משחר ההיסטוריה נזקקה העיר ירושלים, על גבול מדבר יהודה, למקורות מים זמינים ויציבים. בלעדיהם אין לתאר כלל את צמיחתה אל מה שהפכה – העיר הקדושה ומוקד בין לאומי לכל הצרות שיכולות להגזר ממעמד-על כזה.
מעיין הגיחון שנבע למרגלות התל המקראי של ירושלים (יבוס) ובורות המים הביתיים לא עמדו בדרישת המים של העיר, שהלכה וגדלה ככל שהתפתחה להיות עיר בירה של ממלכה ושל שושלת. הצמא היה לאו דווקא של תושביה המקוריים, אלא ובעקר בשל כמויות המים האדירות שצרך פולחן הקרבנות בבית המקדש ושל מאות אלפי הצליינים אשר הסתופפו בה וסביב חומותיה, כל השנה ובמיוחד שלוש פעמים בה - בעונות של חמסינים כבדים ....
הפתרונות שנמצאו לבעיית המים היו קשורים לשכלול הטכנולוגיות ההלניסטיות-רומיות להולכת מים מרחוק. בהרים שמדרום לירושלים הכשרו מפעלי מים, שהוליכו אותם בגראויטאציה ממעיינות הר חברון הגבוהים והשופעים, אל שני מוקדים עירוניים חשובים : הר הבית ואזור הארמון ומצודת העיר בשער יפו.
מפעלי האמות – הגשרים, המנהרות, הפירים – התווספו אל בריכות בתוך החומות ומחוצה להן, אל אלפי הבורות וכמובן אל המפעל העתיק מכולם – נקבת השילוח של מעיין הגיחון.
ככל שנספיק ביום אחד – נבקר גם במפעל בהרים, גם סמוך לחומות העיר וגם בתוך העיר העתיקה.
הטיול מלא
