מסתבר שכאשר יהודים ממקומות בלתי אפשריים החליטו להסיר את כיסוי אומללותם בת הדורות ולהגיח אל העולם מחדש, כמי שבידם בעלות בלתי ממומשת על אדמות הארץ, וכל שעליהם לעשות הוא לבוא, והשאר כבר יסתדר מאליו, הם הקימו לא רק את מושבות העלייה הראשונה הנודעות ולא רק את איי האתוס הציוני בגליל וביהודה, אלא גם מקומו של הגולן לא נפקד.
אמנם, התיישבויות הגולן העלומות מרוב הציבור, לא היו שייכות לשום גורם ממוסד מוכר. יתר על כן, במרבית המקרים שבהם פנו אנשי היישובים האלה אל מקורות המימון הקלאסיים של הציונות – אגודות ציוניות שונות, הברון רוטשילד, הרצל, יק"א, אפילו הקק"ל והשר משה מונטפיורי – כולם רחובות מכובדים בערינו – לא הסכימו לפרוש את חסותם המיטיבה על הקומץ זעום הפנים ומר הימים, שהחליט לטעת את עצמו על הבזלות הקודרות מעל הכינרת.
האמת היא, שאלה אשר ניסו לקשור עצמם אל הגולן, מעולם לא נקשרו קשר של ממש אל הממסד הציוני, או אל מי שראו עצמם ממונים מטעם האומה והאלים על ההתיישבות ועל תקומת העם היהודי. ומה היה עולה בגורל המפה המזרח תיכונית אם כל סרבני המושבות בגולן היו מתייחסים אליהן כמו שהתייחסו אל גדרה, חדרה, זכרון, נס ציונה, סג'רה, חניתה וגו'?
מאחר שאין בקורות העתים "אילו" ו"מה היה אם" וכיוב' קושיות סרות טעם, אין לנו אלא להתרפק בחיבה על סיפורה העצוב של קבוצת "בני יהודה" מצפת – כולם חרדים יראי שמים - שלו היו היום מופיעים במקומותינו עם חזונם הסיכוי – אשר, ליהפך לפלאחים דמויי הערבים על עליבותם ועניים, היה לב כולנו נכמר על ההזייה חסרת הסיכוי.
לפני כמעט 120 שנה הצליחו להלהיט את דמיונו של סיר לורנס אוליפנט, גוי מוחלט וציוני רומנטיקן ללא תקנה. הוא פרש את חסותו עליהם ועודדם לרכוש נחלאות בכפר הצ'רקסי א-רמת'ניה אשר בלב הגולן. אכן כך היה, אלא שלאחר מצמוץ קצר של ההיסטוריה, נכשלו "בני יהודה" כשלון חרוץ, נטשו את הבית הבודד שבו התגוררו בלב הכפר וחזרו אבלים וחפויי ראש אל צפת החרדית והלעגנית.
שנה לפני מותו, עוד הספיק האנגלי החביב לסייע להם לרכוש אדמות בכפר הקטן, שרוב תושביו הערבים הגיעו מן הכפר אל-עאל וגם חזרו אליו ברובם, עם שהיהודים רכשו את בתיהם ואדמותיהם.
מותו של אוליפנט ב – 1888 היה מהלומה אמיתית ל"הני יהודה". בעתונות הזמן ההיא נכתב בשמם כי "נשארנו עתה כאניה המטורפת בים, באין תורן ומשוט! נשבר תורן אניית תקוותנו, נשבר עמוד משענת חיינו".
מכאן ואילך, עד לנטישה הסופית של המקום, ידע היישוב "בני יהודה" בלב הכפר הסורי ביר א-שקום, רק מכאובות וייסורים, דאבה גדולה ושברונות לב. היהודים, בחסרון כיסם הנורא, לא הצליחו לכסות בעמלם וביבוליהם את חובותיהם. הם נאלצו למכור את בקרם לשכניהם הערבים ולהחכיר להם את אדמות. רובם כלל לא גרו במקום כי לא היה להם די ממון לבנות בית. ועם בואם מדי פעם, לגבות דמי חכירה ואפילו לעבד בעונות מסויימות את אדמותיהם – שהרי מי נוטש את חלומו בשל צרורו הנקוב סתם כך ? – סבלו חרפת רעב ובושה גדולה, עתירת כינים ופרעושים. בספרי הזכרונות של אותה עת כתב עליהם אחד מעדי הראייה לענותם: "המתיישבים הארעיים (אלה שהתגוררו בצפת והיו מגיעים לכאן רק לפרקים) חסרי הדיור, שהגיעו לעונת החריש, ישבו מתחת לעץ שיזף דוקרני. סעודת השבת שלהם כללה רק פיתות ומלפפונים שקיבלו מן הבדואים, תמורת גרעיני חיטה..... אחר כך שכבו מסביב לעץ כשבגדיהם עליהם, בלי כל מצע וכיסוי. למחרת, בשבת, ישבו כל היום מתחת לעץ ושינו את מקומם בהתאם לצל שהטיל. לא היה להם מחסה מטל הלילה ולא מפני קרני השמש היוקדות. השכנים הערבים ישבו עמם מתחת לעץ. לקראת ערב העניק אחד מהם כד לבן ליהודים"
הכולרה שפשתה בסוריה בשנת 1890, מותם של ילדים ברעב ובמחלות והעוני הביאו בסופו של דבר לנטישה סופית (ראשונה) של המקום ב 1893. חמש שנים אחר כך, בסיוע כספי דחוק של "הממסד היהודי המיישב", עלו שוב על הקרקע, אלא שהפעם נוספו לכל הצרות שעכרו את ישיבתם במקום, גם קרעים נוראים בינם לבין עצמם, עד כדי כך שברנשטיין (אחד מהם, כמובן .....) הלשין בפני השלטונות העותומאניים שהיהודים המתגוררים שם הם בעצם מרגלים אנגליים שיחריבו את המחוז. יושבי בני יהודה נגררו אל הכלא בקוניטרה וירקו חצץ עד שהצליחו לחלץ עצמם משם בשלמונים, מה שתרם עוד יותר להתרוששותם. גם הדיונים המשפטיים שערכו, איש נגד רעהו, בבית הדין הרבני של צפת, לא תרמו לשיפור מצבם.
באותה עת החלו יהודי בני יהודה לנהוג כערבים בדואים – ביניהם התגוררו – לכל דבר. גילחו את ראשיהם לבד מציצית בקודקודם. התהלכו יחפים, עטויי סחבות, לא ידעו לדבר יידיש (!!!), קישטו את אוכפיהם כדרך גנדרני הבדואים ואף התנאו בפני בנות האריסים היהודים ב"בית הבק" שעל שפת הכנרת, ברכיבות ראוותניות על סוסים, עד כדי כך, שכל "אצולת המיישבים" דיברה בהם סרה, כאילו הם מסתערבים.....
נסיונם של אנשי "השומר, להתיישב כאן, לאחר שב – 1910 נותרה כאן משפחה אחת בלבד, הסתיים בהתיישבות בתל עדשים שבעמק יזרעאל. נסיונו של ז'בוטינסקי להושיב כאן אנשים ממשוחררי "הגדודים העבריים" נשאר במתכונת של אותיות על ניירות וסופו של דבר, שאחרוני היהודים במקום - אלמנתו של ברנשטיין (המלשין) פרומה ואברהם, אחד משני בניה - נרצחו ב – 1920; יום אחרי שהבריטים הטילו פצצות מן האוויר על בדואים מן החורן, שהתקיפו את מנחמיה והדגניות (בעקבות התלקחות כל הצפון, שבמהלכה גם נהרגו שמונת מגיני תל חי )על ידי מי שהיה "אח" ליניקה של אברהם, שפרומה היניקה אותו בהיותו עולל שאמו מתה בלדתה.
אחרי נטישתן הפכו האדמות, בתוקף צו בית משפט סורי, לאדמות סוריות כשרות למהדרין. הנסיונות להציל אותן, והיו– של יצחק בן צבי, של אנשי עין גב, ואפילו בשנת 1982של צאצאי המתיישבים אשר נעלמו באבק ההיסטוריה – נכשלו כשלון חרוץ, אם כי בקול ענות חלושה.
מייד רי עם תום מלחמת ששת הימים, עוד עמד הכפר על תילו. היום אפילו בית אחד לא נותר. גם נסיון השחזור של בית יהודי בודד נראה כמו ערימה ממוטטת ומסוכנת. דווקא חבל. הבוסתן הנהדר, המעיין הקטן והנוף המופלא תמיד של הכנרת עטורת הגלילות והגולן, היו יכולים להיות רקע מעודן לסיפור עגום של ציונות פרטית כושלת ושל טעות היסטורית קטנה.
איפה זה
במפת סימון השבילים – גולן וחרמון (מס'1). על השביל המסומן בכחול אשר יורד ממצפה אופיר אל עין גב.