הארץ הסגורה
טושטי לא היתה אלא שם עם הקשרים קווקאזיים מסורתיים: בידוד, ניתוק, אוכלוסיה דוברת עגה מקומית, אוכל טוב (הו, האוכל. האוכל המצעף עיניו של כל מי שלא ראה מימיו אוכל קווקאזי עמוס בכוסברה.....)
אחרי מסע בסוואנטי וברא'צ'ה, בקאזבגי ובחבסורטי, כולם חבלים אדירי פסגות ועתירי פולקלור ויופי, המסע לטושטי לא נראה כדחוף באופן מיוחד.
אלא שהתחלת הדרך לשם היתה המהפך והמעבר אל הסקרנות. שנה אחר שנה נכשלתי בנסיון להגיע. פעם אחת השלגים טרם הפשירו וכל הדרכים (לימים הסתבר שזו רק דרך אחת....) היו חסומות עדיין. פעם נוספת השלגים אכן הפשירו, אבל גיאות הנהרות היתה כה עזה בשל ההפשרה, שהכניסה לטושטי הפנימית הפכה לבלתי אפשרית, בהעדר כלי שייט.
בפעם אחרת לא היה קשר כלל, כדי לברר מה מצב הדרך......
|
אכן, חומת הר ענקית, מאסיבית ונטולת חודים אלפינים, חוצצת בין טושטי וגיאורגיה. מעבר לקו פרשת המים הקווקאזי, גם משתרעת צ'צ'ניה המאיימת והמפחידה והרי הגבול – משוננים ומעוננים, כאילו מסמנים את קו האימה. אך משצלחתי את החומה הדרומית וגלשתי במהירות בין שלוגיות מבעבעות, שקרעו את דרך העפר לגזרים וירדתי אל אפרי המרעה האין-סופיים שעל המדרונות ומעל הגיאיות העמוקים, התפתלתי עם הדרך על שפת נהר אחד ואחר כך עוד נהר ועוד, נשאבתי אל עולם קסום של משהו שהוא ספק גסיסת ימי הביניים וטרם לידתו של רנסאנס, שלא לומר – זמנים מודרניים ... הכפר בנוי כאחיו הרבים. קטן, מגובב על מדרון ובתי האבן הכהים שלו מכוסים בגגות צפחה גסה. מגדלי שמירה בסגנון הרומנטי כל כך של סוואנטי, סן-ג'מיניאנו בטוסקאנה, פירגוס דירוס הפלופונסי, אך בואריאציה מקומית – טושטית, מתנשאים פה ושם מתוך גיבובי הבתים ומעל סמטאות אבן מרובבות בבוץ. כפרים אחרים בנויים על הפסגות. הם קטנים ומנותקים לחלוטין מסביבותיהם ומגדליהם צפופים יותר, עד שהם נדמים כמצודה של ממש ולא ככפר סתם. |
|
|
|
בטרם שביררתי על מה החגיגה, תחבו לידי הנמצאים במקום קרן של פרה, ששוליה עטורים בריקועי כסף, מלאוה בוודקה והפגיעו בי לעלע את הנוזל בבת אחת אל גרוני.
מלאתי את רצונם ומייד זכיתי בטפיחות עידוד על הכתף, הכריזו עלי כ"תמאדה", כלומר – "בעל ברכה" והגירו לגרוני באמצעות הקרן מנה נוספת.
לא הייתי רעב מספיק כדי להשתתף גם בזלילה הגסה של חלקי החיות מהשולחן. הבנתי אבל, מבעד לסחרחורת הפוסט-וודקאית, שמה שקורה עתה זה כאין וכאפס לעומת מה שהתרחש כאן אמש, כאשר גברי הכפר ליוו את הכומר שלהם אל מעלה ההר, שם - כך אמרו – נמצאות האבנים הקדושות של .... ובשל מצבי העגום באותו מעמד אינני מסוגל להגות את השם המקורי של אותו קדוש, שאינו אלא גלגול מאד לא נוצרי של ישות מקודשת מימים שישו טרם נוצר. למדתי אך זאת – שהוא חייב לאכול ולשתות ושסימנו הם קרניים רבות. משום עצמתו של האתר, עולים אליו פעמיים בשנה – ביום הארוך ביותר וביום הקצר ביותר – זוללים לידו עד להתפקע, שותים לשכרה ומתהוללים עם נשות הכפר לאור הנרות והפנסים. יום אחרי החינגה ממשיכים, בשולי הכפר, בזלילה ובסביאה, אלא שעושים זאת למרגלות מגדל שמירה שעבר הסבה להכיל את כל חפצי הפולחן הכפריים, אשר נקשרים לטקס הפרה-נוצרי המיסתורי הזה.
למרות הרושם הטוב שהטבעתי בכפריים על שום השימוש הנלוז שעשיתי בקרן הפרה המעוטרת, סרבו בנימוס ובפכחון מפתיע, לפתוח בפני את דלת מגדל הסקרמנטים, או לגלות לי היכן ראשיתו של השביל העולה לאבנים הקדושות של בעל הקרניים.
תשובה לחידה הלא פתורה הזו קיבלתי ימים אחדים מאוחר יותר. בטיול רגלי ארוך בעמק, ששכן עמוק עמוק בין הרים גבוהים ומעוטרים בכפרי מגדלים כקיני עיטים הצופים על עולמם. חלפתי על פני בתים, שמשפחות בעליהם הגיעו אליהם זה עתה, עם כל מיטלטליהם צרורים בשטיחים ובשקים. אלו בני הכפר שבאו אליו לעונת הקיץ הנוחה. עם בוא הסתיו הם ינטשו שוב וירדו אל כפרי העמק החמימים והדשנים, יעבדו במה שיעבדו וימתינו עד תום הפשרת הקיץ כדי לחזור אל קיני העיטים שלהם.
"ומי נשאר כאן בחורף, אם בכלל" ? שאלתי. "הזקנים שלא מוכנים לרדת מההר". כך ענו לי, והיה נדמה לי שנימה של מבוכה נמסכה בתשובתם. כאילו בושה היא להתקדם במעלה הזמן ובאפשרויות הקיום המודרניות. וכאילו אנחנו - שמצקצקים בלשוננו ומייד משלחים מאמרי צער על "עולם הולך ונעלם" ו"כיצד אפשר למנוע את תהליך היעלמות התרבויות העתיקות" וכיו"ב הבלים וגבבה צדקנית - מוכנים לחזור ולבשל על פתיליות נפט לאור עששיות וללכת מדי בקר לעבודה, רכובים על גב חמור .....
|
יש בהם כאלה, שהכנסתם צנועה ומסעם השנתי אל מחוז מולדתם נעשה במשאית רוסית שוברת עצמות אדם. יש אבל כאלה, שחלקם שפר מאד בשפלה והם באים – עם כל הפרקמטיה שלהם – במסוקים ששכרם רב. אלה כאלה, מעבירים את הקיץ בתחזוקת בתיהם ובמרעה צאן, כאילו טרם נחשפו למנעמי השפלה שמעבר למחסום ההרים. באותו מסע ארוך בין כפרי העמק ועל שוליו הגבוהים להתיש, נתתי מרגוע לרגלי היגעות בשולי כפרון זעיר, שפרחים התנחשלו סביבו בהמוני צבעים ונהר גועש שטף למרגלותיו. עוד מרחוק ראיתי בשולי הכפר מגדלון רבוע ונמוך מאד, ובתבנית שונה ממגדלי השמירה הטושטיים.
משקרבתי אליו ראיתי שבפאותיו ובקדקדו נקבעו גולגלות וקרניים וברור היה שאין זה מקרה ובוודאי לא מעשה של פרחחים. שני זקנים וכלביהם הקווקאזים עזי המבע, ישבו על בסיסו של המגדלון והסבירו לי, שאת העניינים החשובים באמת, פותרים כאן. לנשים, כך אמרו, אסור לגעת במגדלון עטור הקרניים והגולגלות ואת שם הישות המקודשת, שבשמה מתרחש כאן כל זה, לא ידעו בעצמם להגות. הם היו משוכנעים, אחרי דיון קצר בינם לבין עצמם, שלבעליו הוירטואליים אבל האלוהיים של המקום, אין שם וגם לא היה מעולם. עובדה, מאז שהם זוכרים את עצמם, פעמיים בשנה לא מנהלים שום דיון בצילו אלא טקסי לילה שבהם זוללים וסובאים עד אבדן חושים יחד עם הכומר מהכנסייה. היכן הכנסייה שאלתי, והם הודו שהמרחק לעיירה הקרובה הוא שעות ארוכות של רכיבה על פרד ולכן אינני יכול לפגוש היום את הכומר ..... |
סופו של אותו מסע בעמק, שנעצרתי במחסום של צבא גיאורגיה, אשר צווה לשמור על הגבול עם צ'צ'ניה מפני מסתננים או נמלטים מזעמו של הצבא הרוסי.
אלמלי היה בידיהם נשק, לא היה עולה כלל בדעתי שאלה חיילים. לא שרציתי להגיע לצ'צ'ניה, אבל החיילים הרגישו כאילו בלמו את תכניותי וכדי לפצות אותי על אבדן החלום, בתרו גופה של עז, שאת חייה איבדה מיני וביה עוד קודם שהגעתי, עשו את נתחיה באש והטביעו גם אותה, את העז המבותרת, בוודקה.
