הגלבוע

יש משהו מאיים בהר אחד, שמתחיל בארץ אוייב כמו השומרון, ומסתיים במקום שהוא הכי ישראלי והכי ציוני והכי התיישבותי כמו עמק יזרעאל.

יש גם משהו מאיים בהר, שדוד מלך ישראל בכבודו ובעצמו הטיל בו קללה, שאין נוראה ממנה לאנשי הארץ הזו: "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות" (שמואל ב' א' כ"א), וכל זאת כי מלכו האויב ונסיכו האהוב, שאול ויהונתן, נהרגו על מדרונו במלחמה נגד הפלישתים; מלחמה שאף דוד עצמו היה צריך ליטול בה חלק, דווקא בצד הפלישתי – נגד שאול ויהונתן, עובדה שמעולם לא צררה בכנפיה תביעה לוועדת חקירה מטעם הממונים על ספר הספרים, או הפגנה למען פיטוריו של דווד המלך ממעמדו המיסטי בתרבותנו או למצער להוצאתו אחת ולתמיד מן התנ"כ. אין איפוא גם פלא, על מעלליו של משיח צדקנו בימים יבואו, כמו למשל חיסול בוגדני ומכוער של רעו החתי, אוריה, כדי לחמוס את אשתו בת שבע....

זה הר, שסיפור גיורו בדורות האחרונים מאז ראשית ההתיישבות היהודית בעמק שלמרגלותיו, לווה ברצח הסמל היהודי מן המשטרה הבריטית, משה רוזנפלד, בידי אבו דאהיה, מפקד מליציה פלסטיני מן השומרון, שלחם בימי מאורעות המרד הפלסטיני (1939-1936) בבריטים וביהודים.

סופו של תהליך הגיור, שבמלחמת העצמאות חרבו כליל כפריו - זרעין ונוריס ואלמזאר, נמחו מעל פני האדמה וחורשות ניטעו על מקומם. וסופו של סופו של הגיור, הוא הצבתה של גדר ההפרדה הכעורה, כחיץ מדכא ומאיים בין מלחמה למלחמה, בין עצב לעצב ובין תקווה ליאוש.

את נוריס, גדול יישובי הגלבוע, שכחו מזמן. ליד חורבותיו הקימו את היישוב נורית, שאינו קיים עוד, עשו בו מחנה גדנ"ע, שגם הוא כבר בר-מינן ומתגולל במחסן הזכרונות של ישראלים במיטב שנותיהם. על אדמותיו בנוי היום לתפארה ישוב גדול ואדום גגות – גן נר, ומדי פעם אף נערכים בו מיצגים קולינארים מעניינים.

זרעין, היא יזרעאל הקדומה, שבתיה גלשו על הכסל המערבי של הגלבוע, דווקא זוכה שיבואו אנשים בגבולה. לא בזכות זרעין שאיננה, אלא בזכות אחאב מלך ישראל, שהרי כאן אירע כל מה שנעשה בנבות ובכרמו השדוד. את שרידי ארמונו של אחאב מצאו החופרים, אך את הבריכה אשר שם ליקקו הכלבים את דמו של המלך, אשר מת מפצעי מלחמתו בגולן, כעונש על מה שעולל לנבות - טרם.

מסלול טיול נאה הוכשר על מדרונה של יזרעאל-זרעין, והוא מוליך ממקום של תצפית על העמק היפה ומאנדרטה לזכר בני העמק שנפלו במלחמות ישראל בדורות האחרונים, אל העין אשר ביזרעאל, הוא המעיין, שמימיו עתירי זכרונות היסטוריים, כמעט ברמה ירושלמית; גם הסיפור הזה הוא בעצם חלק ממסכת הקדרות של ההר.....

אלמזאר נמחתה אף היא מן התודעה, ועד כדי כך, שלמעט זקני העמק, השם הזה, דווקא של המעניין והמיוחד בכפרי ההר, לא מעלה אפילו זכרון עמום בתודעתו של מישהו. גם קבר השיח' שלו – נבי אלמזאר – שעמד בלבו, הפך לעיי חרבות מהודקים לעפר. לא עמדה לאנשי הכפר, שרבים מהם היו צופים, לאמור – מיסטיקאים מוסלמיים שמכונים אף דרווישים, זכות הקדושים המיסטית הזו ואין היום מי מהם שפוקד את החורבה בתוך יער ארני הקק"ל.

אם כך צאצאי הנמלטים ממנו אל מחנות הפליטים של וואדי אלפארעה, קל וחומר היהודים, שחושדים במקום כאילו הוא זה שירש את מרוז, העיר שדבורה הנביאה קללה בשירתה – "אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה' בגיבורים" (שופטים ה' כ"ג). גם כאן כמובן איש לא טרח לבדוק מה קרה במלחמה הזו, שאדושם, לא פחות ולא יותר, היה זקוק נואשות לעזרתם של אנשי מרוז, שמעולם לא הגיעה ......

ובכל זאת, אין האבל שורה על הגלבוע: בימים בהירים רואים מפסגותיו את השומרון כולו וגם את כל הגליל, את הכרמל מזה ואת הגלעד והגולן מזה; ובימים ששמי הארץ לבנים והאופק מעולף בצעיפי חום רוטטים, נותר העומד על ההר ורק העמקים חובקים את רגליו. והם, משבצות של חום וצהוב, ירוק וכחול, כתמים של לובן הבתים ורצועות הכביש הנוצצות, ואפשר למנות מראשו את כל השמות ואת כל המקומות, כאילו באו והתייצבו למסדר גדול.

וכך, על אף שבקיצנו הארוך, שורה החורב בהר, והוא עוטה קוצים ונראה שקצו בו החיים, ממש כבגידופיו המתחסדים של דווד שעוד לא היה מלך, הרי שעם בוא החורף ננער הוא מחרבוניו. מבין טרשיו פורצים גלים של צבע, שהם פרחים רבים ועמם נחילי חרקים מזמזים באינספור צלילים, ובאים אצל הפרחים לעשות בהם מעשה פרייה ורבייה.

ואז, כמסתער על חושי היצורים החיים, מתעורר שוק המין הגדול של הפרחים: אדום לוהט ושחור בולט של כלניות; אדום כתום ובו העין הקורצת, צהובה ושחורה ונוצצת של צבעוני ההרים הענק; נורית אסיה בארגמן סמוק וליבה שחור סמיך ומפתה; דם המכבים, מנקד בשני עדין את פיאותיה של הבתה, ובשוליה כבר מגיחים הפרגים שהם ספק אדומים חווריינים ספק כתומים עמומים, ואיתם גם הפרֵגות, המסמנות את דעיכתו של האדום הזה אל תרדמת הקיץ הבא.

בגיטאות מבודדים של תדהמה ויופי, כאילו אין האדום סוער לידם, מתרכזים המלכים האמיתיים של פרחי ההר: איריס הגלבוע, שנקראו בגלל יפים, על שם האלה החיננית "איריס", זו שרצה אחרי הגשם בעקבות מרכבת הזהב של פבוס אפולו ומתווה את דרכו בשבעה צבעים מקושתים וחבוקים זה בזה.

אין בעולם – אולי לבד מן הרקפת שאף היא נטושה בהר, בכל מקום שיש בו סלעים וגממיות – פרח שהוא אירוטי ממנו. מקור הצוף שלו שעיר וריחני, עדין למגעו של המבקש להגיע אליו פנימה, נפער מעט ונסגר על החודר אל עומק המחילה האפלולית כל עוד ההוא, בפנים נע בחיפזון למצות תענוגו עד תום, ומשחררו אחר כך, משרווה ההוא את צמאונו ואף הפרח רגוע, שכן ההתעברות הושלמה בתנועתו בפנים של אותו חרק, שהוא שליח לדבר המצווה הנאה הזו.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים הגלבוע והעמקים (מס' 3), קנ"מ 1:50,000.

שרידי זרעין נמצאים ממש על הכניסה לכביש הנוף של הגלבוע, מכיוון קיבוץ יזרעאל. שרידי נוריס נראים היום רק סביב המעיין הקטן והבוסתנים של הכפר לשעבר, בשקע קטן מצפון לכביש הנוף של הגלבוע מעט ממערב לגבעת יונתן.

כדי להגיע לשרידי קבר השיח אלמזאר, יש פשוט לטפס – ברגל או ברכב – אל הר גיבורים. על פסגתו "מתחבאים" שרידי חורבת מזרים. שמו המגוייר של אלמזאר. ל"מרוז" לא חזרו משום מה ......