בראיון חג העצמאות האחרון, אמר נשיאנו לכתב "הארץ": ".....אחרי הנשיאות אעסוק בארכיאולוגיה,זה מעניין אותי. אתה יודע איזו חדווה זו ללכת לחפור באדמה ופתאום אתה מוצא שם פריט מלפני 2000 או 3000 שנה, שקושר אותך עם העבר המפואר של העם היהודי?"
המשפט המרגש הזה - על אף שאינני רואה ממש את כבוד הנשיא עוסק כדרך חיים בנבירה בערמות אפר ועפר ובאשפתות העתים בימי הקיץ הלוהטים שלנו, לבוש בגופייה מוכתמת יחד עם עוד 25 מובטלים פלסטינים שכירי יום, סטודנטיות ערומות למחצה מפולניה ואר"הב וממלא סלי אדמה עם שברי חרסים. עוד פחות אני רואה אותו בסוף הקדנציה שלו, מנהל שטחי חפירה. בשביל זה צריך תואר אקדמי מתאים – שיגר אותי מייד אל עיסוק נבירה דומה בעבר, כדי להבין טוב יותר את מה שמתרחש היום.
וכך, משנודע לי שבקיבוץ הגושרים בעמק החולה, עורכים חגיגות של טיולים, אשר קשורים בעקר בבית ההארחה הנודע שלו, פישפשתי אף אנוכי; אך כיוון שאינני נשיא, לא הגעתי ל 3000 שנה לאחור, אלא רק לכ – 70 שנה בלבד. אל לב הציונות הרוכשת במיטבה.
כ – 27 כפרים ערביים היו בעמק החולה עוד בשנות השלושים של המאה שחלפה. לעסקני היישוב - אשר להם אנו חבים היום את זכות המריבה הנצחית, מי צודק יותר ומי נטול זכויות מוסריות יותר – היה ברור שניקוז ביצות החולה בחלק הדרומי של העמק, יביא לירידת מפלס המים גם בצפונו. שטחי קרקע נרחבים "עלולים" ליהפך לאדמות חקלאיות טובות וערכן חלילה יעלה; ומדוע שההון החדש הזה יְהַנֵּה חקלאים ובעלי קרקעות סורים, שלא תרמו למפעל הניקוז אפילו קלוריה אחת ?
הפרנסים גמרו אומר בלבם, לקנות בזול את הקרקעות האלה כל עוד זה כדאי. מי שחשב כמותם ורצה גם הוא להרוויח, היה חבר הפרלמנט הסורי, ראש שבט אלפאדל הבדואי, האמיר שַׁמעוּן אלפַאע'וּר. הוא היה מוכן למכור לעסקני היהודים כ – 13000 דונם, שחלקם נגזלו מהפלאחים בחוזק יד, כדרך בעלי ממון חמדנים וחמסנים ובעלי קשרים עם הממשל.
כיוון שהיה רודף בצע, ובעבור אדמות עם עתיד היה מוכן לקבל הון עתק כאילו יש להן כבר עבר מוכח, וכיוון שפרצו מאורעות המרד הפלסטיני של 1936-39, עלה המו"מ על שרטון ורק ב – 1940, הודיע העסקן נחמני להנהלת הקק"ל, שהאמיר מכר את אדמותיו וגם את אלה של אחותו שַׁמַּאמֶה ואמו דּוּנְיַה ודודניתו פַסְל.
כדרך שהציונות נאלצה להתמודד לא פעם עם בעיות אנושיות ולא רק חוזיות, נותרו בעינן בעיית היושבים על הקרקע והמעבדים אותה, בעיית השותפים של האמיר וכיו"ב בעיות זעירות, שגורל עשרות אלפי חקלאים ערבים היה תלוי בהן.
פה ושם ניתנו פיצויים לנפגעי העברת הבעלות, ובחלק אחר של המקרים דאגו אנשי הכנופיות של האמיר, הבדואים בני שבטו – אלפאדל - לפתור את הבעיות בעזרת מגלבים, מכות, גירוש בכוח, עקירת עצים, שריפת יבולים, ביזת בתים וכיו"ב אמצעי שכנוע מתועבים, שיהודים כשרים מעולם לא השתמשו בשכמותם עד בוא שִׁילֹֹה ......
סופו של דבר שהיהודים הפכו לאדוני כל אדמות עמק החולה. מי שמכר מכר, ומי שלא מכר, ממילא איבד את יכלתו לעשות כן, במלחמת העצמאות; וערכן הנדל"ני של האדמות, הוא נושא לספר ולא לרשימה הזו.
בלב האדמות האלה ניצב ארמונה של משפחת אלפאע'ור, שנבנה בממון רב אשר גזל מאריסיו, ובאותו פאר ממש, שאפיין גם את ארמונו - החרב היום לדאבון הלב - בצומת וואסט בגולן.
לא רחוק מן הארמון - שהוקף בבוסתנים נהדרים, ונחלים ומעיינות זרמו בחצרו בקולות פכפוך, אשר רק אנשי ארץ חריבה ומוכת בצורת כשלנו יכולים לצאת מדעתם בגלל צלילם – השתרעה חורשת אלוני התבור הנהדרת, היא "חורשת הארבעים", היום פארק עם שער וקופה רושמת ופעם, אתר קדוש לזכר ארבעים גיבורי חיל, בני לוויתו הקרובים של מוחמד ע"ה, שבדרכם למלחמה צודקת אחת, נרדמו פה וקשרו את סוסיהם לחניתותיהם אשר נעצו בקרקע. עם שהשכימו להמשיך במסעם הקדוש, מצאו שהחניתות הפכו לעצים יפהפיים ובין שרשיהם בוקעים מעיינות מים זכים.
אם מישהו חושב שהארמון נראה כמו טירותיה של טראנסילבניה, יבוא התיאור הקצר מעדותו של חבר הגושרים כדי להעמיד את העניין על מכונו: "היה זה לפני שנים רבות, ביקרתי חברים בקיבוץ דפנה הצעיר ולבדי עשיתי את דרכי משם ברגל בכיוון אלח'אלצה [היא קריית שמונה של היום] .... חורשת האלונים הנהדרת כבר היתה מאחורי, לימיני יוצאים ילדים ערבים מהחושות שלהם והנה פונה הדרך פנייה חדה ימינה ויורדת אל גשר קטן. אך ישר לפני בניינים, קולות אנשים. סקרנותי דוחפת אותי קדימה והנני מציץ לתוך חצרו של האמיר פעור [השגיאה במקור...]. ערבים מביטים אלי, אני מברך אותם לשלום, מסתכל עליהם, על הבניינים, על הבהמות – ומסתלק.....
רק כעבור שנים רבות, בשנת תשי"ב, עמדו שוב רגלי באותה חצר. התמונה השתנתה, עזובה שולטת בכל. בית אחד אמנם עומד על תילו [הוא היום בית ההארחה], אך קצהו המערבי נפגע מפיצוץ וגג הבטון תלוי כלפי מטה בשיפוע. בחדר אחד כעין נגריה, בשני מחסן לזבל חימי. ועוד בשטח אורווה קטנה, דיר לצאן ובעקר קוצים ואבנים. אך הנחל זורם ולידו שלושה עצי תות ומאחורי הקיר, שריד של בניין גדול, מתחיל הג'ונגל: עצים גבוהים, שיחים ירוקים, אם בעל מרץ אתה ואינך חושש בפני סריטות הפטל הקדוש, תוכלל להגיע לנחל קטן ובתוכו להתקדם עד הברכיים במים והסבך מעליך כמנהרה ובסוף לבוא אל מפל הטחנה הישנה ולצאת שם שוב מאפלולית לאור היום....."
זה המקום בערך להיאנח ולצטט בחשיבות – Sic transit gloria mundi, אבל לא. מישהו עם חזון וגם עקשן, דאג/ה להפוך את החורבה לבית מרגוע למעמד העמלים, שעד מהרה חרג מתחומי המעמד המצטמצם ממילא בקרבנו, והפך לבית מרגוע גלילי, משופץ, יפה, בטעם והופך גם את קורות העתים שלו לטיול.
על ירידת ערכה הנדל"ני של אדמת האמיר הרשע כבר לא בוכה איש ונחמני הפך לרחוב תל אביבי.
איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים, החרמון הגולן ואצבע הגליל (מס' 1)
כ – 4 ק"מ ממזרח לקרית שמונה, בקיבוץ הגושרים, על הכביש לדפנה ולדן (מס' 99)
