נוהג בארץ הקרועה הזו, שדתות נלחמות זו בזו לא רק כדי לנצח, אלא כדי להכרית ולהשמיד ולאבד, וכל המרבה לסמן חריצים על מגפי קלגסיו כמספר טבוחיו הרי זה משובח בעיניו ובעיני עמיתיו לאלוהים.
וככל שהחברים באחוות הדתיות האלה – בין אם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים – מרבים בנטילת הרכוש, האדמות והמקומות, שקודם למלחמת כנופיות האל, חי בהם מישהו אחר. גם כאן נמצא הדבר משובח שבמשובחים.
כסירות רעועות, צפות מעל סערת מעשי הנבלה האלה, כיפות מלבינות של קברי קדושים שתחתיהן מצאו את מנוחתם אנשי שם בחייהם, וכאלה ששמם הגדול בא להם רק אחרי מותם. אנשי שם אלה הם צדיקים וגיבורים, רופאים וידעונים, נביאים להקב"ה או עושי דברו ודברי שלוחיו – ערברב של גברים ונשים, שכל באי הארץ הזו באים אצלם להשתטח ולחלות את פניהם המתים ולבקש על עצמם ועל יקיריהם.
ובאמת, תמיהה גדולה היא, כיצד נותרו הקברים האלה בסערת המלחמות, ומדוע לא הכריתו גם אותם מעל פני האדמה, כשם שעשו לאנשים, לבתים ולשדות? חידה היא; אך עובדה מן הסתם, שקברים של צדיקים דוברי עברית הפכו לקברי קדושים של ערבים ולקדושים מוסלמים וגם ההיפך כמובן; כמו למשל אחד אחמד רחמאן, מייסד כת מיסטית מחברון בימי הביניים שהפך להיות קברו של אבנר בן-נר, דודו של שאול, או האציל הנוצרי רגנסברוק שהפך להיות דוד המלך בהר ציון, כך גם קברו של יהושע בן נון אשר נדד מהרי גופנא אל אצבע הגליל ונחת הישר בחצרו של אחד יושע, שהוא בכלל צדיק שיעי מן הלבנון; ועוד, אפשר לפזר דוגמאות למכביר, אך ממה נפשנו? העיקר שבסערות ההרס והחורבן לא נעקרו הבתים והכיפות, המצבות והפרוכות, וכל מאמין במתים וזובח לפגרים יכול לבוא ולהשיח את המון ליבו ותעצומותיו באין מכלים, מי לאדונו מחמד א-רחמאן ומי לשליח קונו – כלב בן יפונה או הבאבא פלוני בן פלמוני.
אפילו רמזים יש, שבכמה מקומות אשר בהם טמונים צדיקים גדולים, נצבו פעם – עוד בטרם שגובש הפולחן לשמו של מי שעיניו משוטטות בכל הארץ – במות גילולים לבעל ולעשתורת, שסימנם היה אשרה, קרי – עץ גדול ורב מידות אשר פיאר את ראשי ההרים והגבעות. בהן, בבמות האלה, זבחו וקיטרו והעלו עולות, ורק לימים, תורגמו בתי תרפות אלה לקברי קדושים, ובעצם גם אלה וגם אלה, כוחם הרי יפה לאותו עניין – להיות מקום לאנשים לבוא אצלם ולשפוך את מרי שיחם.
הרי יהודה וירושלים משופעים מדרך הטבע בהרבה כאלה. ואחד היפים שבהם הוא קברו של השיח' מרזוק בראש הר גיורא; ועל אף שמן המפה העברית נמחק שמו כאילו מעולם לא היה קיים, הרי שבכל זאת עדיין הוא שם, נושא כיפת אבן ממורטטת על ראש קירותיו קלופי הטיח ונחבא בלב חורש עצים נהדר; מהם אלונים עתיקים שיד הכורת לא היתה בהם מחשש עינא בישא, ומהם אלות, שאף הן משגשגות מאותו הטעם, ומהם עצי קטלב אדומי גזע, שאף כי אין הם גדולים וזקנים כעצי האלון, בכל זאת ניכר בהם ששנותיהם רבות ואין על פני האדמה אדם, שיתחרה בהם בגילו ובקמטיו.
אותם מתי המעט, אשר עדיין מכירים את המקום בטרם שנעזב והפך מושא לסיפורים ולפרשנויות, מספרים שאת מקומו על קצה שלוחת הר גיורא קבע אותו שיח' מרזוק, כדי להשקיף על הכפרים הסמוכים - ח'רבת סום וראס אבו עמאר, שהיום הם חורבות הרוסות ופזורות בין בוסתניהן הנטושים. בני הכפרים היו מביאים לאותו צדיק את אכלו משקהו, ודאגו לכסותו בימות הקרה, ורק משום שהיה צדיק ופרוש, לא נאלצו לדאוג גם לעונתו.
בחייו, כך מספרים, היה שיח’ מרזוק זקן חביב ורב היה כוחו בשליחויות הנשמה שעשה בין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו, ובמיוחד יצא שמעו כמפשר מומחה בין אדם לזוגתו, בהיותו פותח רחמים ומעביר עקרות אומללות אל חופי האושר של הלידה הקלה, ואל נמלי החסד של אהבת בעליהן. כך, אחרי מותו, נתקדש, כדי שרוחו הטובה תמשיך ברוב עליליותיה אצל בורא העולם למען כפריי ההר המאמינים וקשי היום. משום כך נקבר באותו מקום ששם חי – שהרוח מאוושת בו כמו אלפי שירי אהבה חרישיים בענפי החורשה הקדושה, וניסורי הציקדות בקיץ מתחלפים בסופו לצוויחות הסיבכים ולפטפוטן של העלוויות כמו גם לצריחות העליזות של העורבנים ולרטינות של התורים, ההולכות ומתמעטות, ככל שהימים מתקצרים והגשמים מתקרבים. אלפי סתווניות וורודות צובעות עתה את חביוני הקוצים של הסירה, בשוליו המוארים של החורש וחותמות את משאו הלוהט של הקיץ, מבשרות על בואם הקרוב של הכרכומים והנרקיסים ההרריים, בחורש העוטר את קברו הצנוע של קדוש החברויות והאהבה האנושית – מרזוק.
ומי היה אותו מרזוק? על פי שיטתנו, שדת מנשלת דת ותרבות את קודמתה, האם דיבר בלשון נוכרים? האם היה יהודי שסבב בין הכפרים ומעשי ניסים באמתחתו, מעין חוני אלמוני? עד שלא יעלה מעדר החוקרים על שולי בית הקבר לא נדע אם במת גילולים היתה כאן או בית תרפות, ומרזוק נותר על פסגתו המבודדת, מנוער מן המפות וחף מסכין מוהלים הששים לגייר את השיח’ים ולתפוס אותם במילתם.
איפה זה
קודם כל – במפת טיולים סימון שבילים, מבואות ירושלים (מס' 9).
שנית – בנ"צ 15771280 (ברשת ישראל).
שלישית – בהרי ירושלים, מאוד קרוב לנס הרים ולבר-גיורא, על השביל האדום היוצא מכביש 386 בין ביה"ח הדסה ומושב בר גיורא.
אם כבר הגעתם
נחל קטלב, נחל שורק, נחל המערה (התאומים) ואפשר אפילו לערוך תצפיות געגועים על הר חברון ההולך ומטשטש בערפל השכחה.
