באין פלורליזם של ממש בחשיבה הישראלית המונוליתית, הובא לכאורה הגליל, והפך מיום היותו לסמל ולדוגמא, כיצד על כברת ארץ קטנה חיים באותה כפיפה ערברב של עמים ועדות, אמונות ודרכי ביטוי, ואפילו נדמה הדבר כי כולם מצאו שם את מקומם. כמעט. והם, יהודים חילוניים ודתיים, פלשתינאים סונים ונוצרים. ונוצרים שבהם – מארונים, קתולים ואורתודוכסים; צ'רקסים ודרוזים, בדואים ויסלחו לי כל אלה שפסחתי עליהם.
אמנם, מכל אחד מאלה התברך הגליל במנות קטנות – ויש, ומטעמים פוליטיים המצרים על כך כשם שיש המברכים – אלא שפינה אחת קטנה בחרתי להציג, והיא אחת מכמה מפורסמת מאחרות, מעין ריטואל שנתי של תהייה וצער.
בִּירעם הוא המקום, אם כי באותן ד' אמות זרועים שרידיה של ברעם – בבית פתוחה – גם כן, אלא שאת שרידי בירעם הנוצרית לא מחו מעל פני האדמה, ובניה, כתושבי כפרים אחרים בגליל לא נסו ולא הונסו אל מעבר לגבול הלבנון כי אם אזרחים הם בארצנו וגולים בארצם.
הם, אנשי בירעם, אלה שהובטח להם על ידי נציגי צבאנו עוד בימי מלחמת העצמאות – בה לא נטלו חלק ולא התייצבו נגדנו – כי עם תום המלחמה ישובו לבתיהם, ועד אז יעזבו אותם מטעמים של בטחון זמני, ועד העצם היום הזה ביתם הוא גן לאומי, שהבאים בשעריו משלמים בקופתו, ועל אדמותיהם בנוי לתלפיות קיבוץ של "השומר הצעיר". הללויה.
בין בתיו הנטושים של הכפר בירעם עדיין ניצבת כנסיה, שמאמינה פוקדים אותה ומטפחים אותה ונושאים בה תפילה לשמו הגדול של מושיעם, שבושש מלהשלים את מלאכתו, ולשמו, הגדול אף הוא, של חנא (יוחנן) קדושם; שמא יתרצו הם ויוכלו אלה לשוב לביתם.
עד שתמלא מדינת ישראל את פסקי הדין, שהוציאו ערכאותיה שלה ממש – ובהן אף בית הדין העליון שישב כבית דין גבוה לצדק ולפיהם יחזרו עקורי בירעם לבתיהם ועמם גם אלה מאיקרית וכאמור, מעוד כהנה וכהנה כפרים - אפשר לשוטט בכה ובכה.
מעבר לחורשה הנאה ולמדשאה המטופחת – שעליה מתרוצצצים בימי חג ומועד ילדי העקורים וצווחים בערבית בלולה בעברית צווחות של ילדים, שאינם יודעים כי על אדמות הרמייה של כפרם הם משתעשעים – עומדים שרידי הכפר היהודי ברעם, שאף תושביו היהודיים נעקרו ממנו ויצאו בגלות, ואלה שלא יצאו בגלות ונותרו בבתיהם הדלים, בנו בעמלם ובממונם בתי כנסת לתפארת. האחד נעלם כבתי הכפר וכתושביו היהודיים ולא נותר ממנו כמעט זכר, והשני, גדול ונאה, אף כיכב לפני היות השקל על שטר רב-לירות ופאר את ממוננו העברי בתמונותיו.
חזית עמודיו המפוארת, קירותיו האיתנים, פתחיו המעוטרים, עמודיו ואולמו, מרצפותיו העצומות ואולי אף שרידי קומה שניה או אפילו עזרה, כל אלה מעידים כי עוד לפני כאלף וחמש מאות שנים, בימי ביזנטיון הרשעה, חיו כאן יהודים בעלי ממון ובעלי יכולת ובעלי רצון ובעלי בתים של ממש. סופו של היישוב היהודי, שדעך יחד עם כל יהודי הגליל בימי פרעות שפרעו בהם שודדים תורכמנים ורשעים צלבנים. יושבי ברעם נסו אל הלבנון ואל סוריה, או שהמירו את דתם והפכו למוסלמים, או שעשו גם זאת וגם זאת; וכדרך שמקובל בארצנו, באין בעלים ובאין משפט, באו אחרים תחתיהם מזה אלף, או שמונה מאות שנים.
יום קיץ אחד, התענגתי על בשר חוגלה אסור עם שומר המקום הזקן – איש בירעם, אשר לא גר בכפרו אלא רק שמר על חלק ממנו – שקרוביו טורחים לבוא ולנקות את שאריות המזון של המבקרים, ובאותה הזדמנות גם את כנסיית חנא הקדוש.
וכיוון שהימים היו ימי המלחמה המטומטמת בלבנון, שוחחנו על מה שיהיה ואיחלתי לו שיחזרו הוא ובני כפרו לבתיהם, ישקמוהו ויבנוהו, ואנו היהודים נוכל לקשור כתר של הגינות בעניבתנו הצופית. התחייך אז הזקן ופסק פסוקיים: לַוּ זַרַעְנַא אֶ-לַוּ טִלֶע יַא רֵית. ובעברית, אם אנו זורעים לו-יהי, נקצור הלוואי. ללמדנו, שמתקוות מקבלים רק תקוות נוספות ולא עוד.
בעודי מגרד את פדחתי במבוכה, קרא הזקן כאילו את מחשבותי ואמר, שאם תהיתי, מדוע בני בירעם לא עושים מעשי אזרחים שווי זכויות ונוטלים את זכותם בארצם ובמדינתם, הרי כדאי שנזכור, שאנו עצמנו התמודדנו עם שר ההיסטוריה ועברנו את כל מוראות הזמנים, לפי משפט, שהיה כפי הנראה נר לא רע למרגלותינו: אֶלהַרִיבַּה תִּלְתֵּין אֶלמַרַאגֶ'ל, ובלשון קודש: "המנוסה היא כבר שני שליש מן הגבורה". מה שמלמד, שחכמת חיים אינה בלעדית לנו, ובחיוך של שר ההיסטוריה, חסרות הרבה יותר שיניים מכפי שחשבנו.
איפה זה?
במפת הטיולים וסימון השבילים הגליל העליון (מס' 2) כמה מאות מטרים מצומת ברעם, צפונה, על כביש מס' 899.
אם כבר הגעתם
יער ברעם ונחל צבעון; נחל גוש חלב; אפשר גם הכפר אלג'ש (גוש חלב); מערת פער בדולינת סאסא; הר מירון.
טריוויה