חשש גדול עלה בי לפני מן מה, שמא השתלטותם הבוטה והכעורה של חסידי ברסלב על יבנאל – שעשו חלקים שבה זנוחים ומעוררי מחשבות נוגות על משמעות המושג אסתטיקה – היא זמנית ובעצם עתידה להימוג, ביום הופעתו של המשיח, כלא היתה. שהרי נחיתתם של הברסלבים כחייזרים ביבנאל – מושבת ראשונים נאה ועתירת הסטוריה של חקלאות גלילית, שרשית, שאין רחוק ממנה מחזותם של הברסלבים – מקורה בחזונם הפרטי, שהמשיח יבוא מיבנאל. לא כאן המקום לספר את סיפורה העצוב של יבנאל, מה אירע בה ומה קרה לאנשיה מיום ששונו פניה; אך כאמור, עיון קל במקורות הנוגעים למקומות לא רחוקים בגליל התחתון, מלמד שיש תקוה ליבנאל, ושהמשיח בעצם לא יבוא מכאן, אלא מבקעת ארבל, המרוחקת ממנה כמטחווי אבן.
כך מצאנו בגמרא, ש"פעם חרש איכר את שדהו בבקעת ארבל ופתאום געה שורו. ערבי ששמע את געיית השור קרא: יהודי, התר שורך והתר מחרשתך כי בית המקדש חרב. אחרי זמן געה השור שנית ואותו ערבי אמר: יהודי, יהודי, קשור שורך וקשור מחרשתך, כי המלך המשיח נולד. אמר לו: מה שמו? אמר לו: מנחם".
צאו וראו כמה דברים אנו לומדים כאן: שיהודים היו חקלאים, שהערבים כבר אז היו בסביבה, שלהבדיל מהיום, היו הערבים אז בחזקת מבשרים של פעמי משיח וניחנו מן הסתם בכשרון לא מצוי לתקשר למרחקים, וכי הרבי מלובביץ' הוא לא המלך המשיח, אלא מישהו קדום ממנו הרבה מאוד.
חיזוק לכך יש אפילו בפיוטיו של אלעזר הקליר לפני בערך 1,000 שנים – "... מנחם בן עמיאל פתאום יבוא, בקעת ארבל יצמח טובו, ובגדי נקם ילבש בחטובו".
והרי לנו הוכחה ניצחת שכל מה שאמרנו - קשט דברי אמת הוא, שהמשיח הוא לא של חב"ד, שהברסלבים "פספסו" את המקום ושכדאי מאוד לבצע עסקות נדל"ן באיזור הזה של הגליל התחתון, כי מי יודע מה ילד יום אחרי שהתברר שהמשיח "הבריז" לברסלבים ואין סיבה לשבתם ביבנאל.
אותה בקעת ארבל משתבחת לא רק בשדותיה המוריקים ובפרחים שעולים היום בשוליה, אלא גם בשני אתרים מופלאים שתוחמים אותה מצפון. האחד הוא שרידי העיר העתיקה ארבל, בגבולו של המושב ארבל. רחובותיה ובתיה, מחסניה וחצרותיה בני 1600-2000 השנים, שרדו כמעט כולם, אם כי בעזובה ובכסות שמיר ושית. ובכל זאת, מלב החורבה הגדולה הזו מתרוממים עוד משקופיו הענקיים של בית הכנסת הקדום, ספסליו ועמודיו מפארים את חללו. יפיו גדול משל חורבות אחרות של בתי כנסת עתיקים במראה הכנרת ובחוף מגדל וגינוסר והרי הגולן, שמתכנסים מרחוק אל בין שני משקופיו. ועכשיו, בעצם הימים האלה, הכל טובל בפרחים של חורף, שאינם מרמזים על יער הקוצים המאררים אשר בקיץ קוברים את הכל תחתיהם.
מאותה ארבל, עוד בטרם ימי בית הכנסת בא גם ניתאי הארבלי, שהיה חז"ל גדול ולו מייחסים את ההנחייה התרבותית המועילה מאוד "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות", והלוואי שכל חיינו, היינו יכולים לחיות לאור הדברים הנכונים האלה.
השני, בשולי בקעת ארבל, הוא המצוק הגדול, שחודו פולח את השמים מעל חופי מגדל כחרטום של ספינה עתיקה. הבאים אליו ממושב ארבל, מטפסים לאט ובמתינות אל עץ חרוב זקן וסחוף רוחות אשר ניצב בקצהו, משם נראית כל הכנרת, כעין כחולה וענקית עטורת ריסים ירוקים מאוד, ומוקפת בהרים החומים של הגולן והגליל; מגדל – המושבה וגם זו העתיקה, שהיתה הנמל של ישו – ולידה הכפר הבדואי ואדי חמאם, חוגרים את בסיס הצוק הענק של ארבל ופרחים מיפים את סלעיו האפורים.
להקה קולנית של בזים אדומים מקננת על קירות הסלע שלו, ושרידי כפר מצודה של מורדים יהודים ברומים נפערים כמערות חצובות מעל התהום, מתחת לשן הסלע. לימים הפך מבצר המערות הזה – שלוחמיו הפליאו לחבול ברומים ובהורדוס המלך, וסופו שספו כולם בחרב ובאש – למצודה דרוזית שבנאה עלי במאה ה-17, מושל צפת הדרוזי ובנו של האמיר הדרוזי של הלבנון – פחר א-דין השני לבית מעאן.
איפה זה
בקעת ארבל נמצאת במזרח הגליל התחתון, ממש מעל טבריה, ובמפת הטיולים וסימון השבילים גליל תחתון והעמקים (מ' 3).
אם כבר הגעתם
טריוויה
זהו הסיפור של קרב האויר הראשון שניהלו בעולם דווקא בארבל, כאשר הורדוס וחייליו הרומים נצחו את המורדים הקנאים שהתבצרו בכפר המערות החצובות במצוק הארבל. הרומים השתלשלו בארגזים קשורים בחבלים, הגיעו באויר אל מול פתחי המערות שהיו עמוסות מן הסתם בעשרות פליטים – נשים וילדים. הם נשרפו באש לפידים ונדקרו למוות. היו אף גילויי טירוף של זקן (אחד לפחות) ששחט את בני משפחתו והתנפל אל התהום, ובלבד שלא להכנע; המרד הזה היה אחד האותות המבשרים שעוד 2-3 דורות, צאצאיהם של הגליליים העצבניים האלה יפתחו במרד קשה נוסף, שאז הם יהיו אחראים גם לחורבן ירושלים והמקדש, לאבדן עצמאותו של עם ישראל ולטבח של מאות אלפי יהודים חפים משפע. כמה עצוב שכל מערכת החינוך שלנו מריעה לזכרם של אותם פושעים ומאלילה אותם כגיבורי האומה – יוחנן בן לוי מגוש חלב, מנחם בין יהודה הגלילי, שמעון בר גיורא ופראי אדם נוספים – ולא מעלה על נס את זכרם של המתונים, שסירבו למרוד, ומהם יצא רבן יוחנן בן זכאי (למשל).
