יש כמה מקומות שעל אף מורשתם הכבדה יש בהם משהו אחר, קצת נושם יותר בקלות ומזרז את הופעתו של חיוך מסותר בזווית הפה ובקצה העין. התבור למשל, אם הוא לא נראה כשד מפואר של ריבה במיטב עלומיה, חזקה עליכם שנס ליחה של חיותכם וגוועה ביובש.
מזויות מסויימות, אפילו רבות הייתי אומר, מתנשא בליבו של הגליל העליון זוג שדיים מפואר אף יותר מן התבור, והוא הצמד חירם ואדיר, שאחינו לארץ קוראים אותם ג'בל טוויל וג'בל עדתיר ופירושם הוא ההר הארוך ואיני יודע מה פירוש השני.
הר חירם נקרא כך, משום כבוד שנתנה ועדת השמות למבצע "חירם" במלחמת העצמאות, שאז הושלם כיבוש הגליל העליון וחלק מהלבנון (פעם ראשונה....). הר אדיר נקרא בשמו, כי הוא מזכיר את צלצול השם הערבי. לכאורה ....
כשמתבוננים בצמד, הוא אכן נראה כזוג העפרים האולטימטיבי וככל שמשנים את זוית התצפית עדיין הוא נשאר צמד. פעם מימין ופעם משמאל, פעם קרובים פעם רחוקים, אבל לעולם – תואמים להפליא ובפרופורציות מושלמות.
ההזייה תמה ומתפוגגת כאשר באים קרוב אצל ההרים. הם מכוסים ביערות סבוכים וצפופים של אלונים ואלות ועוזררים וקטלבים וכיו"ב מיני עצים, שברגיל אנו אומרים עליהם "חורש ים תיכוני", אבל כאן הם יער ביערות.
יישובים קטנים יש בשוליהם, ומעיינות זעירים בוקעים בסביבתם. אצל גליל עליון כמו גליל עליון, חלקים רבים בו, חפים מתגרת ידו של הסולל, הבנאי והיזם, ואלה הם החלקים הירוקים, המיוערים והתלולים; כאלה הם גם צמד ההרים בלב גליל הגויים, שעמוס הוא בדרך כלל בצדיקים ובקדושים ולא במה שבעבורם עלתה מחשבת הלצים הזו במוחי, רחמנא ליצלן.
דווקא על הנמוך מבין השניים, הר אדיר, הקימו כבר אבות אבותינו מצודה, לנטור ממנה את ליבו של מרום הגליל. לא הרבה דרכים עתיקות צלחו את החלק הזה של הארץ. יערותיו ומתלוליו לא נחשבו בעבר כנכס גדול, אך יש לפרש – כך אני מניח – את המצודה שנבנתה בלב היער על פסגת ההר, כדי לצפות אל מרחקים גדולים, שאכן המעפיל אל הפסגה רואה מיד את דרומו של לבנון ואת כל מה שבין רכס הסולם והחרמון - וזו כברה נאה של ארץ שבה נכסים הרבה ודרכים רבות באות אצל אותה כברת ארץ - וכך יכול היה נוטר המצודה להשיא משואה ולסמן מהכא להתם את מה שסימן, ואחר כך באו נציגיה של הרשות ונתנו למשיא המשואה ולנוטר ולצופה את שכרם.
היום, על מקומה של המצודה, הקים הצבא מחנה משלו, שאנטנות גדולות מזדקרות ממנו ומגביהות מעל פסגת ההר כחניתות הנשלחות אל השמיים ויש בהן צורות שונות, כל אחת לפי עניינה שהועידו לה האנשים אשר גם הקיפו עצמם בגדרות ואין בא בשערים זולתם.
שביל מסומן בצבע ירוק מקיף את הגדרות, חומק בין העצים וכנחש בשדה מתפתל במהירות פעם ימינה ופעם שמאלה. משהותיר מאחוריו את הגדרות נמלט אל המדרון, נעלם מעין רואים ושוב נגלה בקרחת יער קטנה, שיפה לעמוד בה ולהתבונן על הגליל ועל הלבנון ועל הגולן ולנשום אויר צלול שהוא חריף בנחיריים, ומחריפו אף יותר אד קליל המיתמר מן האיזוב והקורנית, הצתרה והמרווה שנדרסים מתחת לרגליים, מתנפצים מעט ביבשותם ומנמרים את האויר בניחוח המשכר של החורש, הוא היער בגליל.
סופו של השביל שיורד אל בקעה רחבת ידיים, עמוסה לעייפה בגני תפוחים, והם – שורות שורות סדורים בה, לארכה ולרחבה, משוליה המוגבהים אל ליבה השטוח, וגדרות אבן ותיילים של ברזל מרשתים את הבקעה הזו, מציבים סייגים לגייסות הערוכים של התפוחים, כקובעים מי לכאן ומי לכאן.
"הדולינה של סאסא" נקראת הבקעה, ומשמעות השם המוזר הוא, שלבקעה זו זורמים מי הגשמים מן ההרים ואין להם מוצא בערוצו של נחל והיא נמלאת בחורפים במי גשמים כבריכה.
יש אמנם מוצא לבקעה כזו והוא פיית צינור טבעי, ממש כבכיור מטבח. הצינור הוא מערה שהטבע יצר בתהליך איטי ומופלא, אשר בו מים ממיסים את הסלעים. יש והם יוצרים בהם צורות פסלים – טרשים – כבחרמון למשל, ויש שהם מרחיבים את הסלעים ומרדדים אותם, נוגסים בהם ומעצבים בהם עמק סגור, הוא "דולינה", כמו כאן. יש והמים המחלחלים באדמה יוצרים מערות נטיפים מפוארות ומפותלות, או מערות "סתם", ללא נטיפים. וכאן, בדולינה של סאסא יצרו המים הממיסים צינור שמהלכו עלום, כי הוא יורד אל המעמקים. פיית הצינור היא המערה הנקראת מערת " פער", שהיא בור גדול ובתחתיתו סדק שבו נמלטים המים בימי גשם, בקול סאון וקצף, מן העמק אל התהום. המערה מוקפת בעצי חורש גדולים, נהדרים בזקנתם ובקומתם, צמרותיהם חופות זו על זו וכולן יחד גוהרות על המערה ככיפת ירק ענקית, מקדש צל מן החמה ביום, והיכל שירה אדיר לציפורים בערב.
איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים הגליל העליון (מס' 2), קנ"מ 1:50,000.
על כביש הצפון (מס' 899), בין הק"מ ה-30 וה-31, פונים לכביש צר מאד ועולים בו להר אדיר. השביל היורד מההר לדולינה של סאסא מסומן בצבע ירוק.
מי שבוחרים לבקר רק במערת פער, ימצאו אותה בין סאסא וג'ש היא גוש חלב העתיקה. יש שלט ברור ובולט על הכביש.
