נכון שלוואדי אלמֻרַבַּעַאת יש היום שם אחר. דומני שאבירי השפה העברית קוראים אותו נחל דרגה, מבלי שים לב כלל לכך, שהנחל הגדול הזה, אשר ראשי יובליו נמצאים בצפון הר חברון, חותר את דרכו מזרחה, אל ים המלח, בנופים המשתנים של מדבר יהודה, משנה אף הוא את אפיו. פעם הוא עטור צוקים ואדמתו חומה אדומה, פעם הוא רחב כעריבה מלאה בעפר אפרפר, פעם הוא עובר בכרי מרעה חורפיים ושלל פרחים מתנחשלים בצבעיהם על חמוקיו, ופעם הוא יורד במדרגות מפל צחיחות אל נקיקי הצוק הגדול של ים המלח, ואפיקו שזור בריכות כחרוזים ענקיים. בחרפים הן מלאות מים וגונן כעין אבן הירקן ובימות החורב, כשהכל לוהט וחרוך בחום, מבהיקות הבריכות בלובן ריקנותן כגלגלי עין לבנים, אשר לכודים כעיני מציצים בסדקים אסורים.
משנפוצו ישראל, לפני כמעט 1900 שנה, מגבולות המדבר הקטן, שירושלים ובית לחם מתרפקות אל שוליו, באו בו נוודים אחרים, אשר למדו את דרכיו ומוצאותיו ונתנו בו שמות שיש בהם מהגיונם של המכירים אותו. כך גם נחל דרגה הענק זכה שמקום אחד קראוהו א-דרג'ה, על שום מדרגות מפליו, במקום אחר קראוהו אלמְשַׁאשׁ, על שום שהוא מדרדר בשטפונות החורף, צרורות אבן גדולים וקטנים, ויש קטע אחד אשר נקרא בלשון ערב – אַלְמֻרַבַּעַאת, וזאת על שום שפתחי מערות גדולות קרועים בצוקים האדמדמים מעל האפיק, כמרובעים אפלים שסיפור בהם.
דוברי העברית חזרו אל שבילי המדבר הזה, ועוד בטרם למדו אותו כדרך שידעוהו מי שגרשו מפניהם, וכבר עוותו את שלל שמות הנחל וקראום בשם אחד בלבד, משל נטלו את סיפור ייחודו ואפיו המשתנה והעלו על המפה את השם החדש – כשל עקור שהפקיד במשרד "זיכה" אותו בטופס המתאים.
לפני שנים הייתי מכלה את ימי, ואף חלק מלילותי, בהתבוננות בבעלי חיים של המדבר. פסגת חלומותי היתה אז לראות נמר מנמרי המדבר, שכל חברי כבר ראו וסיפרו והתרגשו. הראשון שראיתי, משוחרר מסוגרי הביברים והקרקסאות, היתה נמרה מבוהלת, אשר פרצה נרגזת מבעד לפתח אחת המערות האלה ונסה על נפשה מפני במהירות של רכבת אקספרס, הישר אל מדרונו התלול של המצוק. היא הותירה אותי המום ופעור פה, לא מאמין למראה עיני, ובעצם מבוהל עוד יותר מהחיה היפהפיה והנרדפת הזו.
תמהני, אם בימי האירועים הסוערים של מנוסת לוחמיו של בן כוסיבא אל המערות - כאשר כלתה אליהם הרעה אשר המיטו במו ידיהם על עצמם - ראו גם הם נמרים כאן, או שמא רק את העורבים הגדולים, הדואים בין הצוקים, משתוללים בגלגולים לוליניים באוויר וצורחים או מקרקרים, לפי מצב רוחם, אל חללו של הנחל וזה מחזיר להם שבעתיים בהד צווחותיהם.
מן הסתם ראו גם את הצרים הרומים, שעמדו מולם בראש הצוק, במעלה השביל העתיק אשר עקלתוניו מדופנים היטיב, ובכל פעם שמישהו מהם העז להוציא את אפו מפתח המערה, בוודאי היו מטיחים בו אבני קלע ושאר כלי משחית הנורים למרחוק.
סיפורי האסון הזה נודעו, כאשר הבדואים של מדבר יהודה הבינו אחרי גילוי המגילות הגנוזות מקומראן, כי ערכה הכלכלי של מגילה אחת כתובה מתוך מערה, שווה לפחות לשנת הליכה אחרי זנבות העיזים במשעולי המדבר. כיוון שכך, הפכו לארכיאולוגואידים ושפכו את קרבי המערות שבצוקים. משהחלו להופיע, בשנת 1954, בשוקי העתיקות בבית לחם ובירושלים המזרחית קרעי גווילים עם כתובים בעברית וביוונית, הבין הכומר המלומד – רולאן דה וו, עמיתו של הפרופ' ל' סוקניק לחשיפת המגילות מקומראן – ששוד תרבותי גדול מתחולל כאן. בדרך כלשהי הצליח להוודע אל מקור המגילות ומייד אץ בראש קבוצת ארכיאולוגים אל מערות אלמרבעאת דנן ונבר בשלוש הגדולות.
אז נודע לראשונה לעולם המדעי, שהאיש אשר היהודים ראו בו יותר מ - 1800 שנים גיבור, ומחלו לו על גלותם החשוכה וענותם הנוראה שהומטה עליהם בגללו - שמעון בר כוכבא היה שמו המהולל בפי ילדים, אשר גם שוררו את תהילת מפלתו ואסוננו – אכן חי ולחם ברומים, וכנראה שהכתוב עליו בספר האגדה שלנו נשען על יותר משמץ של אמת.
שמו האמיתי, כפי שנודע אז מן התעודות אשר נחשפו ושמו היה חתום עליהן, היה בן כוסבה. את רוע מעלליו ידעו גם חז"ל בני הדור ההוא, ומשהודיע רבי עקיבא - פטרונו הרוחני ומי שתמך בהרמת ידו נגד המלכות, ואף שלח את כל תלמידיו להתגייס לצבא המורדים – כי הוא, המלך המשיח וכי "דרך כוכב מיעקב", סנטו בו עמיתיו ואמרו לו, שאף אם יעלו עשבים בלחייו של עקיבא, מלך המשיח טרם בא.
לא פלא איפוא שחז"ל הפליגו בתיאורי דיכוי מרד הנפל ההוא וסיפרו על נחלי דם שזרמו אל הים ועמקם הגיע אל חזות הסוסים, הם סיפרו על רבבות תינוקות של בית רבן שראשיהם רוצצו אל האבנים, סיפרו על מזגו הרע של בן כוסבא, שהתרגז על התנא אלעזר המודעי ורצחו בבעיטות בראשו.
מחירו של עלם יהודי שנמכר לעבד כשבוי במלחמה, היה כמחיר מנת שעורים לסוס לחצי יום, כה רבים היו הנמכרים לעבדות. חז"ל סיפרו על פליטי המלחמה הנוראה ההיא שנסו למדבר – ממש כמו משפחות מפקדי המרד מאזור עין גדי, שישבו במערות מרבעאת והותירו אחריהם את הגווילים – ורעבו למוות ואף אכלו את בשר מתיהם. שלא לדבר כמובן על כך, שלא רק הזיות המרד שלו נגוזו; גם הארץ אבדה לנו
לכ – 1800 שנה.
לא פלא גם, שכדרך ענישה, העלימו חז"ל את זכרו של האיש כמעט לגמרי, וכל מה שהיה ידוע לנו עד רולאן דה וו והבדואים היה מן האגדה.
מן התעודות הרבות שנמצאו כאן, עולה אחד ממכתביו של האיש, אשר ניכר בו כי מי שנסחו איבד כבר את השליטה באנשיו, וכדרך שלמפקד טוב אסור לנהוג, איים בן כוסבא על פקודיו בענשי גוף: "חיי שאני נותן תכבלים ברגליכם כמו שעסתי לבן עפלול", כותב האיש ברוגזו על פקודיו, שישבו עדיין בטח בהרודיון וסרבו להעביר מזון לאחיהם, כנראה פליטים, מן הגליל (גללאים, לפי נוסח המכתב).
ייתכן מאד שהאיש כבר לא היה בין החיים כאשר מכתבו הגיע לתעודתו, וגם אם היה חי, לא הרודיון ולא עין גדי עמדו מול קלגסי רומי אשר מחצו את חלומות העוועים שלו, וממילא לא חששו מפני הכבלים מן האיום באיגרת אלא מתו כולם במערות המסתור שלהם, מוות איטי ומכוער.
איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים – מדבר יהודה הצפוני (מס' 8). מכביש ים המלח (מס' 90), יש לעלות בכביש מפותל, תלול ויפהפה אל מרכז טיולי המדבר ב"מצוקי דרגות". דרך עפר רחבה ועבירה לכל סוגי הרכב (בזהירות!!) ממשיכה את מהלכו של הכביש עד לשלט הכוונה ברור ומאיר עיניים המורה את הדרך למערות שבנחל, לפי סימון השביל השחור.
