אצל חז"ל נאמר ביותר מקום אחד, ולמען האמת גם אצל אחרים, שבית שאן היא פתחו של גן העדן. כך למשל אצל אשתורי הפרחי, שישב בעיר הזו לפני כ-800 שנה וכתב עליה בְּכֹה וּבְכֹה ואף הכביר מילים על טובה ועשרה.
יש כמובן מקום לויכוח על ההגדרה הזו, ובעיקר בימי הקיץ, שאז אדמתה רותחת, והבל מפעפע מסדקיה ומעכיר את האויר, וריח קשה של חריכה מלוה כל נשימה ואף שולי הנחיריים לוהטים והריאות נשרפות. אלו בדיוק הסממנים שלא בפתחו של גן עדן נמצאת בית שאן, אלא דוקא בזה של הגיהנום.
והאמת היא, שהכל בעין המתבונן. בימים של שלוה ושלום, שבני אדם מתרוצצים בשדותיהם וטורחים להוציא מזון מהאדמה החמה, נוטלים את מימי העמק המרובים שבוקעים בכל פינה, ומוליכים אותם אנה ואנה בתעלות בנויות ומטוייחות ומטילים מימיהן אל ערוגות וגנות, רואים הם גם ברכה בעמלם ומוליכים פירותיהם לשוק; ובימים של צרות שמתרגשות על בית שאן כמו על כל הארץ הלוהטת הזו, שאנשים מדירים רגליהם מן השדות וזדים מחבלים בתעלות, מתפראים המים ועולים על גדותיהם, נוזלים על דפנות האמות ועל מדרונות נחל חרוד. ואם נשברת אמה או נסתמת, נקוים המים סביב המכשלה, ומשום שחומה של בית שאן ככבשן הגהינום, מתאדים המים ומותירים אחריהם את משקע האבן – זו שמוכרת ללכל עקרת בית מתחילה מן הקומקום במטבח – שהיא נטף נחלים. אם זרמו המים על פני קנים וצמחי מים שנקבצו אל הרטיבות, מכסה האבן הנותרת אחרי ההתאדות, את הקנים והעלים ודפוסם מוטבע לנצח בסלעים מהירי הצמיחה האלה, שנוצרו משמתה ושאייתה של בית שאן, בימים של צרות והזנחה.
על נפלאותיה של בית שאן ועל אתרי עתיקותיה, שהם מהיפים בעולם – פלטיאות של שועים ורחובות ספוני עמודים, מקדשים משיש ופסלים, קרקסאות ובתי עינוגים – על כל אלה כבר ספרתי פה, אלא שפרנסיה של העיר אינם שוקטים על שמריהם, ואל כל אלה טרחו עם הרשויות הירוקות והקק"ל (ואל ייחשב לי המשפט הזה כמשדר תעמולה.....) ובאו אצל תעלות השקייה חסומות ואל אפיק של נחל מצער, הוא נחל חרוד, הכשירו בהם הכשרות, טפחו נטיעות, קצצו סבכים שזה דורות היו מרבץ לחיות לילה ואדם מן היישוב הדיר רגליו מהם, חשפו אבנים מן העבר ומים מן הימים האלה והכשירו פינה לתפארת ושמה אלקוניטרה, כלומר – הקשת הקטנה.
נאה עשו אותם פרנסים, שלא גיירו את אלקוניטרה ולא הצמידו לה שם מן הסוג הנלעג, שאין בינו לבין הקיים דבר, כאילו מישהו הכניס סוף סוף בינה בקדקד השכווי, ובמקום שמזה 2700 שנה לא ישבו בו יהודים אלא גויים בלבד, הותירו גם את הקשת בשמה הנכרי, ועוד לא נודע בשער בת רבים שמישהו נפטר חלילה מהתקף לב בגלל זה.
הקשת הזו היא של אחת מאמות המים אשר הובילו פעם את מי העמק אל שדותיו; אחת מאלה שניטשו בימי צרה ומימיהן הדולפים יצרו את סלעי נטף הנחלים, ואיתרע ששבר הגשר הזה נטוי מעל מקום בנחל חרוד, שמדרגה טבעית של סלע יוצרת בו מפל נאה של מים הקולחים בהמולה גדולה אל בריכה עמוקה למרגלותיו.
קשת האבן ההרוסה והסבך המפולש, זרם המים הבא מבריכות עמק חרוד ומעיינותיו, המפל וחורשת האקליפטוסים הגדולה אולי נראים שייכים למקום אחר, אבל הבא בצילם ובקרירותם של כל אלה, יבין מה ראו חז"ל לומר על בית שאן את מה שאמרו.
איפה זה
מן היציאה המערבית של בית שאן, לכיוון רשפים וניר דוד. דרך עפר מצויינת לאורך תעלת ניקוז פונה ימינה מן הכביש, סמוך מאוד ל"קצה העיר". היא מגיעה לחניון כך שאי אפשר להתבלבל.
אם כבר הגעתם
טריוויה
פעם היה ליד קיבוץ חמדיה, מתחת לבריכות הדגים, מעיין קסום. קראו לו עין א-סודה (המעיין השחור), כי מתחת למי בריכתו הצלולים השתרעה רצפת הבזלת השחורה שעליה נקוו מימיה. חורשת עצי דקל יפהפיים עטרה את המעיין ובריכתו, ובלשון הקיבוץ קראו לו "מעיין הבנים".
לפני כמה שנים הקימו בסביבה את הפארק הגדול והגינה המטופחת – עינות חוגה. הפארק והגינון נטלו את עין א-סודה ותירבתו אותו. עם הפיכתו למתורבת הפך המעיין הכי יפה והכי רומנטי בעמק בית שאן לסתם כלומניק. טוב, אני יודע שקידמה ושירותים (גם בכסף) לקהילה הם חשובים. בסדר. ובכל זאת חסר לי עין א-סודה הצנוע, הרחש השקט של מי מעיין זכים מפכים על סלעי בזלת ומסביב עצי דקל פרועים. ממש חבל לי שסרקו אותם.
