נוהג שבעולם הוא שמלכות אחת מכה את שכנתה וגוזלת את האדמות שזו גזלה קודם לכן מאחרים וטובין שבהן ומיטלטליהן וכיו"ב; וכך, משנחלשה מלכות אדום הרשעה, היא ביזנטיון, אי שם לפני יותר
מ-1300 שנה, קמו הערבים מן המדבר, יצאו כארבה לרוב ממשכנותיהם הדלים ונטלו בכוח את הארץ מידי הנוצרים.
אלא, שכדרך ממלכות, דעתם של שועיה לא חלשה בשל האבדן – שכן משחק המלכים והרוזנים הוא לשבת בארמנותיהם ולתכן תכניות ולחרוץ גורלות ולשלח אנשים ליהרג במלחמות, ואחר כך לרקוד על הדם ולכרות בריתות ולהפירן – ומשום כך שיגרו את צייהם הגדולים לשייט מול חופי מצרים ופלשת ולבנון, להוריד באישון לילה את מלחיהם על החוף ואלה, מעשה פיראטים, היו הורגים את חיילי הרשות, שולחים אש בבתי האזרחים, חומסים את תבואותיהם וגוזלים נשיהם וילדיהם, כדי להשתעשע שעשועי זימה באלה, ולמכור את הקטנים בשווקי העבדים של קונסטנטינופוליס וסמירנה ואדריאנופול.
משום שלערבים לא היו אניות, ועד שהחלו להיות יורדי ים ולהבין מהלך הכוכבים במסילותיהם כדי למצוא את נתיבי הימים חלפו דורות, היו מלחי ביזנטיון חובטים בחופי הארצות שאבדו להם ומכלים זעמם בערבים והם, קצרה ידם מלהושיע.
משעמדו המוסלמים על הסכנה היצוקה בדבר, הלכו אל מקומות בחוף שמהם רואים את הים למרחוק. גם על סלעים וצוקים גדולים וגם אניות משוט ומפרש שיכולות להגיע עד מי האפסיים ולהוריד שם את הפושטים; משמע, מקום שם העגינה נוחה וגם קלה להגנה. משמצאו את אלה קראו לבנאים ולאדריכלים, הקימו שמה מצודות והרימו בהן מגדלים ובחנים, הציבו שערים ובריחים, חפרו בורות למי גשמים זכים ומילאו את מבצריהם בסרדיוטין של מלכות שעיניהם חדות וזרועם אמונה על המלחמה. משראו הצופים על החומות את מפרשי הליסטים הנוצרים, היו מיד משיאים משואות ומעלים אותות בעשן להודיע את דבר הרעה המתרגשת. כך היו יודעים מפקדי המצודות שבפנים הארץ לשגר חיש מהר את חייליהם, להניס את קלגסי הביזנטים, וכך היו האיכרים והסוחרים יודעים להעיז את רכושם ונשיהם וטפם אל מקום מבטחים, שלא יהיו למשיסה ולבז אצל גויי הים. היו אף שציידו את מגיני מצודות החוף במכונות קלע, להטיח אבנים וכידונים בוערים בספינות העץ, ואף הכינו מלאי גדול של חיצים וקשתות ואבני יידוי קטנות לקלעים וגרזינים עגולים להטילם אל גולגלות הפושטים וגם ליידות בהם כדי חרס לרוב מלאים ב"אש יוונית", לשרוף ולחרוך את כל מי שבא אצל החומות ושעריהן.
שרידי מצודות כאלה פזורות פה ושם לאורך חופי ארצנו. כך היא המצודה בהבונים, היא מצודת כפר לאם, שבנוצרית קראוה כפרלט, וכך היא המצודה באשדוד – שהיא היפה מכולן - שקורין לה גם אשדוד ים והערבים קראוה קלעת אלמינא ושאר אומות העולם – ברוארדי, וחומתה, חצרה, שעריה, חדריה ובחניה, הם הם הדגם לפיו יתוארו כאן כל המצודות האחרות, בכל מקום בחוף, וגם עוד יישובים בחופי הים נטלו בוודאי חלק בשמירת תומתן של נשות ג'ונד פלסטין – כך נקראה אז הארץ – ושלומם של עולליה.
אלא שאין הפרשה תמה בכך, ושלומה של הארץ לא היה שלום, שכן קלגסי רומי הרשעה היו משיטים את ספינותיהם אל החופים המרוחקים ממקום יישוב גדול, אל מקומות שבהם לא היתה סכנה שירוצצו את ראשיהם וישרפו את אניותיהם ויהפכו אותם, המתקיפים, למותקפים וימכרו אותם אחר כך לשרת כעבדים בבתי הארץ. לא זו בלבד, אלא שגם כאשר נפלה מלכות הרשעה בידי רשעים אחרים – הצלבנים שבאו מצרפת ומגרמניה ומוונציה ומשאר ארצות הים – היו הערלים עולים על ספינות של ערי איטליה – גינואה ופיזה וונציה – והמשיכו את מכותיהם על חופי הערבים, ואף כאשר הוכו והונסו חזרה לאירופה לא דהה זכרון אימת ספינותיהם.
אנשי הארץ למדו את לקחם, והבינו שאין די במצודה פה ובמצודה שם, וגם אין טעם לשמור על החוף כל היום וכל הלילה, שעל כן בני ביזנטיון הפכו קבצנים מוכים וחבולי יד והצלבנים מאירופה היו טורחים כל השנה בענייניהם, ורק בימות סוף הקיץ וראשית הסתיו, משתמו עיסוקיהם בשדותיהם, עשויים היו להתקבץ במחנות ולשוב ולהפליג עם רוחות המערב אל ארצות הערבים.
כיוון שלמדו את ארחם ורבעם של קלגסי אירופה עשו מעשה גדול: הקימו במקום המצודות – קברים לאנשי שם. אחד למתא, הוא אמיתי אבי יונה הנביא, ואחרים לעלי – קדוש שבקדושים – שאמנם לא היו לו שיג ושיח עם הים, אבל קדוש גדול היה וסגי נהור ולאלח'דר, שהוא קדוש רב שימושי ורב עלילות, בן דמותם של אליהו הנביא ושל גיאורגיוס הורג הדרקון, ואחר לראובן בן יעקב, שהיה אחד מאבות שבטי ישראל, על אף שהזנה את פילגש אביו וחילל את יצועו, ואחדים ליונה הנביא, שהדג בלעו והביאו לחוף מבטחים תחת אשר יעכלו בקרביו. כך הפך לאבי כל יורדי הים וכך הקימו לו ציונים בתל אביב – מקום גן העצמאות של היום ובאשדוד, שהיום זו גינה נאה הצופה על פני הנמל, ועוד פזרו על צוקי החוף וסמוך ללועות הנחלים ומול המעגנים, כהנה וכהנה "קברים" ובנו לידם מסגדים והוציאו את דבר השליט, כי ימות הקיץ הם אלה שבהם מוזמנים המאמינים באללה לבוא בהמוניהם אל הקברים, לזלול בהם בשר מקנה ולסבוא עסיס חרובים ותמרים תוסס ולהתפלל בקול גדול לאללה, למוחמד ולקדוש הקבור כאן, לנדור נדרים ולשלם ממונות כדי להתירם, לעסוק בבריתות ובחתונות, להקים שאון בקולות תופים וצלצלים להחריש בהם את צווחות הכאב של הנימולים ולחזור למשכנותיהם מקץ ימות החום, כאשר כבר אין סכנה נשקפת מאניות הנוצרים, באין עוד רוח מערבית בים התיכון.
איפה זה
מצודת אשדוד ים - בגבול שכונה ט"ו באשדוד, בחלקה הדרומי של העיר וחלק ממפעל התיירות המוקם והולך בעיר.
