בימים שעדיין ערב א-סאעידין היו משוטטים בין נאות המים המופלאות של בקעת צין, בשולי המכתש הקטן, ובין מעלה עקרבים והערבה; עוד בטרם מעשנות פולטות תמרות אבק ובטרם אספלט ורכבי שֶטַחבָּת, היה שמו של ההר דמוי השולחן המתנשא בלבו של עמק נחל צין – ג'בל אלמדרה, כלומר - הר המושחתים (או לחילופין: ההר של אלה שנפוצו לכל רוח).
מעשייה סיפרו זקני השבט, שעיר מלאה בחוטאים רעי לב ומושחתי מידות ניצבה פעם בראש ההר, עד שקצה נפשו של הרבש"ע ברעתם, המטיר עליהם ברד של אבנים וקבר את הזדים, בעודם בחיים, בבקע שנוצר בהר.
זו הסיבה לפסגה הכפולה של ג'בל אלמדרה ולשדה הבולבוסים העצום למרגלותיו. כך סיפרו אנשי הסאעידין לאירופים הראשונים – זיצן ופאלמר – שטיילו בנגב במאה ה-19 ופרסמו אחר כך את יומני המסע שלהם.
לימים באו האנגלים ואיתם חדרו אל לב הנגב עשן המנועים והזיות העושר. הם חיפשו מתכות ומצאו חול, ומשבאו היהודים, העצימו את הענין ומצאו פוספט.
להר המושחתים שטוח הפסגות קראו "הור ההר", מבלי אפילו לעפעף מגודל השגיאה, שהרי הור ההר המוזכר בתנ"כ נמצא במהלך נדודי ישראל במדבר, לפני ראש ים-סוף וארץ אדום, ולא בלב הנגב; אלא שאז, משהונסו גם הסאעידין מן המקום, היתה תחושה שכל הנגב מדבר עברית והשם "הור ההר" היה בעל צלצול בהחלט מכובד.
וכאמור, יחד עם השם באו הדחפורים וגילו שבעומק זעום מפני הקרקע הצחיחה, באגנו העצום של נחל צין, מונחים מרבצים אדירים של פוספט, שיפה לעשות ממנו דשנים להעשרת הקרקע המדלדלת של עולמנו.
מאז ועד היום, מזה יותר ממחצית המאה, מדלגים דחפורי הענק מבורות הכרייה העצומים אל משאיות מפלצתיות ממדים, שופכים אליהן מכפותיהם את האדמה רווית הפוספט ואלו מקרטעות במבוך דרכי העפר אל המפעל מעלה העשן של נחל צין, שאבק ארובותיו ועשנו מכסים לעיתים את עין השמש והעמק כולו נראה כגיא מלחמה. רק ראשו של ההר השטוח מבצבץ מעל כובד ענן האבק כמו בחלום סוריאליסטי.
בינתיים התעשתו אבירי השמות של מפת הארץ, ושלא כדרכם ויתרו על האיוולת שב"הור ההר" והעניקו להר את שמו העכשווי – הר צין. בין כה וכה באו אנשי המעשה, וגילו שמתחת לשדה האבנים העגולות בפאתו הדרומית של ההר, ואף בכל המרחב הגדול שבין ההר ופתחו של המכתש הקטן, נמצאים מרבצי הפוספט ורק ממתינים לשיני כפות הדחפורים, שיטלטלום טלטלה גדולה אל המפעל ואל הרכבת, איתה יתחילו את מסעם הארוך אל ארצות הים.
לא עבר זמן קצר ואל שדה הזהב הזה הגיעו הארגונים הירוקים ובקול ענות גבורה יצאו להגן על נחל צין ומעיינותיו ובאותה עת גם על שדה הבולבוסים הגדול, מפני כרסום ותיעוש; ואמרו שאלה יחידים ומיוחדים – גם המעיינות וגם האפיק היפה וגם הבולבוסים. לאחר טענות ומענות, כדרך שבני תרבות נוהגים אלה באלה, ולאחר גם חרפות ואיומים, כדרך שקורה אצל בני תרבות שניצים ואוחזים איש בכנף בגד רעהו ובקרנות המזבח גם יחד, התפשרו אנשי המעשה עם אנשי החלום. המעיינות ונקיקי הלובן של נחל צין הם שמורת טבע שאינה ניתנת בינתיים לפגיעה, וגם חלק נאה משדה הבולבוסים ניצל ממשיסה גדולה ועדיין יש בשדות הפוספטים של צין ובזה של אורון, השכן מן ההר למעלה, די עפר יקר, כדי 2% מכלל הפוספט הנכרה בעולם ודי בו כדי לספק כל צרכי ישראל ואף עודפים נאים יש, כדי לרכול עם הגויים ולהעשיר את קופת בת ציון הנופלת...
ובאשר לבולבוסים האלה, שנדמו לבני הסאיעדין כאבני המרגמה האלוהיות אשר ניחתו על עיר המושחתים מראש ההר; ובכן פלא גדול יש בהם, שעל כן מרובים אמנם הבולבוסים בטבע בכלל ובנגב במיוחד, אלא שכולם עשויים צור. אין המדע יכול עדיין להסביר את סיבת הופעתם ככדורים, אלא שאלה כאן, כולם עשויים גיר, ובחלקם אף יש מאובנים כעצמות דגים ושיני כרישים מבהילים, ופעם אף התגלה בולבוס עם כתובת ביוונית עתיקה ועוד אחד שעליו חרות צלב קדום.
גם כאן המדע שתק באשר לסיבת הופעתם של בולבוסי הגיר במקום, ואפילו שבמישור צפע, באזור המפעלים, יש עוד בולבוסי ענק וגם עמוד בולבוסים כזה הוקם בכניסה הישנה לערד, ועוד כמה כאלה נבזזו מהנגב והוטלו במבואותיה של הרצליה, הרי שאין בכלם יחד כדי להיות תחרות לשדה הצפוף שנראה כמו מחסן כדורי הטניס של הדינוזאורים, אשר הסתובבו פה בימים שהפוספט היה עוד בוץ והר צין עוד לא היה אפילו ג'בל אלמדרה.
איפה זה
במפת טיולים וסימון שבילים צפון הערבה ומזרח הנגב (מס' 14). אפשר להגיע בכל כלי רכב, בנסיעה על דרך עפר "כחולה" המסתעפת מהכביש המחבר את מפעלי הפוספט אורון-צין. כ-5 (או – 6) ק"מ מן המסעף מסומנת דרך עפר "ירוקה", שפונה שמאלה (לכיוון דרום מזרח) והיא מגיעה אל שדה הבולבוסים.
את הר צין אי אפשר לפספס. הוא היחיד בשטח...
עוד בסביבה
טריוויה
מזה כ-40 שנה שוכן בספרייתי ספרון, שנכתב עוד טרם שהגיע אלי ושמו "מדריך למטייל בנגב". הוא נערך על ידי שני קיבוצניקים וקיבוצניקית אחת מחוקוק, צוייר ומופה בידי אנשי חוקוק גם כן, ואני מניח שהוא הכנה לטיול של הקיבוץ אל קצווי הארץ.
אהבתי את התמימות של הימים ההם, ועל אף שהיא מעלה היום חיוך על שפתי "המנוסים והבקיאים", ההוראות ההן עדיין מופלאות בעיני. והנה דוגמה למה שהיה פעם שייך לאוירת הטיול וכנראה כבר לא יחזור לעולם, אלא אם תתרחש האפוקליפסה:
"...לכל אדם חייבים להיות 2 תרמילים, תרמיל גב ותרמיל צד. בתרמיל הצד עליך לארוז את הכל הדברים אשר תזדקק להם פעמים מספר ביום כגון: גפרורים, מסרק, כלי כתיבה, אולר, כלי אוכל וכו'.
גם אריזת הציוד בתרמיל‾הגב צריכה להעשות לפי חישוב זה. הדברים אשר תזדקק להם באותו יום יהיו הקרובים יותר אל פי התרמיל כך שאף פעם לא יארך הזמן להוציא חפץ מהתרמיל ולארזו מחדש.
שים לב במיוחד למזון. עליו להיות ארוז היטב.
בעיקר המצרכים הנגרים או הנשפכים (שמן, רבה, סוכר, קפה וכו') עליהם להיות ארוזים כולם בקופסאות סגורות או בשקיות קשורות היטב, אחרת סיכוייך לאכול מצרכים אלו קלושים ביותר.
ביצים טריות ארוז בקופסת פח ממולאת בנסורת או עטופות היטב בנייר עתון כשבקופסה הן הדוקות היטב ואין להן מקום להטלטל.
השתדל לרכז בכל תרמיל ציוד מסוג אחד, אל תפזר למשל את הזיתים בכל התרמילים או כל מצרך אחר, אחרת בכל ארוחה תצטרך לפתוח את כל התרמילים..."
