כמרבית ילידי הארץ שבילדותם שרו בבית הספר "הלאה ירדן הלאה זרום, יהמו גליך", ולמדו את סיפוריו של אליעזר שמאלי על החלוצים הנועזים, שהם וסוסותיהם האצילות טבעו בירדן הסוער, עברתי אף אני את החווייה המזומנת בוודאי לכל עולה רגל לארץ הקודש. כמותי, וודאי ניצב הצליין בפעם הראשונה על שפת נהר החלומות – הירדן – ומגלה לתדהמתו לא מיסיסיפי ולא וולגה אלא תעלה רדודה, מוקפת עצים נאים ומגוחכת עד כדי אי נעימות, כשמנסים לחשוב מה בדיוק היתה בעייתם של בני ישראל ויהושע בחציית הנחל הצנוע הזה, עד כדי כך שהיו צריכים לגייס פרק שם מן התנ"כ כדי לספר על נס ההתערבות האלוהית, שעצר את מרוצת זרם המים.
ובכל זאת, בכל הירדן הצנוע כולו מראשו בעמק חולה ועד מותו אל ים המלח, יש שמונה קילומטרים מסעירים.
ממעוף הציפור אין לכאורה בערוץ שבין גשר בנות יעקב ועמק הכנרת דבר, שמצדיק את התואר – "מסעיר". נכון, הנחל אמנם הופך לצר ומתכנס בין גדות הרריות, שאינן מותירות לו חוף ועמק להתפתל בו, ונכון, שחורפן של הגדות ירוק כשטיחי העשב האיריים, וקיץ שבהן צהוב כעין הסוונה באפריקה; ונכון שפרחי הבר מסוף הקיץ ועד ראשיתו, הם כתמי סגול ולבן ואדום וצהוב שאין כמותם לחן, ובקיץ מנקדים את צהוב הסוונה כדורי הקיפודן הסגולים, שמגעם ממאיר ומראיהם עדין ויפה; ובכל זאת, אין בכל אלה כדי להסביר מהו שקיים שם בירדן הזה, שהוא מסעיר.
אולי משום שהוא יורד מן החולה, שהיא בגובה פני הים, אל הכנרת שהיא נמוכה כדי מאתיים מטרים, ובירידתו הוא סוער ומקציף זרמו בין סלעי הבזלת עד כדי כך, שבקרב המומחים לשיט ב"מים לבנים" הוא נחשב למסוכן שבמסוכנים. אולי משום ששדרת ההרדופים והערבות, התאנים וזרועות התמנון של גפניו, צובעות את שוליו כמשיכת איפור גנדרנית על העפעף, כבאות ולהדגיש את יופיו של מה שנותר בהיר וגלוי, ואולי טחנות הקמח העתיקות הפזורות במעלה הנחל הסוער, וחוות בקר אחת על מימיו וכמה מעיינות הגולשים אליו מן המדרון. אולי כל אלה הם כתמי הצבע שאין די בכל אחד מהם לחוד, אך כולם ביחד מצטופפים ליצירה אחת שכולה אור וצבע.
פעם היה הירדן ההררי – זה שמו של חלק הנחל – גבול סוער בין שתי מדינות אויבות שהיו משלחות אש זו בגדתה של זו, אך מאז שהגולן הפך ישראלי, שקט המקום, ולבד מגדה עמוסה במוקשים ממזרח לערוץ, ודרך עפר רחבה – שריד למפעל הישראלי להטיית מי הירדן, שמעולם לא מומש – אין כאן דבר שיפר את חזות השקט ואת המיית המים ואת גרגורם העז של התורים. אפילו שרידי המצודה הצלבנית הגדולה – שָסְטֶלֶה, היא עֲתֶרֶת – בראש העמק ההררי הצר של הירדן, שאנשיה נשחטו עד אחד וכל מגדליה נטחנו לעפר לפני יותר משמונה מאות ועשרים שנה, אפילו סיפור הדמים שלה, אינו מטלטל עוד את שלוות המקום השוטפת במורד עם הזרם.
איפה זה
נוסעים בכביש 91, מצומת מחניים לגשר בנות יעקב. בפיתולי הירידה אל הגשר שעל הירדן, פונים ימינה בדרך עפר מסומנת באדום. הדרך העבירה לכל כלי רכב, מגיעה עד היישוב כרכום בחבל כורזים, ובמקומות שונים יש ממנה ירידות קלות - חלקן ברכב חלקן ברגל - אל הירדן.
שביל הולכי רגל מסומן בשחור, כבוש לאורך גדתו המערבית של הירדן ממצד עתרת עד גשר "הדודות" בפארק הירדן, בקצהו הדרומי של הירדן ההררי.
אם כבר הגעתם
*פארק הירדן – איזור "הדלתא" של הירדן אל הכנרת, טחנות קמח עתיקות, פארק לטיול, פלגי מים ופינות לפיקניק.
*הר האושר – הר נחום שמצפון לכנרת, כנסייה איטלקית יפהפיה עם מבט נהדר על הכנרת מן המקום, שבו נשא ישו דרשה מרגשת בזכות עניי העולם.
*כפר נחום – אתר עתיקות בחוף הצפוני של הכנרת. שרידי עיר יהודית עתיקה, בית כנסת קדום ואתר מקודש לנצרות, שמזהה במקום את אחד משדות הפעולה הראשונים של ישו.
טריוויה
בסיפורי הגבורה הלאומיים שלנו מפארים מדרך הטבע את עצמתו של צבאנו הבלתי מנוצח. המיתוס החל להבנות עם הסיפור שצה"ל הקטן הביס שבע מדינות ערביות במלחמת העצמאות, האמת היא שצבא מצרים, ירדן ולבנון הובסו, חיל משלוח עיראקי קטן – הוכה אף הוא, כך גם מליציות שונות מפה ומשם, זה עושה מהשבע בעצם רק שלוש וחצי....
ומה עם סוריה? ובכן, צא סורי ישב ממערב לירדן (!) בעמק החולה, ובאיזור גשר בנות יעקב והתפנה רק בהסכמי שביתת הנשק ואף כפה על ישראל לפרז את השטחים שפינה.
לאיזור כורזים הסורים פלשו אף אחרי מלחמת העצמאות וכבשו שטח לא מבוטל, וצה"ל איבד בקרבות (בתל מוטילה) עשרות לוחמים. כל הגדה הצפון מזרחית של הכנרת נתפסה עלידי הצבא הסורי וכך גם מובלעת חמת גדר; הסורים כפו על ישראל לוותר על ניצול מי הירדן (בשטח הטיול שלנו) וכך גם נולד הרעיון הנואל של שאיבת מים מן הכנרת והעלאתם לגובה של מאות מטרים, אל הגליל. אז צה"ל ניצח, אבל לא כל כך הביס – ובטח לא את הסורים – במלחמה ההיא, שנדע את האמת.....
