כנראה ששאיפת הגיור שלנו, עומדת בניגוד מחלט למדיניותה של היהדות אורתודקוסית, שלא זו בלבד שממררת את חיי המנסים להתגייר מסיבות אישיות, אלא אף מנופפים כנס-מלחמה באימרה המביכה "קשר גרים לישראל כספחת", כאילו שרות המואביה, זקנתו של דוד נולדה במקווה טהרה במאה שערים; ובכל זאת אנחנו מוכנים לגייר כל דבר כמעט – את קולומבוס, את מפת הארץ, ואפילו מונחים בינלאומיים ומדעיים. ולמשל, את התקופה הרומית והתקופה הביזנטית, שברור לכל משכיל בינוני ומעלה מהי מסגרת הזו, הפכנו לתקופת "המשנה והתלמוד". כמה קל לגמד את דמותו הקולוסאלית של מרקוס אורליוס, או של קונסטנטינוס ה-1 או של אדריאנוס לעומת ענקי הרוח הנצחיים נחמיה העמסוני, או רבי כרוספדאי. מן הסתם שנייים אלה תרמו לאנושות אוצרות לא יסולאו, המאפילים על כל התקופה. לא שחלילה לבי גס ביצירות המופת היהודיות האלה, חלילה, אבל מה לעשות, והעולם מונה את תולדותיו לפי רומא וביזנטיון ולא לפי רבי יעקב שהלך לכפר עזיז בשולי הר חברון.
וכך, מבעד לימי הזוהר של "תקופת המשנה והתלמוד" – מושג שהפך שגור אצל כל אוהבי ארצנו ויודעיה – מגיחים אלינו שרידים: בתי כנסת, טראסות חקלאיות, בריכות מעיין, בתי מגורים, סמטאות של עיירות וקברים כחול אשר על שפת הים.
אחד היותר יפים מאלה הוא בית הכנסת של בית אלפא, שרצפת הפסיפס המפוארת שלו נמצאת בקיבוץ חפציבה אשר בימי תינוקותם של סבינו וסבותינו הוקם בחירבת בית אילפא למרגלות הגלבוע, על מקומה של בית אלפא היהודית הקדומה, וזו נזכרה לראשונה בכתובים רק אצל נוסע גרמני בשם שולץ לפני 154 שנים!!
סביר להניח שעשרם הגדול של בני בית אלפא דאז, איפשר להם להביא מאי שם את מריאנוס ובנו חנינא, עושי רצפות פסיפס.
מה היה מקור עשרם? אדמת העמק הנהדרת? אולי בני בית אלפא, שישבו סמוך למעיינות העשירים אשר בוקעים למרגלות הגלבוע עסקו בלכידתם אל בריכות וויסתו את העברתם אל השדות בעמק? הרי משהו מעין זה מתקיים היום בדיוק עם מפעלי המים של עמקי בית שאן וחרוד, ומאפשר להם להיות מנותקים לחלוטין מהצנרת הארצית המחוברת לכנרת, לירקון, לאקוויפר החוף ולמטר השמים.
אולי בני בית אלפא היו סוחרים ממולחים, בשולי שוק בית שאן הענק, שמעטים כמותו לגודל היו בתקופה הרומית וגם הביזנטית? הכל אפשרי. היום נותרו מן הרצפה – שגילו אותה במקרה בשנת 1928, כאשר חפרו תעלת מים לניקוז מימיו של עין ריחן הסמוך – פסיפסים נפלאים ובהם כתובת אחת, שמתארכת (לדאבון הלב לא במדוייק) את המפעל, ומגלה שגילו של בית הכנסת הוא כ-1500 שנה; גלגל מזלות מושלם עם רצעות של 12 חדשי השנה, ארבע העונות אשר מתוארות כנשים רחמנא ליצלן, דמותו של אל השמש ההלניסטי-רומי, מעוצב כלוחם המדהיר 4 סוסים רתומים לכרכרת הקרב שלו, וכמובן שגם זה רחמנא, עוד יותר ליצלן. ורק אני מתאר לעצמי איזה קול זוועות היו מרימים מתחסדינו יראי השמים לו היה מישהו מעז להציע לעטר היום את בתי כנסיותינו בדמויות אלים ונשים. מן הסתם אמות הסיפים היו רועדות ורעם היה יורד מן השמים ומכלה את הפריצות הזו....
אולי כדי לאזן את הפורנוגרפיה הרוחנית הזו, מתואר – למען העם כמובן, שלא ידע קרוא וכתוב, ואת תורתו קיבל בבית הכנסת בעל פה ממוריו ובמראה העין מציורי הפסיפס – הסיפור היהודי ההומאני המופלא של עקידת יצחק, שבה, עם תום גילוי ההתאכזרות המזעזעת של אלוהים לאברהם הזקן, אשר חיכה לבנו יחידו יצחק כמעט 100 שנה, מופיע הדאו-אקס-מאכינה, האייל הלכוד בסבך, ופותר את ההסתבכות הטראגית של הזקן הנאמן עד מוות לאדונו האכזר והבלתי נראה.
אברהם הזקן היה כנראה כל כך מבועת מן המשימה המזוויעה שהטיל עליו אדוני צבאות, שדי, עליון, בורא שמים וארץ (וכיו"ב), שהוא אפילו לא ראה את הכבש המיטיב, ולכן היה האל צריך גם לצעוק עליו שיפסיק לשחוט את יצחק, שהכל היה בשין.קוף.ריש.
מאיזה שהוא טעם סר, בחרו אבות האומה להנציח בבתי כנסת כאלה – כבית אלפא – את הסיפור הזה ודומיו, כמו סיפור דניאל בגוב האריות, או דוד הניצל מזעמו של שאול. כאילו הלקח עם המוסר החזותי של האיכר היהודי הקדמון, חייב להשען על הזוועה המורבידית הזו, וכאילו בכל התנ"כ כולו לא נמצאה מעשייה אחרת ראויה יותר להיות מונצחת לדורי דורות באמנות היהודית. נאמר למשל, סיפוריהן של רחב, תמר אשת ער או של רות המואביה – לקראת שבועות הממשמש ובא.....
איפה זה
בקיבוץ חפציבה, לא רחוק מבית שאן. מוגן במבנה נאה. הרצפה מוארת באופן נפלא ומתלווה לביקור בה (בתשלום) מופע אור-קולי חביב, שמסביר את סיפור הרצפה באופן חף לחלוטין מציניות. זה הרבה.
אם כבר הגעתם
טריויה
כמו שדיברנו – מי הכנרת הנשדדים.
