המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר)

המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 1המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 2המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 3המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 4המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 5המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 6המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 7המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 8המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 9המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 10המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 11המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 12המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 13המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 14המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 15המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 16המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 17המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 18המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 19המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 20המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 21המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 22המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 23המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 24המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 25המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 26המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 27המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 28המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 29המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 30המסע אל ארץ הקוברה - (נאגה לנד במיאנמר) | תמונה 31

המסע אל ארץ הקוברה

פורסם ב-YNET+ ב-8 במרץ 2019 -

התחלה באראקאן
נאגה זו קוברה עם מספר ראשים לא זוגי. בסנקסריט עתיקה - זה ״סתם״ נחש, והתחלת הסיפור, כמעט כמו תמיד, היא באיזו מיתולוגיה נידחת ..... 
בצפון בורמה, על גבול החבלים הסגורים של הודו (אסאם, אוריסה וכיו״ב), יש ״מדינה״ של ששה עשר שבטי הנאגה. כלומר, לכאלה שמאמינים שהם צאצאי אותה קוברה מרובת ראשים. 
בינואר - לפי מצב הירח - הם גם חוגגים את חילופי שנת הרוחות והנשמות ומנהיגיהם הרוחניים דואגים לתאם את החג מול הפצעתו של היום המתארך, אחרי מות האור בלילה הארוך של השנה. 
נאגה-לנד, ארץ הקוברה, בדרך כלל סגורה ומסוגרת מפני זרים, אך בימי החג ניאותה החונטה הצבאית -  השולטת עדיין בבורמה מאחורי הקלעים ובאופן מעשי - לפתוח את הפסטיבל לגויים מוחלטים כמותי. כל שנשאר בידי, אם כן, היה להגיע אל סוף העולם הזה ....
וזה ראשיתו של המסע: יום ארוך של שייט בסירת נהר, מחוף מפרץ בנגל אל לב ״מדינת״ ארקאן, בדיוק המקום שצבא בורמה נלחם זה שנות דור עם שבטי הרוהינגה המוסלמים. ממש שם.
נתיב השייט הוא נהר בשם קאלאדאן; אפור-חום ככל נהר אסיאתי ענק. כל כך רחב ידיים, שבקושי רואים מה שקורה על גדותיו והשמים תלויים מעליו נמוכים וכהים; כאילו להזכיר לנו שבחלק הזה של העולם יש אמנם פסטיבלים,  אבל עד שחוגגים - מתמלאים קצת יראה וקצת מלנכוליה מהחיים האלה.
שבע וחצי שעות של יום וערב על הנהר, כדי להגיע באפלה אל מרא-או החבויה בג'ונגל במעלה הפיתולים. כאן, בחסות האפילה נעשה את ההפסקה החיונית בדרך צפונה ועם בוקר אור, גם נטייל בסביבה בכמה כפרים ומקדשים נעלמים. קצת תרבות ופסיפס של מראות כצידה לחיים עוד לפני הפסטיבל.  
וכה כתבתי ביומני עם תום הזמן במדינת אראקאן, כמה ימים אחרי ראשית המסע:
תם זמננו כאן וטוב שכך כי אנחנו בכלל במסע לטקס חילופי הנשמות של שבטי הנאגה, ב"ארץ הקוברה". כל מה שבדרך - זה רק בדרך, והמפגש עם מדינת אראקאן, עם שבט (עם...) הרוהינגה, עם שבטים ושברי עמים אחרים - כצ׳ין וטט -  היו בונוס נהדר של הדרך הארוכה צפונה.
בדרך הזו היו נשים קרועות תנוכי אזניהן בחישוקי מתכת, נשים מקועקעות כלוחמים מאורים שנכחדו, מקדשים עתיקים לטובת בודהא וגם לטובת שדים ורוחות, נהר למיו הירוק, מבריחי עץ-טיק על הנהר, שקונסטרוקציות במבו משמשות מצופים והסוואה לקורות הטיק האסורות, גילופי פורנוגרפיה מיתולוגית על קירות מקדש בן 1,300 שנה (בערך...), גילופי אבן עתיקים המתארים את חייו הקודמים של בודהא (לפני שנולד כנסיך, אלא כשעוד אהב לעבור מגוף לגוף במשך דורות רבים, קודם להכרותו עם המין האנושי)  וחיוך של עולל יונק.
מכל טוב; בחיי. 
כן, וגם נהר וסירות וחריש עם צמד שוורים, שואבות מים וגרנות דגן וכל מה ששמדינה לא בורמית, אבל בתוך בורמה, יודעת לתת.
והכי משמח ? אין פה תיירים. ממש אין. כלום, Nada, מא-פיש. פה ושם אנשים מארגוני סיוע (מלחמה, פליטים....) אבל זהו.
ה״מדינה״ הזו עומדת להסגר שוב מפני זרים וכפי הנראה שקרובה מאד ההתנגשות הבאה בין צבא בורמה לרוהינגה. 
והנה מילות ביניים על המיעוט, שמצליח למנף את דעת הקהל העולמית לטובתו באמצעות ענותם של האזרחים החפים והמעונים (כרגיל במלחמות). כל העולם המערבי אוהב עכשיו לשנוא את בורמה על מלחמתה בטרור המיובא מעבר לגבול עם בנגלדש; שלא נטעה, הצבא הבורמי עושה כאן דברים נוראיים. 
היינו, ראינו ולמדנו שוב, שמה שרואים מכאן נראה אחרת לחלוטין שם; כלומר, מי שנרדף אלה בכלל  מסתננים מבנגל שבהודו ומבנגלדש השכנות. הבנגלים מצהירים על עצמם שהם רוהינגה אבל הם ממש לא... וההתחזות הזו לרוהינגה, במה מועילה ?
זה טוב בשביל דעת הקהל העולמית, זה טוב בשביל התעמולה וזה גם מעניין את התקשורת, שלא ממש מבינה מה קורה אבל היא רתומה למשימת ה"כותרת מדממת בכל מחיר".  הם, הכאילו רוהינגה האלה, גם נושאים אתם את חיידקי הטרור האסלאמי העולמי, שהבודהיסטים הבורמים ממש לא אוהבים;  בקיצור, מלחמה זה אף פעם לא קל ולא יפה בעין, אבל זו אפשרות להתעסק עם המון אויר חם ומלוכלך ומה שרואה אורח לרגע כמוני, לא יראה העיתונאי שלא נמצא במקום ומפרסם את מה שמקבל: סרטונים ותצלומים מבעלי עניין בשטח ....
חגיגת הנשמות של הנאגה
אז אחרי שהיינו אצל אלה - רוהינגה אמיתיים והודים שמתחזים לרוהינגה - חזרנו אל הדרך לנאגה-לנד, היא "ארץ הקוברה". 
כדי להגיע אל ארצם ההררית, המיוערת, הגבוהה והקרה (ינואר, גם באזורים הסובטרופיים של אסיה, יכול להיות מאוד קר, אם אתה מתרוצץ בגובה של כ – 3,000 מ') מיטלטלים בנסיעות ארוכות בדרכים, שנותנות לך תחושה מאיימת כאילו אתה נוסע במערבל בטון; את גבול הארץ - הנהר הענק צ'ינדווין - חוצים עם רפסודה, ואז נבלעים בדרכי ג'ונגל מפותלות ובסוף מגיעים אל המוקד, שאליו נוהרים בני הנאגה, כפר שלבש חג ומהומה – לשי (Leshi). 
עד שלא הייתי כבר ממש ילד גדול, לא העליתי על דעתי שאפשר ללבוש חליפות בגזרה מערבית, לנעול נעלי שפיץ, מבריקות כראי, לנהוג ברכב שטח מפואר ולהשתמש בכל הציוד המערבי המודרני שהיד משגת, ובאותה עת לחבוש עטרת נוצות, לענוד שיני נמרים, להתנאות בצדפים ולעטות בדים ארוגים בדגמים של נשמות סמויות מהעין, שדים, רוחות מתים וזכרונות של אבות קדומים.
אז כבר גדלתי ואני כבר ממש (אבל ממש) לא ילד; ראיתי לא מעט מעולמנו הקליידוסקופי והבנתי בסופו של דבר, שמחזה האבסורד האנושי הזה, של חליפות עם עטרת נוצות, שעוני יוקרה ושיני נמרים דווקא כן הולכים ביחד.
ששה עשר שבטים חיים שם, חלקם בתוך הג׳ונגלים ההרריים, חלקם בהרים בלי ג׳ונגלים, אחרים בכפרים ובשלוש עיירות, את חייהם הם מנהלים בשדות האורז ההרריים, ביערות עשירים בחיות לציד, על נהרות עמוסי דגה וגרגרי זהב וכמו כולם, עובדים, לומדים, מתפרנסים אלו מאלו (בעברית: האחד מן השני...), אוכלים, שותים ומתרבים. 
אין גבול של ממש בין בורמה להודו. את ההרים אפשר לעבור הלוך ושוב בלי שום ביקורת, וזה מה שבדיוק עושים בני הנאגה - עוברים הלוך ושוב.... 
שבטי נאגה מדברים בששה עשר דיאלקטים שונים ובכלל אינם מבינים - שבט את שכנו. מה שמאחד אותם זו האמונה שהם כולם צאצאי קוברה אלוהית מרובת ראשים, שאבותיהם המתים הופכים לנשמות עצמאיות, שלצבעים מסויימים ולדגמי אריגה מסויימים יש לא רק משמעויות קוסמולוגיות, אלא הם ממש בעלי יכולת להגן על מי שעושה בהם שימוש ולשמור אותו מפני כל רע, ויש לכולם אוייב וירטואלי משותף - העולם המודרני.
נכון, כל שימוש בסממן השייך לעולם המודרני הוא דווקא לרוחם, אבל הם לא מוותרים על משפטי המפתח: ״למה לקחו לי את העולם התמים שהיה לי קודם״?  ״למה אנחנו כבר לא עורפים את ראשי אויבינו ואוכלים את מוחותיהם"?  "למה אנחנו כבר לא מייבשים את גולגלותיהם פעורות העיניים ומציבים אותן כקישוט״?  ״על מה ולמה אנחנו משלמים לממשלת הזדון בעבור זהב, שאנו, במו ידינו, מלקטים מחולות הנהר״? ועוד כיוצא באלה....
פעם בשנה מתאספים הנאגה באחת משלושת העיירות בארצם; כל שנה בעיירה אחרת, שאליה ישובו בעוד שלוש שנים. הם באים מארץ הנאגה בבורמה, ומאסאם, מארונצ׳אל פראדש ומאוריסה -  כולן בהודו.
שלשה ימים רצופים הם חוגגים את תקופת הלילה הארוך על סף כניעתו לאור היום: רוקדים, שרים, נפגשים, נואמים, רוכלים, מציגים בגדי חמודות ותלבושות מהבוידעם, זוללים להתפקע, סובאים לשכרה וזונים לאור הפנסים.
האות לתחילתם של שלשת ימי החינגה ניתן עם הצבתו של "עמוד נשמות". זהו "ציר חיים" מבמבו, ארוך ומעוטר בסמלים וקישוטים (אומרים, שבעבר היו מעטרים אותו בגולגלות אדם...) והוא מסמל את החיבור בין עולם האדם לעולם הנשמות והרוחות. 
אחר כך רוקדים, עורכים תחרויות ספורט וגם מנמנמים בשולי המקום ומתבטלים, ובלילות משיאים משואות ומציתים מדורות ענק.  
כל הארועים האלה מדרבנים את נשמות המתים של הנאגה לבוא ממקומם בעולם שמעבר, לבקר אצל החיים ולהבטיח את אשרם.
כן, גם אלה שכיתתו את רגליהם במשך שלשה ימים בהרים וביערות כדי להגיע, יכתתו רגליהם בחזרה עם תום החגיגה. אלה שבאו בסירות וברכב - יחזרו באותה דרך ואלה שחיים בלשי, יישארו בשקט היער האופף אותה, עד בוא השנה השלישית, כשהארוע יחזור אליה.
זהו. ומכאן ואילך הסיפור עובר לדרך חזרה: ירידה מההרים, עוד שייט על הצ'ינדווין, מפגש עם גאיאל, שהיא בהמה שחורה וכועסת - מין של בקר חצי מבויית וחצי פראי, מפגש עם מסנני זהב מתוך בוץ ובסוף הסתבר שהמלחמה החדשה עם הרוהינגה במדינת אראקאן, טרם פרצה.   

 

תמונה-נוף

לקבלת דיוור אלקטרוני

תודה רבה על הרשמתך
המערכת אינה יכולה לקבל את הרשמתך, נסה במועד מאוחר יותר