קודם לכל יש לעשות סדר בכמה שמות ובכמה אותיות. זה דורות שבצפון מדבר יהודה משתרע אחד הוואדיות היפים בעולם. ייתכן שפעם, בתקופת המקרא, הוא נקרא "הגיא", או "גיא הצבועים" וגם אם לא זה היה השם, אין בכך כדי להוריד מיפיו של הוואדי. בדורות האחרונים הוא מוכר בשמו הערבי - שעל כן תושביו הם בעיקר בדואים - וַאדִי אֶלְקלְתְ (ובעגה הבדואית – וַאדִי אֶלְגִלְתְ) כלומר, הנחל שמימיו נובעים בנקרת סלע.
אין טוב ואין נכון משם זה בעגת בני המקום, שאכן מימיו הנודעים לתהילה של הנחל נובעים בבריכה יפהפיה, הנקווית בנקרת סלע צרה ומוצלת. ממנה נשלחו המים בעבר, במורד האפיק באמצעות אמות ובמוליכים, אל ארמונות יריחו ומצודותיה, כשם שהם נלקחים היום באותו אופן ולאותה יריחו, רק שהיא נטולת ארמונות היום ומשופעת בבתים ובגינות, באנשים ובבהמה ובשפע של עצים טרופיים צורכי מים ומצמיחי פירות להנאה.
מ"שנפתח" המקום לביקוריהם של בני ישראל אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967, נפוצו סיפורים ואגדות על המקום, אשר במשך דור שלם היה מעבר לגבול ובלתי מושג והפך למושא חלומות של רבים, כמעט כמו פטרה; וכדרך שקורה לא אחת בימים, שתרבות ושפה אחת מתערבת בשכנתה ללא הדברות קודם לכך, הפכו הישראלים את "קלת" ל"קלט", כאילו חוק הוא, שכל "ת" שאינו עברי יהפוך ל"ט".
לא עברו שנים רבות ומישהו הוריד את האבק מסיפורו של הנביא ירמיהו, שכחלק משיגו ושיחו עם קונו, נצטווה לטמון אזור עור בנחל פרת. כיוון שאירוע חריג זה לא היה המכריע במשנתו המוסרית והמדינית של הנביא, עברו דורות רבים עד שמישהו קם לעשות שימוש בסיפור הזה. כמעט ודאי הוא, שנחל פרת של ירמיהו הוא יובל מיובליו של וואדי קלת, וכיוון שכך עמדו וקראו בשם "נחל פרת" לכל הוואדי, מראש יובליו שמדרום לרמאללה ועד שפכו אל הירדן באֶלְמַעְ'טַס - המקום בו טבל יוחנן את
ישו - כאילו גם ירמיהו בן חלקיהו מענתות התרוצץ בככר הירדן ועסק שם במעשי כשפים.
רבות פינות החמד בנחל, מהן גלויות ומוכרות לרבים כנקרת המעיין, כַּמִנזר הבנוי בסלע וקוֹרָא על שמו של יוהנס וגיאורגיוס הקדושים מכּוֹסְבַּס הם - יוחנן ואליהו מכוזיבא... וכמובן גשרי אמת המים. מהן פינות סמויות מעין, כעין אַלמֻוַוקַר המגיר מימיו אל סלעי ענק במעלה הנחל, שמעבר לנקרת המעיין, כמו עץ השיזף אדיר המידות בפתח הקניון הקטן - התחתון של הוואדי, כך גם מערת הרועים הגדולה שפעורה במרומי הסלע מול פיתול מפיתולי האמה העתיקה.
אין אפשרות להכיל במבט עין וגם לא בהליכה רצופה משך יום תמים את כל נפלאות הוואדי, אך בכל זאת במבט העין יש משהו שמרחיב לדקות מספר את הלב ופותח את הנשמה. כאילו אם עומד מישהו על קצה הגבעה שמדרום לנחל - מעל ראשו של המעלה התלול שסללו האנגלים בימי המלחמה העולמית מן הכביש אל המעיין - יזכה בתחושתו המשכרת של איקרוס בטרם שכשל בחטא "הבלתי אפשרי".
כל צפונו של מדבר יהודה נפרש שקוע מול העיניים, מתנחשל בעשרות אלפי גבעות דהויות ועגלוליות. רכות הנוף מכסה את חריציהם הקשים של נחלי המצוק שמצפון לקלת. רחוק משמאל מעולפים הרי
יהודה באד העולה מן המדבר ומעליהם נוגעות אלה באלה ירושלים ובנותיה ורמאללה ובנותיה וכפרי השוליים של הר בית אל. אם יום חורף בהיר הוא, כל בית וכל חצר ניכרים בצורה ובתבנית ואם לאו - נמסכים לתמונה אחת ללא גבולות, כפרים של ערבים ושכונות של יהודים, כרך גדול וחורשות שבשוליו, מגדלי כנסיות וצריחי מסגדים, בתים של תעשייה ואהלי קידר, סלעי הר אפורים ואדומים וכתמים אפורים ובהירים של אדמת מדבר מנומרת בשיחי אוכם ואשליל.
רחוק מאוד בצפון מתרוממת קֻבֶּת אֶ-נַּגְ'מֶה, היא "כיפת הכוכב" שהוא הר "כוכב השחר", חום וכבד, מעוגל כשד נאה של אשה בשלה, ועוד רחוק ממנו מתוך האובך, מתנשאת הפירמידה הלבנה וחדודת הקדקוד של הר סרטבה, שמעבר לו כבר לא רואים דבר.
עמוק למטה ומימין, מנצנצות שמשות יריחו וחממותיה ובוהקן המסמא מתחרה בירקות המרגיעה של דקליה, שמכאן הם לובשים צורה אחת ומגובבת כשל בריכות, אשר מימיהן נפרעו לאדוות ברוח קלילה.
מעליהן נישאת החומה ההררית, האחות שממול לשומרון - הרי עמון והרי גלעד; ראשה כה שטוח עד כי לא ניתן לראות את שכונותיהן של א-סלט ועמאן אלא רק בלילה אפל, שמלבה את הילת האור של הערים.
עמוק למטה מלוא הרוחב, מתחת לנחשולי הגבעות הדהויות, נחרץ בשממת המדבר הפס החי והירוק, המתפתל ונעלם חליפות של וואדי קלת. אמת המים הקדומה - שמשפחת אַלְחְסֵינִי, בעלת המעיין וגַנּוֹתַיו, חידשה את קירותיה וגשריה לפני כשלושה דורות - מושכת את כל מי נקרת הקלת, וכולאת אותם בדרכם ליריחו. אם החורף היה ברוך, או אם נבעו פרצות בקירותיה של האמה, דולפים ממנה המים וניגרים אל האפיק. אז נתלים שיחי קנה על המדרון, שמהירות בואם אל המים החפשיים גדולה ממהירותם של מְתַקְּנֵי הפרצות והדליפות.
רחוק מימין נעלמים בקניון עיקולי האפיק, שצלבי ברזל הרומזים למנזר היווני הבנוי על מצוקו, מוצבים על כתפי הגבעות שמעליו. אלה צלבי הברזל והבטון אשר בחודש האביב בשנת 1974, עם שוך המלחמה בסיני ובגולן, הציבו נזירי מנזר גיאורגיוס הקדוש. יצאה אז שמועה במדבר, שהיהודים בזעמם על אבדותיהם במלחמה, החליטו לבנות ערים למושב במדבר יהודה. נחרדו שמונת נזירי וואדי קלת ויצאו חיש קל, על אף זקנתם המופלגת, להגן על נחלאות מנזרם. נשאו שקי מלט ודליי מים, אבנים ואתי ברזל לעבודה, הלחימו צלבי ברזל מבעוד מבצע, ובמשך כמה ימים בזמן הפסחא, שחג קדוש הוא להם, טפסו בהרבה עמל ומכאובות אל ראשי הגבעות שמעל הקניון. הם יצקו בטון ונעצו בקוביותיו את צלבי הברזל ומזה כמעט דור, שנקודות בגבול אדמות סנט ג'ורג', זה שמו העממי של המנזר, מסומנות בתחנות הצלב האלה, שיידע כל העולם ויתבונן.....
עוד מימין - נוטרת את חלקו התחתון של הנחל ואת יריחו הנחבאת גבעה חרוטית, מעוגלת מעט ודומה להרודיון. זוהי גבעת קיפרוס, מצודה שבנו חשמונאים ואחריהם הורדוס, לשמור על הרכוש הכבד של בית המלך ביריחו. מקיפרוס, שם אמו של הורדוס, הפכה המצודה החרבה לתֵּל אֶלְעַקַבֶּה, כלומר "תל המעלה", שעל-כן מעלה מפותל ורחב עולה מן הבקעה אל המדבר - הוא הדרך העתיקה מיריחו לירושלים – ושמו "הדרך הרומאית".
ואגב פיתולי הדרך האלה, הם אסורים עלינו היום, שעל כן הם כבר "חוצלארץ", לפי לשון ההסכמים עם שכנינו ורוחם.
על המקום בו עומדים ומתבוננים במרחבי היופי האלה נבנתה מרפסת נאה של אבן. יש פה מעט צל וגם המקום סודר כתיאטרון קטן לישיבה של הצופים בגיא החזיון. התפאורה כאן רבה והשחקנים מועטים. נערים ונערות בדואים, ממורטטי בגדים ובלואי נעליים לרגליהם, מעזים שיירות ארוכות של עיזים שחורות ונטשים איתן על המדרונות מבלי להיכנע לתכתיביו של כוח הכבידה. נראה שאין מתלול ואין שיפוע שיחסום דרכן של העיזים ושל רועיהן. כלבים מרוטי זנב וקצוצי אפרכסות נשרכים בכניעות שפלת ראש אחרי העדר, ולכל רחש לא מוכר מצרידים חרחורים עצלים יותר מאשר נביחות של ממש.
העדרים חולפים להם בדרכם על הבמה השקועה, מימין ומשמאל מלמעלה ומלמטה. לעיתים ממהרים אל המים באפיק והם סדורים בטורים ארוכים ודקים ולעיתים לוחכים בנחת את המעט שמצמח המדבר, ואז הם נטושים - נקודות נקודות - על-פני המדרון, אין סדר ואין משטר ורק הכלבים השעירים מצטנפים למרגלות אדוניהם עטויי הקרעים, מלחיתים בחום היום ומנערים באיטיות את הזבובים מחרטומם, חושפים מדי פעם ניבים ארוכים כשל זאבים וחרחוריהם נבלעים ברעש הרוח.
דממה אמיתית שורה בתיאטרון הזה. יש ונשמעת אוושת החסילים בדרכם בעשב של החורף, יש ופעיות העיזים עולות מעומק הבמה, ויש ובקיץ, צווחות העורבים הן המפרות את הדממה ורק בלילה, באורח בלתי מוסבר, נשמעת הנהמה הבלתי פוסקת של מנועי הרכב הנוסע ללא הרף על הכביש הבא מירושלים ואין לדעת מדוע השקט מולך ביום וההמולה בלילה, כשכל התפאורה חשוכה ושחקני הבמה כבר ישנים.
איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים צפון מדבר יהודה וים המלח (מס' 8).
אל למרפסת התצפית מול וואדי קלת, אפשר להגיע ברכב בכביש הפנימי המוליך מן היישוב מצפה יריחו, לפי השילוט "נחל פרת".
הכביש הפנימי הזה סתעף מכביש מספר 1, מירושלים לצומת אלמוג. יש חניה נוחה למרגלות המצפה, ומשם יש ללכת כמה עשרות מטרים אל המרפסת.
מי שמעוניין לטייל ברגליו בנחל, בין נקרת המעיין למנזר היווני – סנט ג'ורג' – במורד האפיק, צריך לרדת אל המעיין בשביל מפותל ורחב (מתאים גם לנסיעת רכב 44x), לעבור למרגלות גשר אמה עתיק הבנוי מעל וַאדִי אֶ-דַּבַּע, יובל של הקלת, וללכת שמאלה אל בריכת המעיין ונקרת הסלע.
משם יש לפנות חזרה, ללכת על אמת המים כ – 4 ק"מ, ובמקום בו היא צונחת בתלילות אל גשר קשתות עתיק וגבוה באפיק, יש לרדת בשביל המסומן ולהמשיך בתוך האפיק עצמו עד המנזר.
מהמנזר אין להמשיך הלאה במורד הקניון, אלא לטפס בדרך עפר רחבה מאד ותלולה על המתלול שמול המנזר, אל חניה מוסדרת ונוחה על "הדרך הרומית" שמוזכרת בדברים.
הנהגים הממתינים על הדרך הרומית (עבירה לכל כלי רכב) יסעו חזרה עד מרפסת התצפית ומשם אל כביש מספר 1.
טיול ברכב אל המרפסת ואל נקודות תצפית אחרות על האפיק, לאורך הדרך הרומית, אפשרי וקל. הוא אינו מחייב שום התארגנות מיוחדת.
גם הירידה מן המרפסת אל הנחל וטיול בו (עד למנזר) קלה ואפשרית. טיול כזה מחייב התארגנות מראש.
אין להכנס לאפיק הנחל ללא אישור גורמי הבטחון, אותו אפשר להפיק באמצעות הלשכה לתיאום טיולים שליד החברה
