לפנינו מסע חריג ויוצא דופן לשתי ארצות, שחלקן (התיירותי) כבר מוכר לרבים מאתנו – וייטנאם ושכנתה קמבודיה. אז לא. זה לא משהו שעשינו בעבר וסיכוי רב שהטיול הזה הוא חד פעמי. הזמן הוא ימי ההכנות לראש השנה של דרום מזרח אסיה (ה- TET של וייטנאם, שהוא גם יום מתקפת הוייטקונג הגדולה על הצבא האמריקאי וקו פרשת המים במלחמה הנוראה ההיא), שכולן פרחים, פירות צבעוניים ומסכות משעשעות, שממלאים את הרחובות והסמטאות בעיר ובכפר. היעד הוא הדלתא הגדולה של המקונג (נטולת מוקדי התיירות השגרתיים והלעוסים): התעלות, הכפרונים, הדייגים, אנשי הסירות, מעבדי המזון, מעצבי היומיום האנושי בין סבך הדקלים וביצות הקנים. אלה שהמילה "שוק צף" עבורם היא לא שיירות של סירות עמוסות בתיירים ומצלמותיהם, אלא שגרה שבועית מרוחקת אל ירכתי הדלתא ואיתה ובצידה בצידה נושם הקיום האנושי. בדלתא מתקיים המפגש בין בני קין (הוייטנאמים, בפי עצמם...), צ'אם, ח'מר וסינים. זוהי החגיגה האמיתית למסג אנושי צבעוני שמיוצגות בו לפחות שש דתות, עולמיות ומקומיות גם יחד. משנרווה מן הדלתא האמיתית, נשוט במעלה המקונג (הענק ואדיר הזרם זו לא קלישאה. זה אמיתי....) מהגבול בין הארצות עד פנום-פן, בירת קמבודיה ונצא מייד אל עומקה של הארץ החייכנית ולמודת העינויים הזו; סוג של ניגודיות בלתי נתפסת, שעליה נעמוד בכל פינה אפשרית – גם כאן, הרחק ממסלולי התיירות הקלאסיים – בכפרים, בג'ונגל, במקדשי הח'מר העתיקים והלא מוכרים, במקומות שבהם משפחות האיכרים והדייגים חיות בארמונות מפוארים שהפכו לזיכרון ארכיאולוגי (בשל ריחוקם וגם, כי אפשר....). ואם מישהו תוהה, ומה עם הקלאסיקה של אנגקור ואט? מה עם הטלטלה האנושית שנקראת סייגון (עיר הו צ'י-מין)? אז התשובה היא – אפשר להיות רגועים. לא מחמיצים דבר....
