דיר א-שייח'

כחזיון תעתועים בלב הרי ירושלים – מלבין אחד המקומות היחידים על המפה העברית של ישראל, שבתחום הקו הירוק, ששמו המקורי לא גוייר כהלכה. ואכן זהו מבנה של קבר שיח' עם שרידים, כנראה גם קצת נוצריים, ומן הסתם אלו היו שתי סיבות טובות כדי, שהמקום לא זכה בשם עברי. בהגדרתו זהו קבר שיח' ציורי ויפה, השוכן לבדד על כתף של שלוחת פיתולים שהיה פעם ג'בל אבזיק, היורד בתלילות רבה מאוד מנס-הרים - שבימים שהקבר עוד תפקד כמקום קדוש, היא לא היתה קיימת וסמוך לה חי הכפר דיר אלהווא - אל מפגש הנחלים קטלב ושורק, ממש בליבם של הרי ירושלים.

הקבר הלבן בולט על-פני סביבתו הירוקה, שעל כן כל ההר ונחליו מכוסים בשמיכת חורש ירוקה וסבוכה, שהיא הריאה הירוקה האמיתית, שנותרה בים הבנייה הגואה בין ירושלים ובית-שמש בואכה השפלה. סביב קבר השיח' פורחים בחורף, בלבן חגיגי, עשרות עצי שקד, שנטועים - בוסתנים, בוסתנים - יחד עם כמה עצי רימון וזית בין חורבותיו של מה שהיה כפר פלשתינאי קטן, עד מבצע "ההר". השנה 1948, מלחמת העצמאות, ועם השלמת המבצע - השתלטות צה"ל על כל מרכז הרי ירושלים - נסו תושביו המעטים על נפשם, הותירו את קבר השיח' ובוסתניו בשממונם, ומאז הכל נטוש כאן ושקט, ומה שנותר הוא מתחם מוקף חומה. מדרגות יורדות אליו מתוך פתח קטן ונמוך. מן החצר הקטנה מתרומם בית הקבר, עטור כיפה, וצמוד אליו חדר הקבורה ובו שרידי מצבתו של "הזקן", ועוד חדר פתוח ובור מים יש בחצר וזהו.

המון עשבים ועזובה ולעתים גם, לדאבון הלב, אשפה, שעד שלא מגיעים התנים, השועלים, חתולי הבר והצבוע הבודד כדי לבערה, היא מתגוללת שם ברוח ומרגיזה את הבריות. המבנים נטולי קישוט וצבע ואפילו עמודון שיש מכנסייה ביזנטית עתיקה, שהיה נעוץ כ"פומפון" בראש כיפת הקבר, נבזז מכאן על-ידי מי שחמד את השיש לגלף בו פסל...

פחות או יותר באותה תקופה שבה נבזז עמודון השיש - ראשית שנות השבעים הרחוקות כל-כך - גם נשרפו שני עצי דקל יפים וציוריים, שהתמרו דורות מעל בית הקבר. את מעשה הנבלה הזה עשה רשע אזורי, שחיבל באותה עת בעצים גדולים ועתיקים בסביבה. עד היום אין יודע על מה קצף אותו משוגע ולמה דווקא על העצים.

בוסתני השקד, הרימון והזית, טרסות האבן וחורבות בתי הכפרון האבוד מתכסים בחורף בשלל פרחים, אך כיוון שלא חורף עכשיו, כל מה שהיה פרחים ממתין כאן בצורת קוצים או למצער - עשב יבש......

כשהשמים מלבינים בחום מופיעים החיוואים, שהם עופות דורסים גדולים, שזוללים נחשים לתיאבון. איתם מרחפים בדממה גם העקבים, שמסתפקים בחרקים ובעכברונים, וגם בזים עצבניים מרפרפים בעדינות, כאילו עומדים באוויר ומיד יפלו על טרפם – חיפושית או לטאה שלא נזהרה דיה.

מי הוא אותו זקן, שכך כיבדו אותו בקבר רב רושם ובמקום כזה רומנטי? מסורת מקומית משכבר הימים - באופן הגיוני לחלוטין כבר לא קיימת כאן, מאחר שאין איש במקום - מספרת על שיח' בדר אלג'מלי, לוחם עז נפש בנוצרים הצלבנים, שופט ושר בעמו וחכם ברזי התורה. כה חזק היה רושמו של שיח' בדר אלג'מלי, שטרחו לציין את קברו במקום נוסף - בכפר שיח' בדר, שפעם ניצב במבואות ירושלים והיום בנוי עליו מרכז הקונגרסים...

משפחתו של השיח' נודעה אף היא ברבים ובעיקר בנותיו, שכוחן בחייהן היה בצדיקותן ואחרי מותן בקדושתן וביכלתן לרפא חולות, עקרות ואת בהמות הבית. הבנות הן סת בדריה, "הקבורה" תחת האלון הענק של משפחת אלעאלמי בשרפאת ליד ירושלים, מתחת לשכונת גילה. עוד בת - א-דיריה, "טמונה" ליד חלחול ליד המעיין הנושא את שמה. סת חמידיה, ש"קבורה" בחורבת חמידיה, בצל השקד הענק על אם הדרך הישנה מבית-לחם לגוש עציון, סת סלאמיה, ש"קברה" הוא מערת המעיין היפה בחצר מנזר יוחנן במדבר, לא רחוק מעין-כרם; ועוד כמה בנים ובנות שגם הם היו מוצלחים בדרכם, אך לא ממש בעלי נס.

הנה כך נותר האב המייסד של כל כת הקדושים הזו טמון מתחת לכיפה בצל בוסתני השקד, הרימון והזית. וכל שנשאר לנו עוד, הוא הסיפור.

איפה זה

מכביש עוקף נס-הרים אפשר לרדת אל דיר א-שיח' בשביל הכחול או, לנסוע בדרך העפר הכבושה לאורך אפיקו של נחל שורק, מהנקודה בה כביש עין כרם – בר גיורא מס' 386 נפגש עם מסילת הברזל ועם מפגש הנחלים שורק ורפאים. הרכב יעצור ליד גשר הצינורות, מול תחנת הרכבת של בר גיורא, ומכאן מוליך שביל ירוק אל הגבעה של דיר א-שייח'. הכל מופיע במפת הטיולים וסימון השבילים מספר 9.

אם כבר הגעתם

1. עין כרם. מלאה כנסיות ובתי-אוכל. הראשונות קדושות האחרונים לא, אבל טעים ורומנטי.

2. נחל קטלב, מתחיל בנקודה גבוהה יותר בכביש 386 העולה לבר גיורא. יש שלט ברור במקום. סיום המסלול - בגשר הצינורות הנ"ל.

3. מערת הנטיפים הקרויה "אבשלום" ומוכרת בשמה - מערת הנטיפים של בית שמש.

טריוויה

מאחר שפרחי הקיץ אינם בדיוק מרבדים מרהיבים, והם בעצם מייצגים מצב של חורבן בוטני מוחלט, אין ברירה אלא לטפל בשיח, שלא איכפת לו מהקיץ. להיפך, אז הוא פורח ומשתולל מהנאה. השיח הוא הקורנית המקורקפת, ואני מאוד מתנצל על שמה המטופש. ריחה מחפה עליו. יש ואנשים מכירים את התבלין המופק ממנה – טימין וזה לאשכנזים, חוץ מזה שהיא גם אחד ממרכיבי הזעתר, שהוא תבלין לכל העם.

הקורנית היא שיח נמוך, שענפיו הקצרים מעוצים ועמוסים בעלים קטנים וירוקים. בקיץ השיחים פורחים, ועל השיח הכדורי מופיעים המוני פרחים שפתניים בצבע סגול בהיר. זה הזמן, שהחרקים, מתחילים לרקוד סביב השיחים האלה רוק'נרול והצפרים, שטורפות את החרקים, משתגעות בסגנון הטרנאס.

אין כמעט רפואה עממית לשיכוך כאבים, מהראש ועד לפי-הטבעת, שלא תשתמש בקמצוץ לפחות של קורנית - באבקה טחונה, בפרחים מיובשים, בעלים טריים או מפוררים. לא חשוב איך, העיקר שתהיה קורנית. היא גם טובה לתה וגם לתיבול במרק ובבשר וגם, סתם לשים בפה ובבית השחי כדי שיהיה כמו דיאודורנט. לפחות.

הדמיון, בשימוש בקורנית כאפרודיזיאק, עולה לשיאים שלא נשמעו עוד במקומותינו: השטן, ברצותו לבוא על אישה כלשהי, ייתן לסוסו חופן מן הקורנית וישלחו אל אותה אישה. עומד הסוס ונוער לפניה, ומהבל פיו המדיף ריח קורנית, מסתחרר ראשה של האישה והשטן יכול לבוא עליה ולעשות בה כחפצו.