בהוטאן - מוואנג בטסה צ'ו של הגורו רינפוצ'ה, הוא

הירח הבועל את האלה "מאדאם אמרה" התנצל הענק נורבו, כאשר פסע אחרי בין שיחי הג'ונגל של בהוטאן. אני הלכתי להשתין, והוא עקב אחרי. "מה אמרה המאדאם?" התגעשתי. "מאדאם אמרה שלא אניח לך להיות לבד לרגע כי הדרך מסוכנת ואתה עלול להנזק כי אינך מכיר את המקום".

הבנתי מייד, מדוע בכל פעם שעמדנו לחצות נחל, תפס אותי נורבו, שומר ראשי הענק, הרים אותי מבלי לתת בידי שהות להבין מה הוא עושה, ועד שלא צלח את הנחל ואנוכי על ידיו כמו תינוק חסר ישע, לא הוריד אותי לקרקע. הבנתי ש"המאדאם" נתנה הוראה, ששערה משער ראשי לא תפול ונורבו, שנולד עבד בבית אצילים הבין את ההוראה כלשונה.

בשנת 1978 שוחררו עבדי בהוטאן בפקודת המלך. הם מיררו בבכי, שהרי עד כה עבדו בבתי אדוניהם ובתמורה זכו לדיור, לחינוך, לטיפול רפואי ולשידוך בטוח. משעמדו ברשות עצמם, איבדו את משענתם הכלכלית והחברתית. המלך הצעיר של בהוטאן, בוגר האקדמיה באנגליה, הצעיד את בהוטאן אל העתיד, ועד שיגיע, העבדים מסרבים לעזוב את בתי אדוניהם. כדי להיות ראויים לכך, הכפילו את מאמציהם ואת מסירותם.

נורבו הענק שומר ראשי, פונצו הצייד ומנהל המשלחת, ג'מפל הטבח, טאשי האחראי על סוסי המשא ושני בוני אהלים ועוזרים עלומי שם היו בני הלוויה שלי בדרך הארוכה במעלה נהר פארו אל מרגלות ההר ג'ומולהארי אבל המסע הזה התחיל במקום אחר.

בערב סתיו, ששלכתו ענגה בכתום את מדרונות ההימאלאיה סביב העמק של טימפו, התכרבלנו שלשתנו מול האח, הנסיכה דיצ'ן ג'מיאנג בת דודתו היפהפיה של מלך בהוטן, אישהּ החכם דאשיו אויגן דורג'י, אחיהן של ארבע נשות המלך ויועצו הקרוב, ואנוכי הזר, שלמרבית שמחתי ומזלי נקשרו בינינו קשרי ידידות מופלאה. חיפשתי דרך לעלות אל מקומה של ג'ומו, האלה האם של הארץ, השוכנת במרומי קרחון ההר ג'ומולהארי.

"אני עולה לג'ומולהארי, בין אם זה מוצא חן ביניכם ובין אם לא" אמרתי לדיצ'ן ולאויגן. "אני עולה ומבטיח לא לעבור את סטופת 'סוף הדרך'. אני מבטיח לא לחלל את קדושת ההר ואת האיסור הקדוש. מייד לכשאגיע למקום האחרון, שבו מותר לאדם חי להגיע, אפנה אל שביל 'המעברים הגבוהים' ואמשיך אל המאהלים של רועי היאקים ובעוד שבועיים אחזור אליכם לטימפו. אני אהיה מרוט, עם יבלות, עם זקן מפחיד וזקוק לפינוק. ואם לא תסייעו לי בהכנות – אעלה בעצמי ואולי אמות"

כך זכיתי שהנסיכה הורתה ופונצו דאג להכין צוות. לכל איש בצוות היה סוס משא אישי, עוד ארבעה סוסים נשאו ציוד כללי, מזון ואהלים וכך התנהלנו בשיירה, שישה איש עשרה סוסים. היער ששלכתו צבעה הכל נחסם במסכי חזזיות בין העצים שהיו כתומות באור השמש, הטחבים על הסלעים היו אדומים וזהרו כאשר סילונות של אור זהב חדרו את החופה הרטובה של היער ושטפו אותם מאפלוליתם.

כשהשמש היתה מתעמעמת והקור היה גובר, נורבו, "מושיעי", היה עוצר את ההליכה. פעמים נטינו את המחנה בתוך היער, פעמים על מדרון תלול מעל הנהר שכרבולות צחורות הסעירו את התכלת העמוקה של מימיו, פעמים בין סלעים ענקיים ששרטטו קוים עגולים ושחורים על השמים המכוכבים, ולעתים אף החביאו מאחוריהם ירח שהלך והתמלא מדי יום.

ביום הרביעי אמר לי פונצו שהלילה נגיע אל הסטופה, שממנה אין לעלות יותר על ההר. שם, בגובה כמעט 6,000 מטרים, ארגיש את מגע המוות הקפוא של הקרחון ואם ג'ומו תניח לנו, אולי נראה את הירח המלא בא אצל שדיה, יורד אל בטנה ונעלם בחשכה מתחת לבטנה מכוסת הקרח.

בשתיים לפנות בקר העיר אותי נורבו ואמר לי בחיוך שהירח בא. לא ראיתי עד אותו טרם שחר, אף פעם בימי חיי, ירח מלא וזוהר, שהבהיר את שמי ההימאלאיה ועשאם כחולים, העלים באורו את כל נצנוצי הכוכבים ושרטט את פסגתו הצחורה של הג'ומולהארי כאילו היא נמצאת במרחק נגיעה מפני. הירח שייט, כמו שאמר נורבו, מן השמים אל הקפלים הכהים שבקרח, גלש אל עמק ששורטט כבמכחול על בטנו התפוחה של ההר ונעלם באפלת הצוקים, במה שנראה מרחוק כמשולש שחור עצום הבולע את כל הבא אצלו ומחשיך את העולם.

אנשי היאקים

השכם בבקר, בעוד העולם מסביב קפוא לחלוטין התחלנו לרדת אל העמק, וממנו לעלות אל המעברים הגבוהים של הרכס. בגבהים האלה אין כבר יער. הצוקים עטויי פלומת הטחב זהרו באור הרך של קרני השמש הראשונות אשר בקעו מעבר לרכס וגוונם היה כתום זהוב. גם העשב היה בצבעו הסתווי של היער.

אד לבן וסמיך התמר מתוך שקע רחוק. נראה כמו מדורה או כמו האדים המתאבכים מן המעיינות החמים שבהם היינו מרגיעים את שרירי הרגלים מן המאמץ שבטיפוס היומי.

באותו שחר עלו אדים מגופותיהן הצפופות של פרות היאקים. הן נקשרו זו לזו, עגליהן הובאו אליהן מהגדרה הקרובה ומייד נדחקו אל עטיני האמהות. משגורו הפטמות בגלל היניקה ניתקו רועי היאקים את העגלים ומשכו בעטיני האמהות בעצמם כדי למלא את כדי העץ בחלב. המשקה, המזון והסחורה שאין לה תחליף אצל מי שמכיר רק את החיים בגבול הקרח, הרחק מארץ העמקים של המכשף פדמהסמבווה, הוא הגורו הגדול של הטנטרה.

הרועים ברכו אותנו בשלום. נשפו הבל פה חם על ידיהם השרוטות מהעבודה ומבוקעות הקור. גם הם עצמם העלו הבל גוף יחד עם היאקים ומשהתמלא כד אחד מכדיהם הוליכוהו במהירות אל אהלם ומייד חזרו אל החליבה, בריצה כאילו מישהו רודף אותם. חום הגוף של הבהמות והחיכוך הנעים בצמרן הגס היה חביב על הרועים בשעות הקפואות של החליבה.

חלקנו להם מאכלנו, קבלנו בתמורה חריצי גבינה קשה כאבן ומצחינה כגללי היאק עצמו. פונצו בירר מה שבירר בענייני השביל והדרך. עמדו בפנינו כמה ימי הליכה מפרכים מחוץ ליערות ובגובה שבו הנשימה היא לא דבר מובן מאליו ...

היו רגעים שם בדרך השלג והאבנים, עם הרוח המצליפה מכיוון הג'ומולהארי – כאילו הפרתי את ההבטחה לא לחדור אל תחומה המקודש של ג'ומו - שחשבתי כי אין מקום נחשק יותר בעולם מהעיירה השקטה טימפו. חלמתי בלילות האוהל הקרים שם בהרים, גבוה מאד מעל היער, שאני מגיע העירה, מפשיר את ידי ואת פני השרוטות מהקפאון, שותה קפה חם ומספר לאויגן ולדיצ'ן את מעשה גבורותי בהעפלה אל "המעברים הגבוהים". בסופו של דבר, הגעתי לקו הסיום וגלשתי אל העמק של טימפו, שנראה לי עת שהגחתי מן היער, כמטרופולין הסואן ביותר באסיה ........

מכשף על נמרה

בערב, בבית, חזרה הנסיכה - אישה מאמינה ואדוקה מאוד בדתה - אל סיפור חייו של הגורו רינפוצ'ה, אשר בן דודה וגיסה, המלך, הוא גלגול של אחת מהתגלמויותיו בדמות העורב*. דיצ'ן היא בודהיסטית אדוקה למרות שאת חינוכה קבלה בבתי ספר נוצריים בהודו ובאנגליה. היא ידעה היטב כמה פעמים עליה להגיע את ראשה היפה אל הרצפה במקדשים. היא ידעה בדיוק באיזה עיקול של דרך וליד איזה מעיין שוכנת רוח רעה ומסוכנת. דיצ'ן גם ידעה על בורייה את כל רשימת הרוחות הרעות האפשריות בכל חבל מחבלי ארצה. היא היתה מפזרת שטרות כסף במקומות האלה תוך כדי נסיעה או בהליכה, כדי לחלות את פני השדים ולפלס בשלום את דרכה ביערות בהוטאן, אך משניסתה להסביר את מעשיו של "מדביר הרוע" וגו', נזקקה לשרותיו של הלאמה הביתי שלה. מעולם לא העזה לממש שום תכנית בחייה מבלי לקבל את אישורו של האיצטגנין הפרטי שלה, ולבעלה, אויגן, לא הועיל כל נסיון להחזירה אל חיק החשיבה המערבית ........

וכה סיפר טאשי, הלאמה, איש חייכן ומגולח ראש, שלשונו רכה ודיבורו חרישי.

הנמרה גמאה ביעף את המרחק מיערות הג'ומלהארי לעמק פארו וטסה אל מערת פֶלפוּג העמוקה ברום המצוק השחור. מעיין קטן נבע למרגלות המערה, אין שביל ואין דרך למקום ואת ההר שממול כיסה יער סבוך, שצמרותיו כהות ובין גזעיו נמתחו מסכי הטחבים, החזזיות והשרכים.

כשנחה הנמרה במערה, ירד הגורו רינפוצ'ה מגבה ולבש שוב את צורת האדם שלו - איש זקן שמצחו חרוש קמטים של הגות, עיניו צרות ומפיקות טוב לב ובאבנט גלימת הארגמן שלו תחובים ספרי חכמה, מוסר וחוק. שלושה חדשים חי המורה במערה, עשה מדיטציה והתגבר על שמונה מעגלי הרוע. בכל פעם ולקראת כל מעגל הוא לבש צורה מאיימת שונה כדי להגן על הבודהיזם. בזמן הזה העביר פדמהסמבווה את תושבי עמק פארו אל חיק הבודהיזם ולימד אןתם את שיטות הטנטרה כדי לקרבם אל השלמות העליונה. כשהיה יורד לעמק היה טס על נמרתו מן הצוק ועם תום משימתו היה חוזר אל הגיגיו במערה.

מקץ שלושה חדשים חזר לטיבט ולימד את תורת הקאגיו - המאבק בשמונת מעגלי הרוע - לכל תלמידיו ושלוחיו; כולם אנשי אמונו של סונג צאנג גם פו, מייסד טיבט שמלך כמאה שנה קודם לכן. תלמידו הגדול, לאנג צֶ'ן פֶלקִי סינגיה, בא למערת פלפוג בשנת 835, המשיך מכאן ללמד את הטנטרה לאנשי בהוטאן והקים על המערה את המקדש הנקרא "מאורת הנמרה", ובבהוטאנית - טאקצאנג. מכאן חזר לאנגצ'ן לנפאל ושם מת. האל דורג'ה לֶגפָה, מגן הבודהיזם, החזיר את גופתו של המלומד אל טקצאנג והיא חתומה בו עד היום באבן".

יום הולדת למכשף

אחרי שחזרתי מצוק הטקצאנג, שאליו העפלתי דרך יער קסום בשביל תלול וסוחט אויר, ואחרי שנוכתי לדעת, כי בגובה של יותר מ- 3000 מ', זקנה בהוטאנית מסוגלת לשאת על גופה הצנום עצי הסקה למקדש, במשקל שלא הצלחתי אפילו להתיק ממקומו, היה לי ברור שאחפש את ריקודי הזכרון למכשף הגדול, שהוא ונמרתו שכנו במערת המקדש המופלאה הזו.

יום ההולדת לגורו הפלאי חל ביום העשירי של חודש הסתיו לפי לוח הירח ונמשך יום ולילה עד מילואה של הלבנה. שמו טסה צ'וּ. אז נפתחות דלתות המקדשים לרווחה, איכרים ורועי יאקים, רוכלים נודדים ואצילי קרקע, כולם נתקפים באי שקט המטלטל את כל הטבע. כמו זמזום בלתי נשמע ורטיטה סמויה מנחשלים את המוני האדם אל חצרות המקדשים.

בוואנגדי פודראנג ובטימפו, בפונאקה ובטונגסה פותחים אז את שערי הדזונגים, אלה המבצרים-מקדשים הלבנים אדומים, שגגותיהם לעיתים מוזהבים ולעיתים לא. כל השנה מנהלים שם את חיי המחוז, אנשי המנהל המלכותי האזרחי ואנשי הממסד הדתי. אלה כפופים ל"דזונגחה", המושל, ואלה ל"גה קֶנפּוֹ", ראש הדת בבהוטאן. סוחרים, מוכרי קמיעות, רוכלים בתפילות ובמנטרות, כולם נקבצים סביב חצרות המקדשים והעם זורם פנימה אל לב החצר. יש שמתעכבים בשוק זוטא הדחוק אל חומתו של המקדש ויש המגיעים מצויידים לשהות ארוכה בחצר המקדש או בכפר שלידו, ואיתם סוסים נושאי מטען, סלים עמוסים במזון ובשתיה, שמיכות כדי להיטיב עם גופם בהמתנה לטקסים וכדי לישון בלילות.

קל לדעת מי ומי הבאים לחוג את הולדתו של הגורו רינפוצ'ה. החלוקה המעמדית בבהוטן ניכרת בלבוש. אלה העטויים מחלצות משי וגלימות מרוקמות ומעודנות הם בני העליה, ושאר העם - איכרים, אנשי עיר נטולי תואר, רועים, עבדים משוחררים** ובעלי מלאכה - לבושם גס ופשוט יותר.

בני המעמדות העליונים חייבים ליטול חלק בטקסים ועל גופם הם עוטים באלכסון צעיף - קַאבִּנֶה - אדום.

אנשי העם הפשוט אינם חייבים בטקס אך חובה עליהם לעטות צעיף לבן כדי לסמן את מעמדם במדרג החברתי. גם הצעיפים האדומים וגם הלבנים מחולקים בדגמים שונים ומעידים על דרגותיהם השונות של העונדים אותם. צעיפים כחולים הינם סימן לבעלי תפקידי שיטור וחוק וצהוב הוא הצבע המותר אך ורק לבני משפחת המלוכה שמן המעגל הראשון.

כוהנים, ליצנים והמוות

אויגן שלח אותי אל שלושת העמקים של בומטאנג בלבה של בהוטאן. שם, במרחק שני ימי נסיעה בכביש היערות הצר והיחיד של ארצו היפה, נמצאים בתי אבותיו ואבות המלך, גיסו. שם, כך אמר, תראה את ריקודי הכהנים החשובים ביותר. שם גם ימתין לך המושל – ה"דזונגחה" – ויפתח עבורך דלתות סגורות. הוא צדק ......

בכפר טאנגבי, על האפר הגדול המוקף ביערות כהים של אורן ואשוח, מעל נהר כחול ועז זרם, עמד להתחולל חזיון מופלא.

שעות ארוכות בילו הבהוטאנים בחצר המקדש ומחוצה לו. הכוהנים שהיו האחראים על ניהול הטקס, היו עסוקים בה בעת, בתוך המקדש, בניתוח ההורוסקופים של היממה האחרונה ובהוועצות שקטה וממולמלת שבסופה נקבע, ולו גם ב"איחור" של שעות ולעיתים ימים, מהי הדקה שבה יפתחו טקסי הטסה צ'ו. באיזו זווית בדיוק יחבוט הגומצ'ן את תופו העגול, באיזו תנוחה יעמוד הלאמה הבכיר כדי להתחיל לקדש את הטקס ומה ירקדו הכוהנים בראשונה, האם את ריקודי הלוחמים או שמא את ריקוד השאנה, שאין קדוש ונורא ממנו.

אחרים והם הנזירים, לא נטשו אפילו לדקה את משמרת תלמודם. הם ישבו על הארץ בשתי שורות בתוך אולם המקדש וחזרו עוד ועוד על פסוקי הסוטרות הקדושות במקהלה, שקולה עלה וירד כגלים שקטים. מדי פעם התנפץ גל אחד למשברים קוצפים, שורות הנזירים התגעשו להרף עין, ראשיהם המגולחים נעו בחדות לצדדים, למעלה ולמטה ומעל כולם עלה והסתלסל קולו של הלאמה - מורה ההלכה - שישב מופרש מן השורות, והוא זה שהכתיב בקולו הבטנוני את הקצב, את הטון והחווה יאנטרות קדושות בידיו שאחזו בפּורבָּה ובפעמון.

בעוד הקהל הלך והצטבר בחוץ, ערכו הגומצ'ן את חזרות הריקוד האחרונות שלהם בתוך המקדש. הם סייעו איש לרעהו לעטות את גלימות הטקס הכבדות, להדק את חותלות הרגליים וקישוריהן ובעיקר להיטיב את אחיזתן של המסיכות הגדולות, שעשויות מעיסת נסורת עם דבק, לכה וחומרים נוספים, הנחשבים לקדושים מאוד ולכן נוסחתם היא סוד דתי חשוב.

להקת ליצנים - אטסארה - שחקנים מקומיים, אשר בשגרת יומם הם איכרים, בעלי מלאכה, פקידי רשות וכיו"ב אזרחים מן השורה - עסקו בהפחת מתח בשעות ההמתנה ובהפגת השעמום. מקורו של זה מן הסתם בהתרחשויות האיטיות, בליאות השקטה המאפיינית את תרבותה של החברה הבהוטנית, שאינה ממהרת לשום מקום.

את תפקידם הפרוע, ולפיכך גם היוצא דופן, מלאו הליצנים באמצעות פיליטונים ושירים גסים מן הפולקלור המוכר היטב לכל באי המקדש. הם נופפו בידיהם באברי מין זכריים גדולים עשויים מעץ ובכאלה מבד, שהיו תלויים מעל מצחיהם. בכלי הזין האלה הם ניסו להסיח גם את דעתם של הנזירים שלמדו בתוך המקדש, שהרי בחגיגות השנתיות מותרת רצועת החומרה והדרת הקודש, בדומה למקובל במשחקי הפורים שלנו ובתהלוכות הפסיון הנוצריות של מרכז אירופה. הליצנים נחשבים לבעלי תפקיד נכבד על אף שהם שמים ללעג ולקלס את עקרונות הטקס והפולחן לכאורה, כי הם מייצגים את האקאריה, שהם מורי הלכה הודים קדומים.

רק משהחליטו הלאמאים שהרגע המתאים הגיע, ניתן היתר לראשית הטקס. התחלת הריקודים - צ'אם - לא העבירה שום רטט בקהל, שהמשיך בעיסוקיו כאילו הסיבה העיקרית לבואו לכאן היתה האכילה בחברותא, הטלת קלחי תירס אל לוחות מטרה, רכילות בלתי פוסקת ושתיה אינסופית של תמציות אלכוהוליות כבדות משעורה מפוגלת.

את ראשית הטקס בשרו תקיעות חדות של קרן, הלמות תופים עמומה וריטון בטנוני, שהלך וגבר. קבוצת כוהנים פסעה בשולי חצר המקדש. היא הקיפה את החצר פעם ופעמיים כבמעין טקס הקדשה והכוהנים תפסו את מקומם בצל כדי לעקוב מקרוב אחרי התפתחות אירועי הטקס והריקודים.

אני הייתי נרגש, לא רק מן העובדה שבפעם הראשונה בחיי אראה את הטקס החשוב ביותר של בהוטאן, אלא בעקר מן העובדה, שמעמדי בעיני מארחי המופלאים ורמי המעלה יעלה. אני, בוגר הסוציאליזם הציוני ואמון על נאומים ארוכים בזכות השוויון בין בני האדם, התרגשתי מכך שנסיך ונסיכה מארץ נידחת בחביוני ההימאלאיה יתייחסו אלי כאיש המעלה ...........

תשומת ליבו של הקהל לא הופנתה לכאורה למתרחש, אלא רק, כאשר אל החצר הגיעו הרקדנים, שייצגו את הרוע המוחלט המאיים על האנשים ועל הבודהיזם. רחש של התרגשות עלה מן הקהל. אמהות החזיקו את ילדיהם והקטנים שבהם התבוננו בבעתה בחובשי מסכות המוות, שהחלו להתנדנד חרישית בחצר.

במקדשים הגדולים מציגים את הרוע הזה כמה רקדנים. במקדשים הקטנים בפרוביניציה – כמו כאן, במקדש לאקאנג בכפר טאנגבי בעמק בומטאנג - יש והרוע מיוצג על ידי שחקן-רקדן, שאפילו אינו גומצ'ן. כך או כך, תלבושת הרוע היא של גולגלת מֵת ענקית שצבעה לבן.

אחרי הצגת האיום המוחשי של הרוע, באמצעות תנועות הריקוד, הגיעו לזירה רקדנים לבושי גלימות פאר צבעוניות ועוטי מסיכות אדם מפלצתיות על פניהם. הלוחמים הנועזים האלה ייצגו דמויות אמיצות מן הפנתיאון הטיבטו בהוטאני ובשלב מסויים של הקרב, גלמו את מאבקו של הפדמהסמבווה - גורו רינפוצ'ה בכוחות הרשע. שהרי זוהי משמעותו האמיתית של החג.

מקץ שעה הרוע - המוות, נוצח ונמלט על נפשו. במנוסתו דרך הקהל, אל מאחורי הקלעים, אל המקדש; נפוצו מפניו בבהלה נוראה כל הילדים שהנקרו בדרכו. בעבורם הגומצ'ן הלבוש במסיכת המת הוא איום ממשי על חייהם.....

להסתער אל האש

אורכו של הטסה צ'ו משתנה ממקום למקום בבהוטאן. אויגן אמר לי שזה הדבר המשעמם היפה ביותר בעולם ודיצ'ן אמרה שהוא ציני שאיבד את דרכו בחיים. הם צחקו איש לרעותו. הנסיכה הסבירה שלאויגן לא היתה מעולם סבלנות לההיות נוכח בטקס שלעולם אינו קצר משלושה ימים.

במהלכו רוקדים הכוהנים לפחות שנים עשר ריקודים קדושים, שבהם הם עוטים מסיכות של בעלי חיים ומסיכות אדם מפלצתיות. המסיכות מייצגות כוחות שמימיים שונים ממאגר שמאני-אנימסטי קדום, אשר שוקע לאט ובתבונה ערמומית בפולחן הטאנטרה. זה הביא אליו מניה וביה, אמונות ומחוות רבות מדת הבון הקדומה של מרחב התרבות הטיבטית.

בריקוד הוצג גם קיצו של לאנגדהרמה, אחד המלכים הטיבטים - נאמן הבון הקדום, שנאבק בבודהיזם הצעיר. הוא נרצח בשנת 842 על-ידי הנזיר פֶּלחי דורג'י, שהסתיר את קשתו וחיציו בשרוולים הענקיים של גלימתו.

הנסיכים מעיר הבירה טימפו שכחו לספר לי שהמכשף הגדול כלל לא הגיע אל עמקי בומטאנג - צ'ומי צ'וחור, אורה וטאנג, וגם לא אל עמקי המזרח - טומשינג, לונטסי וטאשיגאנג. בעמקים האלה הופצה הטנטרה הבודהיסטית על ידי הטרטונים, הם מורי ההלכה והרפורמטורים בהיסטוריה הבהוטאנית. חלק מהילת הכבוד שנקשרה סביב ראשיהם בנויה על האמונה, כי הם גילו אוצרות דתיים ותרבותיים, שהטמין הגורו רינפוצ'ה במקומות סודיים כקרקעיות אגמים, שרשי עצים וכו'. האוצרות נועדו להתגלות על ידי אנשים, שנבחרו לכך עוד בטרם לידתם, כדי להביא תועלת לכל בני האדם. בכפרי העמקים האלה כפרים, נבנו כבר לפני כשמונה מאות שנה מקדשים בעלי חשיבות מיסטית גדולה בשל פעילותם של הטרטונים. טקסי הטסה צ'ו נפתחים שם בטקס טיהור מיוחד ויוצא דופן, מֶוָואנג, שהוא טקס הטהרות באש.

עוד בטרם שהחלו הריקודים, עמד הלאמה הבכיר בחברת כוהנים מנגנים ומתפללים. הוא הזה מים על האדמה, פיזר עליה גרעיני דגן וזרק על פניה דּוֹמַה. זה פסלון אבסטרקטי צבעוני דמוי אדם, או להבה, או גרם שמים. הוא נלוש מתערובת קמח וחמאה ומוצג בדרך כלל על מזבחות המקדשים ולפני האלים. תבניות סמליות אלה הן התחליף לקרבנות אדם וחיה, מימים קדומים שטקסי פולחנם האפל לא שרדו.

אחרי שהאדמה שבעה מנחות ורוותה מי קודש, ובה בעת הכוהנים שוררו, התפללו, נשפו באבובים עשויים מעצמות אדם, תקעו בקרנות נחושת, חבטוו במצילתיים והלמו בתוף, ניתן האות ואש שולחה בשני מוקדי עצים גדולים, שהמרחק ביניהם דיו בקושי למעבר אדם בודד.

ברגע הזה הסתערו מאות הבהוטאנים שנקבצו סביב הכוהנים והמוקדים ורצו כמטורפים, בטור ארוך, אל תוך הלהבות, כדי לעבור דרכן בין שני המוקדים ולטהר עצמם באש.

הטור הדוהר על האפר סבב וחזר והסתער אל לשונות האש עוד ועוד. המוני אדם דחקו אלו באלו, נכשלו ונפלו אל האפר הלוהט ואל בין הלהבות ואין איש מהם, בסופו של דבר, שיצא כווי, חבול או פצוע.

להט האמונה היה גדול מזה של המדורות הבוערות, ועד שהאש לא דעכה כליל, המשיכו הבהוטאנים לעבור בה ולקפוץ על הגחלים והרמץ הלוהט.

תם הטיהור, תמו המנחות וזה הזמן שבו כל ההמון ליווה את הלאמה, עם הכוהנים והליצנים, אל חצר המקדש כדי להתחיל בריקודי הצ'אם ולקבל את פני השנה החדשה.

* כתרה של בהוטן הוא "כתר העורב"

** העבדות בבהוטן בוטלה באופן רשמי רק בשנת 1968. רוב העבדים העדיפו להישאר במסגרות הישנות של עבודה

    ומגורים בבתי האדונים, אם כי אין הם עוד עבדים אלא אנשי משק הבית.

*** קאגיו פה הם "אנשי הכובעים השחורים". זה הזרם הדתי הטיבטי השליט בבהוטאן, בסיקים ובארונצ'אל פרדש.      אלו הם איזורים טיבטים שאינם מקבלים את עליונותו המוסדית של הדלאי לאמה.