כשמשלחות של נשיונל ג'יאוגרפיק יוצאות למסעות לאלסקה בעונת הקיץ –התקופה שבה גם דגי הסלמון ודובי הגריזלי עורכים לשם מסעות – הן חוזרות עם תיעוד של דובים עומדים בנהר וצדים לתיאבון את שטף הדגים, שלא מפסיקים לחתור במעלה הזרם כדי להגיע למקום שבו יממשו את יצר ההתרבות שלהם. לא רבים יודעים שבקצה השני של האוקיינוס השקט, בחצי האי קמצ'טקה, נערכת כמעט אותה הצגה. זה קורה סמוך לסיביר , באיזור אגם קוריל היפהפה, עם תפאורה פראית גדושה הרי געש. בהצגה הזאת, הגישה המיוחדת של אנשי שמורות הטבע הרוסים מאפשרת להתבונן ממרחק של מטרים ספורים בשחקנים – דובי ענק ודובות עם גוריהן.
קמצ'טקה הוא חצי אי ענק בקצה המזרחי של רוסיה, מצפון ליפן. יש בו כ-300 הרי געש, 20 מהם פעילים. במקומות רבים נפלטים גזים ממעבה האדמה, באי פזורים גייזרים , מעיינות רותחים, בוץ מבעבע ושאר תופעות שמזכירות יותר את סיפורי הבריאה מאשר אתר תיירותי. התושבים המקוריים – למעשה, אסקימואים-אסייתים - נכחדו כמעט עד האחרון שבהם ופינו את מקומם לקוזאקים ולסוחרי פרוות רוסים לפני יותר מ-300 שנה. אלא שגם הרוסים לא ממש מילאו את הארץ הזאת, שנהנית מ-10 עד 14 ימי שמש בשנה בלבד, כך שלמעשה קמצ'טקה ריקה מאדם ומלאה בחיות בר.
את המסע לכאן – מסע אל הדובים ושסלמוניהם – ערכתי עם קומץ חברים-מטיילים. הדרך הקצרה אל האגם מתבצעת בטיסת מסוק, אלא שלא באנו כדי לעשות את הדרך הקצרה. באנו לראות את קמצ'טקה "מבפנים". במשך שלושה ימים נסענו בשטחי חולות עמוקים, בבוץ טובעני, צלחנו נהרות וחצינו יערות שנלקחו מסיפורי אגדות אפלים. ראינו פרחים שאצלנו יופיעו רק בחלומותיהם של גננים. ראינו שועלים שתעו במרחקים, וראינו גם את הדובים, שכמותנו היו בדרכם אל האגם, אל זרם הסלמונים.
בסופה של הדרך הקשה הזאת, שאותה עשינו במשאית רוסית קשוחה, "ואחטובקה", שעוברת מכשולים בצורה שלא ניתן להסביר, הגענו לפאוז'טקה. בחור הזה על ספו של סוף העולם, עמדו קומץ בקתות עץ מטות לנפול. זהו בסיס היציאה אל האגם. לא הרחק מכאן נפער שפכו של נהר אוזרנאיה, שמחבר את ים אוחוצק עם אגם קוריל. 50 מיליון דגי סלמון מסתערים מן האוקיינוס אל אפיקו של הנהר, דוחקים אלו באלו בצפיפות של מרק דגים לעלות במעלה הזרם אל מקורו של הנהר – האגם – כדי להטיל שם את ביציהם, כפי שעשו אבותיהם. תכונה היא אצל דגי הסלמון שהם בוקעים במים מתוקים, יורדים במורד הנהרות אל האוקיינוסים כדי לחיות במי המלח, עד שמגיע זמן בגרותם. אז הם יוצאים למסע הגדול של חייהם, חזרה אל אתרי ההטלה-בקיעה.
רובם יממשו את צו החיים ויצר הרבייה. חלקם יחזרו אל האוקיינוס. אחרים ימותו לאחר ההטלה. רבים אחרים יהפכו למזון עתיר אומגה 3 בפיהם של מאות דובים חומים קמצ'טקיים, עיטי ים ענקיים וצהובי מקור, שועלים אדומים, שחפים מכל מין אפשרי ועוד כהנה וכהנה עופות מים שמצטרפים לחגיגת הזלילה. על חוף קמצ'טקה, לאורך מסלול החיים והמוות של הסלמונים, עומדים מאות דייגים, חלקם מעולם לא טרחו לקבל היתר להוציא מן המים ברשתות אלפי טונות של דגים, לעשן אותם ולהמליח את בד=שרם, ויותר מכל – למכור את שחלותיהן הענקיות של הסלמוניות, שהן בעצם אשכולות הקוויאר האדום.
לצד הבריונים החייכנים שדגים ללא היתר פועלים דייגים ברישיון, שפורסים רשתות ענקיות ללכידת אלפי דגים בכל פעם. לדגים האלה אין שום סיכוי להגיע אל האגם, אלא כאשר הדייגים – שמבינים מה הנזק האפשרי של חסימת הדרך באופן גורף – עוצרים לזמן מה את הדיג. ברווחי הזמן האלה נדחקות שיירות המיליונים ועולות אל מלתעות הדובים וטופרי העיטים.
החברה שמממנת את הדיג הסיטונאי הזה היא בכלל יפנית. בנקודה העלומה הזאת, בלב החולות הבוציים, הוקם מפעל מודרני וסטרילי, ממוכן וממוחשב, שעובדיו ממיינים את הדגים לפי גודלם, עוקרים את השחלות, עורפים את הראשים, קוצצים את הזנבות , ולבסוף אוטמים הכל באריזות ואקום ומקפיאים במקררי ענק עד שהסחורה תחולץ מכאן באוניות בדרך ליפן.
מה שהביא אותי לפינה הרחוקה הזאת הוא הדובים. הזן המקומי הוא קרוב של דוב הגריזלי המפורסם מצפון אמריקה. הדובים כאן גדולים כמו דובי הגריזלי, קטלניים כמותם, מצטלמים נהדר, ועבור השרידים של השבטים הקדומים שעדיין חיים פה, הם שליחי האלים ולכן מקודשים. מקודשים ומפחידים. הדובות והגורים אמנם מרבים במשחקים, אך כשמבחינים בזכר המפלצתי, ששוקל כמעט טון, הדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו זה על מחסה. הדוב וובה, כפי שהוא מכונה בפי הפקחים (וכפי שנוהגים לכנות גם את פוטין), דאג להבריח את הדובות והגורים מכל מקום שאליו הגיע.
אנחנו עומדים ומשתאים: אמא דובה מלמדת את גוריה להימלט מהזכרים המסוכנים. אמא דובה מלמדת את גוריה להסתער אל תוך המים ובזריזות ל ברק לשלות דגי סלמון בציפורניים, אמא דובה למלמדת את גוריה לטפס ואמא דובה מלמדת גם לצלול. בהמשך היא מגרשת שחפים טרדנים שחומדים את הדגים ורוצים לחטוף אותם מהגורים. לראות דובה מיניקה שלושה מטרים מהמקום שבו אתה עומד, להריח את הארומה הכבדה שעולה מהבל פיהם של דובים שנוהמים זה על זה, לראות דוב צעיר נופל בשלומיאליות מוחלטת מהענף שעליו בחר לעמוד - כל אלה הם זכות ששמורה למפגש הקרוב והבלתי-אמצעי עם דובי קמצ'טקה פראיים, מהגדולים שבטורפי היבשה.
הכתבה פורסמה במוסף "הארץ" 6.9.2019
