נזדמן לי לאחרונה, משום שיטוט בין אושא לשפרעם, לעבור אצל ציון קברו של התנא דמשנה הקדוש, רבי יהודה בן בבא, אשר בשום מקום לא נמצא מי היו אבותיו. היום באים אצלו אנשים מכל קצווי הארץ, ובמצוות מכשפיהם ואיצטגנינים שלהם מתפללים בכוונה גדולה על צרותיהם מול מצבתו המזוהמת מפיח ומעלת הריח, ומנסים להעלות בתאנייה גדולה את דאבתם באזני האבן שלו, שמא יוכל לשמוע ולהביא את המצוקה המנוגנת אצל חבר השמים, ובעקר – כמו לתת תוקף פולחני לכל האירוע – זוללים וסובאים בסמוך לבית הקבר, שהוא מערה קטנטונת חצובה בסלע הרך של הגליל התחתון ובניין כיפה קטן, מכוער ומודרני, בנוי עליה.
אכילה ושתייה היא דבר מבורך, קל וחומר בהרי הגליל בימות הקיץ החמים; ואחרי דרך ארוכה, על אחת כמה וכמה, ותמהני מה היו אומרים חכמים על דרך אכילתם שעליה אמר רבי שמעון "...שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים....."
אצל אותן חבורות - מהן גדולות ועמוסות לעייפה בילדים צרחניים ומהן זעירות, או שבאים שמה זוגות צעירים - עסוקים תמיד בהמולה גדולה בשריפת גוויות ולעיסתן, ביציקת מים שרופים ומפוגלים בשאון רב אל גרוגרותיהם, ונראה כאילו הם דבקים בקנאות במילוי המנהג שעליו מדבר ה'מחזיק ברכה' ב''שער המפקד'': יש נוהגים לשתות מים שרופים קודם הסעודה ואוכלים קצת דגים להעביר מרירות המים שרופים ונהגו שלא לברך אחריהם דעיקרן להמשיך תאוות המאכל .....
משום שציוני קבר למכביר פזורים בגליל, מהם של שוכני עפר כבודים ומהם, שאוי לכבודם ואוי לזה של הבאים להתהולל בפתחם, אני נוהג לשאול, יותר מפעם, את הבאים אצל מקום כזה ודומיו, מי הוא זה שאצלו הם באו כדי לבקש את תיווכו בשמים ? משום חזותי החילונית לחלוטין, בדרך כלל אני זוכה למבטים חשדניים או מזלזלים, כאילו מה למטומטם חילוני - ללא שום סיכוי לזכות בהארה הגדולה אשר בה זכו הם, ואפילו באחרית הימים - במקום כזה, שרק אנשי המעלה כמותם ראויים לבוא בו ולשלח את ניביהם בתנובת הקצבים.
אך יש ונופלת בידי הזכות יוצאת הדופן להיענות בנימוס. בדרך כלל התשובה העניינית ביותר היא חזרה על שמו של הצדיק והודאה כנה בכך שאין להם מושג מי הוא היה ומתי חי. לעתים נשמע ההסבר מאיר הדעת, שכאן קבור "גדול הדור". ומשום כך עלה בי הרהור של כפירה, אולי בור ועם הארץ כמותי יכול לתרום משהו להשכלתם הרחבה והעמוקה של הנאורים האלה, ואפילו תהא זו טיפה קטנה באוקיאנוס הידע שלהם, שהרי רבי יהודה בן בבא היה בין 'עשרת הרוגי מלכות' ובימי חייו סערה הארץ הזו אפילו שבכל אותה תקופה לא התקיים ואפילו דיון עלוב אחד על עזה ובנותיה....
בחייו נודע כבר רבי יהודה בן בבא כאדם נאור. הוא למשל, התיר לנשים אלמנות להנשא על פי עד אחד, ומן הסתם קיצר בכך את סאת הטרדה והבושה שרבנים מועידים, לשם שמים, לנשים במצבים כאלה. באותה עת התנגד גם לנישואי קטינות – מה שמקובל ביהדות הנאורה אפילו בימינו אלה.
רבי יהודה עסק הרבה מאד בעניינים חברתיים וכלכליים ונטה בדרך כלל להקל בהלכותיו וכך נמצאנו למדים שאולי היו לו קשרים עם סין הרחוקה, ששם שותים יינות ובהם שרצים מבעיתים שונים, אשר על כן התיר לסוחר או ליצרן של יין, למכור את יינם אפילו נמצא נחש מת בבור היין(תוספתא תרומות פ"ז).
אלא שלא רק בדברי הבאי כאלה נקשר שמו של הריב"ב. האיש חי בתקופה הקשה שבה קשרו קשר נורא נגד התבונה ונגד עתידו של העם היהודי אנשי אגרוף לאומיים קיצוניים, והגיבוי להם בא ממש מתוך האליטה הרבנית של אותה תקופה. על רקע התופעה הזו, וכמובן עם מעטפת היסטורית מכובדת של סיבות נוספות, פרץ המרד הנואל נגד רומי, שבראשו עמדו בר כוכבא ותומכו האידיאולוגי-רבי עקיבא .
חכמים כרבי יהודה בן בבא, רבי חנינא בן תרדיון ואחרים, צפו מראש את השואה שתתחולל עם קריסתו של המרד, שהיתה צפוייה וברורה לכל מי שהיה קצת יותר אינטליגנט מהבריונים שהנהיגוהו.
משנודע לרבי יהודה בן בבא על מותו בעינויים נוראיים של המנהיג הרוחני, רבי עקיבא, בבור האסורים של קיסריה, אסר לאות אבל על שימוש בתמרוקים ובשמים (פולייטון) (תוספתא סוטה ט"ו ט') . באיסור זה לא היתה רבותא, אלא שראה אז הריב"ב את תוצאות הטבח וגזרות השמד שהטילו הרומים על העם היהודי, כעונש על איוולת המלחמה. הוא המרה את מצוות השלטונות, שאסרו על הסמיכה, כלומר על הנחלת התואר "רבי" למי שראוי לו, בשל למדנותו וידענותו את תורת ישראל. בעברית פשוטה – גזירות השמד האדריאנוס קיסר, היו עלולות למוטט את רצף שלשלת ההוראה והיהדות, והכל בגלל רשעתם של מחוללי המרד.
כדי לא לתת עילה לרומים, לפגוע ולהרוג את אנשי המקום בו ישב הריב"ב, לימד תורה והסמיך לרבנות, בחר לשבת במקום שבין אושא לשפרעם, אז מרכזים יהודיים גדולים וחשובים.
אכן, הוא נתפס, נהרג בידי סרדיוטין של מלכות וכנראה שכל תלמידיו – או שנהרגו או שנמלטו – אפילו לא ספדו לו כראוי, ובתלמוד, במסכת סנהדרין מסופר: ".....ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שפעם אחת גזרה המלכות גזירה, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו, הלך רבי יהודה בן בבא וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת בין אושא לשפרעם וסמך שם חמישה זקנים, את רבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמעון ורבי נחמיה, כיוון שהכירו אויביהם בהן אמר להן – בני רוצו. אמרו לו – מה תהא עליך? אמר להן – הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין.
אמרו: לא זזו משם (הרומים) עד שנעצו בו שלש מאות לונכיאות (כידונים) של ברזל ועשאוהו ככברה" .
איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים כרמל (מס' 4).
לציון הקבר אפשר להגיע בכביש צר ומשובש המסתעף דרומה מכביש 79, בין צומת סומך לצומת המוביל, בין סימוני הק"מ 8 ו-9.
