לי כמו עצי בַּאלְזַה ובננות. ה"כפר" היה ריק לחלוטין, על אף שהיה ברור שאינו נטוש. מדורה שרק עתה הפכה לרמץ חם, אישרה את ההנחה הזו.
נצבתי שם חמוש בציוד מיותר. כיוון שלא חוננתי בסבלנות יתרה, בטשתי ברגלי בקרקע היער המאובקת והם הגיעו, כבכישוף. לאט לאט התקרבו אנשי היער הקטנים, אלה שמאז ילדותי חלמתי להיות בקרבם. הם היו לבושים בקרעי בגדים, כנראה מאלה שחואקין הביא להם תמורת נוצות. הנשים התהלכו חשופות חזה, וכיוון ששני המינים צימחו שיער ארוך ושניהם היו בעלי גוף חלק לחלוטין, ההבדל החזותי המיידי בין גבר לאישה היה רק ארכם וצמקונם של שדי הנשים. עד אז חשבתי שרק בתמונות דמיוניות יש "תופעה" כזו.
אשה שעמסה על מתניה עולל זב חוטם, עקוץ כולו מחרקים ומיבב, נגשה אלי ובעזות שלחה יד אל פני ואל בטני. היא היתה – כמו כל בני הכפר – נמוכה ממני מאד. ידה לטפה את לחיי ומפיה נפלטה קריאת הפתעה אמיתית למגע זיפי זקני, שלא גולחו כמה ימים. אחר כך הרימה במהירות את חולצתי וגילתה את בטני השעירה. המקיפים אותי התפקעו מצחוק. גם אני צחקתי אם כי לא ידעתי להיכן יתגלגלו הדברים כאן. בודד בלב הג'ונגל של ביצת קוייאבנו, אחת מני מאות שנכללות בתחום ביצת האמאזונס הענקית, לבן יחיד בכפרון בקתות אצל אינדיאנים בלתי מוכרים לו, נטול שפה, חף מידע על מנהגי המקום ובעקר בלי שום תכנון של ממש.
הצחוק, מסתבר, משחרר יותר מכל דבר אחר. הם נגשו אלי, כל עשרים ושמונה בני הכפר ובנותיו. אחד לאחד מיששו אותי, בדקו את שער גופי ונראה היה שהם מגלים עניין עצום בציוד המיותר שלי. כיוון שכך, אותתתי לאחד מהם להתקרב והראיתי לו איך נראה הכפר שלו מבעד לעינית משקפת. הוא פלט קול מבוהל ונרתע. עבר זמן מה עד שהבנתי כי הוא רואה את כל עולמו בהקטנה או הגדלה מופלאות מבלי שקרה דבר מה נורא לכפר.
מעמדי התקבע אצל האנשים התמימים האלה כיצור בעל איכויות מיוחדות באמצעות כדור מוריד חום, שנתתי לילד עם לחי נפוחה אשר יילל מכאבים. אחרי זה הייתי חבר של כולם וגם קצת אלוהים.
נכון שאלוהים מגושם כמותי היה זקוק לשיעורים של ממש כדי לשרוד שם.
חלפו כמה ימים ואני כבר הייתי מסוגל לשוחח אתם. הם היו שייכים לעם (או שבט) בשם קוֹפָאן. הם היו ציידים ודייגים. הם גם ליקטו מזון וקטפו פירות ועלים, ובמידה מאד בראשיתית, גדלו גם פקעות למאכל בעיבורי הכפרון.
את הכפר היו מעתיקים ממקומו אחרי כשנתיים, כשהקרקע העלובה - זו שאותה ביראו בדי עמל מעצי הג'ונגל - היתה מדלדלת. אז היו קמים, מעמיסים את הציוד הדל על סירות קאנו ומפליגים בנהר או בביצה לתור אחרי נקודת ההתנחלות החדשה. כך עוד סוף החיים. הקופאן אמרו שהם עוזבים כאשר נמלא הזמן לפי קריאת הטוקאנים.
מעט הזמן שחייתי בחברת הקופאן, אפשר לי אמנם לחבר את "המילון השלם קופאן-עברית", אבל לא אפשר לי להבין כמה דברים מהותיים. למשל – מהי קריאת הטוקאנים.
בעניין השפה לא היתה בעייה, שכן כל אוצר המילים של הקופאן הסתכם בערך בכאלף מילים. כנראה שכל העצמים הניתנים למאכל וחיים בגובה הצמרות נקראו בשם אחד. כך גם נראה שכל מה שחי במפלס הנהר וניתן למאכל, זכה לשם. דגים גדולים מעולם לא מויינו לפי הסיסטמטיקה המוכרת לביולוגים שלנו. גם חיות היער וגם העצים. כל קבוצת עניין והתייחסות בחיי הקופאן, זכתה לשם כולל.
כך למשל שמי, שהענק לי שם אחרי היכרות ארוכה יותר היה – "אְנְגוֹ טֶסִי". הפירוש המהותי הוא – [זה שרובץ ומנמנם כמו] חית פרווה טורפת ביער [וגם זה שקופץ פתאום כמו] חיה שעירה שחיה בצמרות.
לי כמובן, היה הרבה יותר נעים לדעת שפירושו הוא "יגואר – קוף".
השתלשלות המאורעות שהביאו למתן שמי התחילה כאמור, באמון שאותו קניתי אצל מארחי עם חלוקת הכדורים להורדת חום.
הייתי שעיר כמו קוף, ולפיכך גם חשוף לפגיעתן הרעה של הכינים. כיוון שכך עשו בי הקופאן מה שעשו עם תינוקותיהם : הביאו מן היער גור של קוף מַארְמוֹסֶט, שהיה בגודל של שזיף ירוק, אחרי שאת אמו הרגו ואכלו. הוא נצמד לראשי ומשם ירד אל חזי, כאילו אני יכול להיות התחליף הנכון ליתמותו. אחד כזה הופך מייד לחברו של הילד – וגם שלי – ובאותה הזדמנות, פולה את הכינים מהגוף האנושי ושומר כך קצת, על ההיגיינה. כיוון שקבלתי קוף והתנהגתי אתו למופת, היו מארחי מרוצים ומשחו את אפי ומצחי בצבע "שלי", צהוב כלימון באוש.
מצוייד באלה, לימדתי את ילדי הקופאן לזנק אל מי הנהר – מגדת המים התלולה של כפרונם - בקפיצת "ראש" מרהיבה. המהפך ההתפתחותי הזה שחל בכפר, שאנוכי הייתי האחראי לו, הקנה לי מייד נקודות זכות נוספות. גם לימדתי אותם לגדף נמלים אדומות, אשר משום מה פסחו על רגליהם היחפות ונגסו בכל דרך אפשרית ברגלי המסונדלות. ההתייחסות הקולנית שלי בערבית, לאברי המין והרביה של אמהות  הנמלים הללו היו בהחלט רגעים, שבהם מארחי האזינו בקשב רב לפרץ ההגאים הקולני שלי והיו משוכנעים שוב, שאני מנהל כאן איזה טקס כישוף חשוב.
קוף וצבע אפשרו לי להצטרף למסעות דיג וציד, ומשהוכחתי שאני מסוגל גם לזה וגם לזה, הם גם שמו לב לכך, שאני שוכב על הסירה ומנמנם לכאורה, אבל משהתרחשה בחומת העצים של "הגהינום הירוק" – כך קראו לו הספרדים, כשראו לראשונה את הג'ונגל של האמאזונס - איזו שהיא תזוזה, הייתי מזנק ממקומי דרוך לכל משימת צייד אפשרית. העובדה שהייתי מסוגל לבלוע ללא הנד עפעף מלכת טרמיטים שמנה ורוטטת, מלאה בשומן ובביצים, אמנם גרמה אצל כמה מהקופאן לפקפוקים באלוהותי. שהרי האוכל הזה נחשב למעדן תאווה בעיניהם, והנה אנוכי משתתף בחגיגה כאחד האדם ....
אך אין לי ספק, שמי אשר גרמה באמת ובתמים לקבלתי אל תוך הקהילה הזערורית הזו היתה אהבתה, או תשוקתה של אחת הנשים שם, להקים לה זרע מאל לבן ושעיר. היות שבחברה הזו, שהיא מאטריליניאלית לחלוטין, זכות הבחירה הלילית היא של הנשים, קמה בחירתה זו והיתה לי לזכות גדולה כאשר החלט להעניק לי שם.

הצייד
שיטות רבות להרג חיות. קשת וחץ משוח ברעל המשתק – קוֹרַארַה. יריה מתוך קנה נשיפה, של חץ קצר ומתוגבר בקוץ של דקל, גם הוא משוח בקורארה. הטלת רשת קלועה מראפיה. הטלת חנית משוננת אל תוך המים. הכאה במקל ארוך עשוי מענף של עץ קשה במיוחד, שאין לי מושג מהו.
את הפיראניות, שבשרן טעים מאין כמותו, דגים באמצעות חבטות מהירות על מי האפסיים לשם נדחקות
להקות גדולות של פיראניה בעונת הייחום שלהן. עם התגודדות הטורפים האלה סביב אחיהם המוכים, מטילים רשת ושולים כמה דגים. ולא, לא ראיתי מעולם חיה גדולה או בן אדם, שהיו לברות בשיני הפיראניות, אם כי אני מכיר היטיב את הסיפורים האלה .....
הצייד הראשון שלי היה של עכביש צפורים בגודל מבהיל, אשר טייל על הערסל שלי. הוא נראה לא טוב
ולא ידידותי. על אף חינוכי להתייחס באופן חיובי לכל מה שחי, החלטתי לא להביא את התורה הזו לידי נסיון והתגלגלתי עליו כדי למחוץ אותו, בשבריר הרגע שבו הוא הסתובב והפנה אלי את חלקו האחורי. ניצחתי.
זמן קצר אחרי כן הפציע השחר הערפילי בדרך כלל מעל הנהר. הגברים עמדו במים ויצרו בגופם גדר הפרדה בצורת קשת, שבתוכה רחצו שתי נשים במחזורן. הצופה התורן דיווח על תנועה של דג הענק "אַרַאפַּאימַה", שהוא טורף אשר ארכו עשוי להגיע לכשלושה מטרים. הדג הזה מריח את פתיון הדם הנשי ומתקדם כמו טורפדו עיוור אל כיוונן. כאן ממתינים לו גברי הכפרון עם חניתותיהם המשוננות.
כשראיתי את התכונה הזו נטלתי אף אני חנית כזו וזינקתי אל שורת האורבים. הדג אכן הגיע. צרחות השמחה בעת הדקירות המרובות שדקרו אותו ופרפוריו הנוראים במי האפסיים, היו תערובת של בכחנאליה חסרת מעצורים. אינני זוכר כלל, ממרחק הזמן שבו אני כותב את הדברים, אם הצלחתי או לא, לנעוץ את חניתי בגוף המפלצת. היטיב אני זוכר אבל, את משקלו הנורא של הדג, שהשתתפתי בנשיאתו במעלה הגדה אל הַמָּעֲרֶה, ואת ההילולה שערכו שם הנשים כאשר בתרו אותו, עשנו אותו, זללו חלקים ממנו וטפחו על אחורי בהתלהבות, דרכם להביע שמחה והערכה לפעולה כלשהי. הייתי כשיר לצאת לצייד עם "הגדולים".
מי שנראה היה כבכיר מבין הגברים – שאגב, הם אחראים על חינוך הבנים מרגע שהגיעו לגיל 4 בערך, על אף שאין שום ודאות לקשר דם ישיר בין הילד ומחנכו – היה גם זה שמשח את אפי בצבע הצהוב. הוא גם זה שבישר לי כי שמי הוא "אְנְגוֹ טֶסִי". שמו היה " אְנְגוֹ גַאְ'ם", שאפשר לפרשו כ"יגואר-טוקאן". הוא היה חסר גיל כמו כל חברי שם. נראה היה שהם לא מזדקנים. מקורה של אשליה טפשית כזו הוא בכך, שהם מתים כל כך צעירים, שאין להם זמן כלל להיראות זקנים. אנגו גא'ם נטל אותי למסע הצייד הראשון שלי במעבה היער.
האינדיאנים פוחדים מן הג'ונגל שלהם פחד גדול. היגואר הוא שליטו הכל יכול של היער וכפי שאינם פוגעים בקיימן אשר בנהר ויעדיפו כנראה להיטרף מאשר להרוג אותו, כך גם יחסם ליגואר. אנגו גא'ם מלמל משהו, ואני הבנתי שבפעם הראשונה מאז שהגעתי, וכבר אבדתי לחלוטין את אומדן הימים, אני רואה משהו מעין טקס דתי. כמו תפילה.
האיש, פטרוני, אפשר לומר, הסביר לי שהוא מבקש מהיגואר הטוב שימנע מהיגואר הרע להתנכל לנו. רק אז למדתי, מן ההברה "אנגו" אשר הוא השמיע כמה פעמים, כי בשמי מופיע היגואר. גאה מאד מן התובנה הבלשנית הזו כיתפתי את הסל הקלוע ונטלתי את אחד מקני הנשיפה הקצרים. לא היה לי די כוח לנשוף חץ קטלני למרחק מקנה ארוך........
פסענו באפלולית הג'ונגל. כל מה שעיני ראו היה מסך אטום של ירוק. כל הירוק שבעולם, כך נראה לי, נקבץ אל השביל המאד צר. הזעתי את נשמתי בקילוחים וחרקתי שיניים כדי להשיג את אנגו גא'ם בהליכתו הרכה על מצע העלים הרך והעבה שריפד את קרקעו המאובנת של הג'ונגל.
הוא עצר ואותת לי להיות נמוך ושקט. אני מניח שגבהי הרב לעומת ננסותו הטבעית, והליכתי המגושמת לעומת החתוליות שלו, הטרידו אותו. הוא לא יצא לצוד רק כדי לחנוך אותי כצייד. הוא יצא כדי להביא אוכל הביתה. האיש טען חץ מורעל אל תוך קנה הנשיפה שלו, כיוון אל תוך הסבך ונשף. מייד אחרי כן התפרץ בריצה אל תוך חומת העלים וחזר אחרי זמן קצר, כשעל כתפיו השריריות מוטל אייל.
הייתי המום ושאלתי אותו כמובן, איך ראה וכיצד ידע לאן לשגר את החץ. הוא הראה לי שקע ברקבובית ואמר שזה היה מִדְּרָכוֹ של האייל. את גובה הנשיפה כיוון לפי עלה שבור בודד, שאותו ראה בחומת הירק בצד המשעול.
אנגו גא'ם לא זכה לראות אותי מממש את השעור המדהים הזה. אני נושא את זכר הבוקר ההוא עד היום כאחד השעורים שעיצבו את השקפתי הבוגרת, בעקר זו שיודעת לומר בברור – "את זה אתה לא תדע ולא תוכל לעולם". תרומתי אז למנת החלבון של הקופאן, שבמידה רבה כבר הרגשתי שאני חלק ממשפחתם, היתה קַפִּיבַּארַה צעירה מגדת הנהר. לא הרבה.

צלילי השאול
את הקולות שבקעו בלילה מאפלת הג'ונגל הכרתי תוך ישיבה על שפת הנהר. כבר לא פחדתי מהקיימנים - הם תניני האמאזונס. עיניהם האדומות, הנוצצות בלילה כמחזירי אור, וחבטת זנבם במים לא הותירו מקום לתהות מתי לקום ולשאת רגליים משפת הנהר. גם געיות הפרות מרחוק התגלו במשך הזמן כקרקורו התאב של צפרדע השור הקורא לצפרדעיתו. היו לילות שבהם נשמעו נחרות קופים שנלכדו בשנתם על ידי זוחל ערמומי. צווחות נואשות מכיוון הנהר היו עשויות לנבוע מגרונותיהם של קַאפִּיבַּארוֹת, שאלו עכברים בגודל של חזירים; כשרואים אותם בפעם הראשונה חושבים שאין דבר כזה, ורק אחרי כן תופסים שבג'ונגל של האמאזונס הכל אפשרי.
אהבתי את מהומת הלילה. אהבתי את המרוץ המטורף של העננים בין הצמרות ובין מליוני הריצודים של הכוכבים, שהיו זרים לי. ביום, הג'ונגל שקט כקבר. אמנם, מדי פעם קורעות את הדממה צריחות של קופים, תוכים וטוקאנים, אך אלו רק מדגישות ביתר שאת את דממתו של "הגהינום הירוק".
הקונצרט האמיתי מתחיל בין הערביים. אז כל ברואי החושך ששוכנים בו, מתחילים לפעור את לועותיהם ולהכריז על קיומם בצווחה רבתי. זוהי השעה שבה גמדי הג'ונגל - האינדיאנים שמסתובבים בקרעי בד מרופטים, מתכנסים בחצר הכפר.
ישבתי שם גם אני והאזנתי למלמול הנשים סביב קערות עץ ולקולות המציצה שהשמיעו התינוקות התלויים על שדיהן המדולדלים של אימותיהם. מדי פעם היתה קמה אינדיאנית ורודפת אחר זאטוט שהתעקש ללכת לכיוון הג'ונגל, ולמשמע המילמול שבקע מגרונה אפשר היה להבין שדעתה אינה נוחה מההרפתקה המזומנת ל"תכשיט" שלה בחושך, בין היגוארים, הקיימנים, נחשי הפיתון – האַנַקוֹנְדַה - וכל שאר שליחי השאול המקומיים.
באותו ערב היה רק חם ולא לוהט כרגיל, ועל אף שהאינדיאנים אמנם היו משעשעים וחברותיים רציתי להיות מעט עם עצמי בעניינים שלא העסיקו כלל את מארחי. קמתי כדי ללכת להתבודד על שפת הנהר, ששם שכשוך המים וקונצרט הרפאים היו מסייעים לי לזיכוך המחשבות ולהבהרתן.
הגעתי אל סירת הקאנו ההפוכה והתיישבתי עליה. נדמה היה לי שראיתי איזו תנועה בסבך וששמעתי אשה צועקת בכפר, אבל ראשי לא היה בקטנות שכאלה. ישבתי כמה שישבתי ומשתמה מכסת התבודדות הערב שלי, זחלתי חזרה אל בין הבקתות. טיפסתי אל זו שלי ונדחפתי מתחת לכילה נגד השרצים, שגרמו לי להתקף היסטריה מתפרצת אם היו מוצאים דרך לחדור את עורי ולעלע את דמי למרות התינוק הנהדר של קוף המַארְמוֹסֶט, שהתחברנו מאד זה אל זה. וכך, בעת שראשי היה עמוס במחשבות "נשגבות" על מהות החיים, פילחה את העלטה זעקת שבר של ילד. קפאתי מתחת לכילה והקשבתי. לא חלפה דקה ושמעתי עוד צרחה מקפיאת דם. קולות זוועה כאלה לא שמעה אוזני מעולם, לא בג'ונגל ולא בשום מקום אחר. התרוממתי והאזנתי. לא שמעתי קולות כרסום עצמות וקול דם ניגר. גם - למרבה ההפתעה - לא הבחנתי כלל בתכונה כלשהי בין הסוכות. חשבתי בזעם ששם בסבך, או על שפת הנהר, זוללים ילד אינדיאני ופה בתחנת ההאכלה של גמדי הג'ונגל, בגן העדן של מלכי השוטים ואטומי הלב, אף לא אחד נזעק מרבצו מוכה הכינים כדי לרוץ ולחלץ את הזאטוט ממלתעות היגואר או הקיימן.
בצער נזכרתי באקדח שהותרתי מאחור בארצי הרחוקה. לפתתי באומץ גדול את האולר השוויצרי שלי  והחלטתי שאם עוד צריחה כזו תפלח את האוויר, אני - ויהי מה - אפגין את תכונותי האביריות, אצא לקרב, שבסופו אגיש לאם האומללה את שרידי בנה הגווע, ועימם גם את נבלתו של בן השחץ שטרף אותו. נזכרתי במעומעם בצעקות האשה בעת שהתבודדתי על שפת הנהר ונזכרתי גם בתנועה בסבך, וכבר כל התמונה היתה ברורה.
הזמן הקצר בו עסקתי בתרגילי האומץ והאבירות האלה חלף עד מהרה, ובמקום צרחות שמעתי יבבות בכייניות קורעות לב, אלא שהכיוון משם בקעו לא היה כל כך ברור. היבבות לא נשמעו מכיוון הנהר אלא מהשמים, ושוב צרחה נוראה ועוד יללות בכי. ההחלטה הקודמת שלי, להציל את העולל התעכבה ככל שהכרתי בעליונות החושך. גם הסברתי לעצמי שאם האינדיאנים - שהם בוודאי יודעים מה טוב עבורם - לא יצאו אל הנהר עטויים בנוצות ובצבעי קרב, משמע שבטוח יותר גם מצדי להתחפר בכילה ולחכות בסבלנות לטקס המוות שבוודאי יתקיים מחר.
כל הלילה עינו אותי המחשבות על הנרצח התמים, וברכתי את החושך שכיסה על סומק הבושה אשר אחז בי אחרי שגיליתי את האמת על אומץ ליבי. לקראת אשמורת אחרונה חטפה אותי התנומה, ומשהאיר השחר על "הגהינום הירוק" ראיתי עוף בגודל של זרזיר, כולו שחור ועם כתם צהוב, סביב המקור והעיניים, עומד מולי על ענף. כמו כל ציפור נטולת כשרון פילוסופי, הוא הסתכל בעיון בנעשה מולו, והיטיב את התבוננותו תוך הטיית ראש משעשעת, כמו תרנגולת מבאר טוביה....
עודי מסתכל בה והציפור פערה את מקורה האדום צהוב ופלטה צריחה מקפיאת איברים, שהדהדה בכל הג'ונגל ופילחה את ליבי הנבער בהכרת האמת. ועוד לא הספקתי לחרף ולגדף את שעות השינה האבודות וזו שוב פערה את מקורה והתיזה החוצה יללה בכיינית כשל ילד, שנטרף ברגע זה במלתעותיו של קיימן אכזר.
ירקתי לכיוון האוֹרוֹפֶּנדוֹלָה המקוללת הזו, זהו אכן שמה של הציפור, והיא פרחה והותירה אותי רושם בפנקס הרשימות שלי עוד נקודה שחורה נגד עצמי ובעד ילדי הג'ונגל שהלכו לישון אדישים אמש יחד עם כל הילדים החכמים.......

שוב חואקין
מי שהביא אותי לכאן חזר. הוא אמר שזה מה שיקרה ואני לא הבנתי מתי, כמה זמן יימשך הביקור בגן הילדים הנהדר הזה.
הקופאן הוציאו ממחבוא, שנעלם מעיני בכל זמן חיי אתם, נוצות ושרשראות של קונכיות נהר צבעוניות. חואקין גרגר אתם מילים ומשפטים ונתן להם בגדים ממורטטים. גם צבעים מתוך שקיות קטנות.
אני הענקתי לאנגו גא'ם את האולר השוויצרי שלי והפכתי אותו לאיש הראשון בחוגו שהגיע אל תקופת הברזל.  הוא רץ וגילף עבורי קישוט דמוי ראש ציפור, מזרע של עץ בלתי מוכר לי.
האישה שאהבה אותי עמדה מאחור. עוד שלשה ילדים עם חוטם זולג ליטפו לי את החזה והקופיף שלי צווח בהתרגשות בסל שלו, שאותו החזיק הזאטוט עם האף הכי דולף.
המסע במעלה הזרם היה מהיר כי חואקין הפעיל את המנוע והרעש שלו החריש את אזני. רציתי באמת לבכות במשך יומיים וחצי על הסירה. לא דברתי עם חואקין, כי התייחסתי אליו, שלא באשמתו, כמי שקרע אותי מחלום אשר מעולם לא חזר עוד על עצמו.
אין לי מושג מה עושים האנשים היפים מביצת קוייאבנו באמאזונס. חלפו יותר מעשרים שנה מאז ולמדתי בינתיים שחלק מהם הגיחו מן הג'ונגל, ובהנהגת מסיונרים לבנים, בעלי לב, ניסו למחות בפני ממשלת אקוואדור על הברוא הברוטאלי של היער שלהם כדי לחפש נפט. אני חושב שאיש לא שמע את בכיים ואני משתדל לא לחלום עליהם.