אלע'ג'ר

מעט מאוד כפרים ציוריים, היושבים על מי נחל שוצפים של ממש, יש בארצנו חשוכת-המים. הציורי שבהם וגם היוצא דופן הוא הכפר אלע'ג'ר, שמשמעות שמו הוא כפר מחנה הצוענים.

הכפר, שכל בית בנפרד בו מתגלה כמכוער למדי, יוצר תבנית כללית יפהפיה של גיבוב סמטאות, מהן גבולות באבני בזלת של בתיהן הישנים ומהן מאירות בלובן הסיד של החדשים.

הכפר תחוב בין האחו רחב-הידיים של א-נחילה, או כפי שקוראים לו בעברית - עינות קוֹרֵן, לבין הנקיק העמוק ותלול הגדה של החצבאני, ששמו על מפותינו הוא נחל שניר.

במתלול הבזלת שרוט שביל עקלתון היורד אל הנחל. לישראלים, שאינם תושבי הכפר אין שום סיכוי להגיע אל הסוכריה האמיתית שבאפיק, זה "עניין בטחוני" ובקיצור - אסור. אם אבל, היינו בני ע'ג'ר, או אם תהיה לנו הסבלנות לחכות עד לבוא השלום הכולל במזרח-התיכון, אז היינו רשאים להגיע לאפיק ולבריכות הנביעה הקרות כקרח של עיינות ווזאני, ולהתפעל מטאחונת אלמטראן (טחנת הקמח של הכומר, שהופעלה בכוח זרימתם. בצד הלבנוני של החיים יש כפר "אח" לע'ג'ר והוא אלווזאני, שהמעיינות העצומים הנובעים שם למטה אמנם נקראים על שמו, אבל מקדמת דנא הם שייכים גם לע'ג'ר. לא זה המקום להכנס לפרשיות המשפטיות והחברתיות הסבוכות, שבסופן נקבעו אחוזי השימוש במים, הכמויות לפי עונות השנה והשעות המותרות לאלה מזה ולאלה משם, אך שנדע - היו גם היו כאן קטטות קשות ואלימות, שלא נדע! המים הנובעים למטה בסאון הם לשתיה, לכביסה, לאדם ולבעירו וגם לרחצה צווחנית של ילדי הכפרים, שלא לדבר על מה שהיה פה - מקום המפגש של עלמים וריבות צנועות ומשפילות מבט.

אך כאמור, לדאבון הלב, את המעיינות רק נראה ואת צווחות הגיל רק נשמע, בערך כמו שמשה רבנו ע"ה - ראה את ארצנו הקדושה רק מנגד. נתגעגע לימים טובים יותר, שהיו בעבר ושיהיו, אינשאללה, גם בעתיד ונפנה אל הכפר עצמו כדי לחפש בו אתר ניגוב טוב לחומוס מקומי, או לבנה עם זעתר ושמן זית.

אחד הדברים המושכים את העין, לבד מהחרמון שמתרומם מעלינו ומהחצבאני הרוגש למטה, הוא ריבוי בתי התפילה שבכפר ובגבולו, ואף לא מסגד אחד במתכונת השגרתית, המוכרת במקומותינו.

הרשימה בהחלט מעוררת כבוד: מקאם (המקום הקדוש) של מחמד אלעג'מי ומקאם (כנ"ל) אלמָכְּתָפי וקבר שיח' עבד א-רחמאן ושיח' א-צפא והמסגד עטור הכפה הנקרא מקאם (שוב) אלארבעין או מסג'ד יעקוב, שבחצרו צומח עץ אלון עתיר-מידות ורב-שנים ולידו שיח' מִהְנֶה ואם החסרתי מקאם או קבר שיח' - יסלחו לי המדקדקים.

והנה הסיפור: על-אף רוב בתי היראה, אין אנו ממש יכולים להכליל את תושבי הכפר כמוסלמים "מן המניין", שכן רוב מניינם של מוסלמי ארצנו הם סונים, ואילו כאן, הכפר הוא שיעי למהדרין. לא זו בלבד שהוא שיעי, אלא שתושביו אף משתייכים לכת הנוצַירית, שידועה במקומותינו כעלאווית. זו כת, שפולחנה הסודי סמוי מעין רואים, שאסלאם ועבודת כוכבים ומזלות נתערבבו בה אלה באלה עד כדי-כך, שנאלצו במשך דורות לפתח סגנון מיוחד של הסתרת פולחנם מעין המוסלמים "מן המנין", שבסביבתם. לא רק מחמת עינא בישא, אלא בעיקר מחמת זעמם, שלא פעם אף גרם לפוגרום בקרב בני הכת הזו.

זה שמשפחת אסד, מנהיגי סוריה, הם עלאווים הוא רק עדות נוספת לאמנות ההסתרה של פולחנם האמיתי, הנותן היתר בידם לנהוג למראית עין כמוסלמים לכל דבר ובלבד שיישארו בחיים.

אולי טכניקת ההשרדות הזו היא העומדת מאחורי הסיפור הגדול האמיתי של הכפר. במקורו היה הכפר לבנוני, בעיקר משום שמעיינותיו נמצאים בצד ההוא של הנהר. הסורים, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת-הימים, קרעו את הכפר מלבנון בתואנה, שעל הגדה הסורית הוא יושב. ישראל יש לציין כמובן מאליו, לא הכירה במעשה ולא קרעה קריעה כדרך הסורים.

משנכבש האזור שמצפון לדן במלחמת ששת-הימים, הופיעו נכבדי ע'ג'ר אצל כוחות ישראל והודיעו להם שאף הם נכבשו. אמרו כוחותינו "לא כי", שהרי מדינתנו לא יצאה אז למלחמה בלבנון, ומבחינת ישראל כפר זה היה לבנוני, וכלבנון הוא מחוץ לתחום הכיבוש, אלא שעמדו הע'ג'רים על דעתם וכך זכתה ישראל בהפתעה מוחלטת בכפרה השיעי היחיד.

ע'ג'ר יכול להיות משולב במסלול של רכב, שיעצור גם בבניאס, ובחורשת טל, ובמוזיאון בית-אוסישקין בדן ובשמורת דן. ליום אחד אלה הוצאות מועטות על דלק, אך הוא תובע הרבה מאוד יכולת ריכוז והתבוננות. תנסו פעם.

איך ומה

להגיע לע'ג'ר, אפשר מצומת שיאון, בכביש 999. במקום לעלות ימינה ב"מעלה גדעון" לכוון הר דוב והחרמון, יש להמשיך בזרוע השמאלית של הכביש עוד כשני קילומטרים ואז לפנות שוב שמאלה לע'ג'ר.

ביום זה אין צורך בשום ציוד מיוחד. רצוי, שבארנק יהיו כמה שטרות מזומנים, כדי להתמודד עם בעיות הרעב הנקדותיות במשך היום, ועם הקופות הרושמות של המוזיאון ושל רשות שמורות הטבע.

עוד בסביבה

1. חורשת שיח' ח'זורי ואתר ההנצחה לחללי סיירת "חרוב".

2. טיול רגלי קצר ומהנה לאורך החצבאני מחניון "מעיין" על כביש 99 בכניסה למעיין-ברוך.

3. חלקת "השומר" וחצר תל-חי הישנה.

4. מצפה גולני - שרידי המוצב הסורי תל פח'ר, לא רחוק מהבניאס.

5. מצודת נמרוד. מצודה ערבית-צלבנית ענקית. עתיקות ותצפית נוף נפלאה על עמק החולה והגליל.

טיולון קריעה

1. מחורשת האלונים העתיקים של שיח' ח'זורי, יורד שביל כחול דרך המעיין הקטן שליד החורשה אל אפיק נחל ח'זורי. הוא מתחבר עם שביל שחור היורד ממרומי נחל גובתא. הדרך כולה זרועה בסלעים ענקיים ועל-אף הסימון בצבע אין שביל מוגדר. הסיום - בשמורת הבניאס.

צומח

אני לא בטוח שההרדוף כבר פורח, אבל אם לא עכשיו אז עוד מעט, וכשתטיילו במקומות אחרים תראו אותו. הוא מוכר גם בתור צמח נוי, ובעיקר ככזה, שיכול לעמוד בעומס הגאזים הרעילים בכבישים, שלצידיהם הוא שתול, או על איי התנועה שבהם.

ההרדוף, על-אף יופיו ופרחיו העדינים (וורודים ולבנים), הינו צמח מסוכן מאין כמוהו. כל חלקיו, מן השורש ועד אחרון העלים - רעילים ופגיעתם רעה גם בקרומים ריריים בגוף האדם, כמו בפנים האף ובעיניים. בגלל רעילותו הרבה מפיקים ממנו בכפרים בכל העולם הישן תכשירים קוטלי חרקים ונגד מכרסמים, ואפילו מכניסים אותו בין קורות הגג של בקתות האיכרים, כאמצעי להרחקת מזיקים מן הקורות הגדולות.

בתרופות שמופקות מן ההרדוף במינונים שונים (ואני מתכוון אך ורק לרפואה עממית. לא פורמאלית!), משתמשים המרפאים העממיים במקומות שונים במזרח-התיכון, לטיפול בעצירת הקאות, במניעת שטפי דם נשיים ובמניעת סחרחורת. בנוזלים המופקים ממנו מטפלים ביבלות ובפטריות בעור.

ושוב, מעבר לחיוך ש"במעשיות ההרדוף", שימו לב - ההרדוף עלול לגרום למוות אם אוכלים איזה שהוא חלק ממנו. אם אבקת פרחיו פוגעת בעיניים או בכלי נשימה, יכול הגרם נזק קשה. הזהרו אם כן מהשיח היפה הזה!!