בזכרון המאוד עמום שלי, כילד שטרח להכין פעם מחברת עם תמונות מייבוש החולה – וזו היתה בזמנו משימה לאומית של ממש – עולות תמונות של חומות קנים צפופות וגומא נע ברוח, של דגי שפמנון ענקים חובטים בבוץ בזנבם ואיש מבוגר גוער בי שלא אנסה לתפוס אותם כי הם "דוקרים עם רעל". ריח חריף של רקב עולה ממשוטים נוטפי מים, ומחפר ענק, שלתדהמתי שט במים, ננעץ בהם ועלה כשכולו מזיל סילונות של מים עכורים, פוער את פיו הענק הקפוץ בשיני ברזל, ומקיא בבת אחת מפל אדיר של בוץ על גדה של תעלה.
ימים רבים אחר כך, בשולי זכרון אחר אני זוכר את מצהלות הנצחון על "הביצה הממאירה", שקלקלה את נופי האתוס הציוני. וזה הרי נולד בערבות השטוחות של אוקראינה ומי עוד כמו האתוס הזה, יפה לקביעה כי עמק חולה צריך להראות כמו ערבות הדנייסטר המשובצות גינות וחרושות תלמים?
ועוד; כמו צליל עדין ועצוב הגיח, מבעד למצהלות, ספר הצילומים היפה של פטר מרום איש חולתא, שלא נלחם בחגיגה, אלא רק תיעד במצלמתו את הידוסו הכושל עד מוות של צב ביצה בעקבות המים הנעלמים מחייו, את ציפורי המים השוקעות בבוץ המתייבש ואת שלדו ההולך ונחשף של דג שטבע ביבשה החדשה.
עברו שנים, אגם החולה הקטן והביצה הגדולה סביבו נעלמו לא רק מן הנוף, אלא אפילו מן הזכרון החברתי. כנראה שרוב תושבי הארץ לא יודעים כלל, שאי פעם היו בעמק המעובד והיפה הזה אגם וביצה, שהוכרזו כאוייבי הציונות ותלמידים בכל הארץ שרו שירי מלחמה נגדם ושירי הלל למפלתם.
ככל שעבר הזמן וטושטש הזכרון כך התחדד טעמו של הספר – "שירת האגם הגווע" – של פטר מרום, ואט אט בשלה ההכרה שאולי נעשה כאן מעשה חפוז ולא נבון: האמנם קרקעית הכבול החשופה של הביצה, ששריפות אינספור מבעירות אותה מדי קיץ, טובה ממה שיצר הטבע? האמנם שדות האספסת מוכי הנברנים שירשו את האגם רווחיים יותר מאגם יפה, שהיה יכול להיות פנינת תיירות קסומה? האמנם צדקה הציונות שלא הסתפקה בהדברת הקדחת ולא נחה דעתה עד ששפכה את התינוק עם
המים?
שני דורות של עשייה חלפו עד שהבינו ששמורת טבע זעירה, שבה בריכה מלאכותית המייצגת אגם מת, סוללות עפר עמוסות קנים המסמלות סבך אדיר של צמחי מים ותעלות חפורות, יורשותיהן של הפלגים, השלוליות והנחלים, שכל אלה אינם אלא צל חיוור ודל רוח לעומת היפעה האבודה.
קמו והציפו מצפון לשמורת החולה הקטנה, שטח נוסף שהיה פעם ביצה והיום זו אדמה, שהונה החקלאי דל מכדי שמישהו משרידי דור המייבשים יקונן עליה. בהרף עין שהדהים גם את גדולי האופטימיסטים, באו אל גדות השטח המוצף גומא הפפירוס שנחשב לאבוד לעד ועוד צמחים, שהארץ שכלה עם מות הביצה. באו הציפורים ובאו הדגים ובאו חיות הסבך ואפילו באו הדייגים, כדי להתנחל מול חלקת המים ולבהות ברצי המים הזעירים סביב חכתם המושלכת מול כסאותיהם המתקפלים.
בחורף רועים העגורים בשדות שליד "האגמון", כך נקרא השטח המוצף, שקנאים שטים במימיו, וסביבם ברווזים אינספור – מריות וקרקירים, שרשירים ואגמיות, ברכיות וסופיות, טבלנים וקורמורנים וכל מי שיש קרומי שחיה בין אצבעותיו ומקור לו לשלות, לסנן, להנעץ כחנית ולבלוע.
אם אך לא יחמוד החמדן העלום את היופי החדש, שהולך וקונה אחיזה של קבע בנוף הירוק תמיד של העמק, אפשר יהיה אולי לומר לפטר מרום איש חולתא – הצלחת איש. רעד המיתר שמשכת לפני שנים הרבה לא נאלם, שירת האגם הגווע הפכה למנגינה חדשה.
עוד בסביבה
*בית דוברובין – לא רחוק משמורת החולה. בית חווה ישן ויפה של חלוץ מחלוצי עמק חולה - יואב דוברובין שהיה אציל כפרי רוסי, התגייר בסוף המאה ה-19 ועלה עם קבוצת גרים נוספת מחסידיו – "סובוטניקים", אשר הפכו לחלק מן המסדר ההיסטורי של החלוציות.
*עין תאו – מעיין מקסים, בריכה עטורת עצים ועשירה בצמחי מים, לצד כביש מס' 90, לא רחוק מצומת כ"ח.
*ייסוד המעלה – מושבת וותיקים אשר במשך דורות שמרה על צביון בתיה העתיקים והיפים מבלי להפוך לעיר כמו ראשון, רחובות, גדרה ונס ציונה, ומבלי ליהפך ליעד ומושב ליאפים כראש פינה. פשוט מקום נהדר.
*צפת – תנסחו לבד את דעתכם על העיר, שמפנינה הררית נפלאה הפכה למושב לצים, אבן שואבת למיסטיקנים בפרוטה ולעיר מוזנחת, חרבה ו"מפוספסת".
