המסטיק שאנו לועסים, שהוא גם דביק וגם מטהר את נבלותו של הבל הפה האנושי, נקרא בשמו מיוונית; שגם אצלם, ביוון, גדל שיח אֵלָה שמפריש שרף דביק – מַסְטִיכֵי – והיו רועי הצאן אוספים אותו, מגלגלים אותו לכדורים ולועסים אותו, כדי לצמצם במשהו את הצחנה העזה שנדפה מכל נקב אפשרי בגופם.
המנהג הנאה הזה, שניכר בו כי מחשבה סוציאלית – מתחשבת מאחוריו, נחשב בעיני חז"ל לעבודה ולא להנאה, שעל כן מצאנו ש"אין לועסים מסטיכי בשבת" (תוספתא שבת י"ב ב').
מה מלאכה ראו חז"ל בלעיסת המסטיק הקדמון, הוא פתרון חידה שנפלאה ממני כמו הרבה חז"לויות שחודרות לחיי היום יום שלנו.
מעשיים לא פחות היו חכמי הרפואה מהודו ומפרס, שהפיקו משרף השיח הזה סתימות לשיניים, במקומות אחרים – בארצות שמסביב לים התיכון – עשו, ואולי עוד עושים, שימושים נפלאים בשיח ירוק העד הזה, שצומח בכל מקום בארץ, מצפון לבקעת באר שבע, שחם בו כדי להפחיד צמחים אחרים.
למשל – מברשת שיניים מענף גמיש וטרי, שמפצלים את קצהו; שיקויים מזעזעים נגד שלשולים ואפילו נגד דיזנטריה; משחה להרגעת החניכיים, בייחוד אצל זקנים שאוהבים לאכול אגוזים; שיקויים להקלה על שיעולים, להגברת שפיעת חלב אצל נשים מיניקות; תרופות להקלה על לחצי החזה בחולי אנגינה - פקטוריס ועל צרבות אצל מוכי האולקוס; סמים מעוררים להקלה על קליטת הריון ולהבדיל, נגד שטפי דם מן הרחם ולטיפול בבעיות של שחמת כבד; ובכלל, נראה שהמרפאים העממיים, ובעקר המייעצים שבהם, חיבבו את מוצרי השיח הזה והתייחסו אליו כאל מקור לא אכזב לממונות.
בתקופה הטרום פולימרית, היו מפיקים מענפי אלת המסטיק סלים קלועים בעלי כוח נשיאה גבוה, חומרים לבורסקות, ודומה שידה של האלה הזו בכל.
היא גם מעולם לא נחשדה בעבודה זרה רחמנא ליצלן, שעל כן אחיותיה הגדולות – האלה האטלנטית והאלה הארצישראלית – ניצבו בפינת תועבות הגויים בגאון ולא הותירו מקום לשיח צנוע כאלת המסטיק, וממרומי צמרותיהן השקיפו בהנאה על הישראלים הקדמונים ועל אחיהם היהודים והכנענים, שהיו באים לזנות בצילן הגדול ולמלמל ביראה גדולה "קדוש, קדוש, קדוש" ובאותה ההזדמנות, להעביר על דעתם מזעם את כהני המקדש בירושלים, שלא השכילו להתמודד עם הנחת העממית אשר התנהלה בצל האֲשֵׁרוֹת הענקיות, הן האלות הקדושות הללו.
בימים שהייתי משוטט בשבילי אימפריית החמור הבועט, שהקמנו לפני כמעט ארבעים שנה, אהבתי מאד ללכת בהרים הגבוהים שמצפון לשכם. היתה לי אז תחושה שאני בטוסקנה ואף אחד לא הראה בגלוי שהוא רוצה להפוך אותי לז"ל. הדרך ממַרְג' סַאנוּר - שבחורפים טובים הוא הופך לאגם של ממש, כמו בקעת בית נטופה שלנו – אל מעיינות אֶלְפַארִעָה, הם מעיינות תרצה, על שם בירתו של ירבעם בן נבט, הקבורה בעפרו של תל אלפארעה, זכורה לי כאחת היפות בשבילי השומרון.
אהבתי לעצור במכולת קטנה בכפר סיריס, לקנות שם כמה ביסקוויטים עבשים לדרך, ולרכל מעט עם בעליה ועם אורחיו הנצחיים, לגדף ביחד את המיסים, להיאנח ולצקצק בשפתיים בשל זדון לבן של המעצמות הגדולות, שאלמלי הן – כך האמנו בועידות המכולת ההן – כבר מזמן היו הפלסטינים והיהודים עוברים לשלב נישואי התערובת ואולימפיאדות שש בש.
משם הייתי משרך את רגלי במדרון, אל עמק אלפארעה, ביער נהדר – שמורת חורש ים תיכוני עשירה ומלאה בעצים זקנים. שמו של היער הוא כשם הכפר, סיריס. לא באתי לספר כל זאת אלא כי פירוש השם הוא – אלת המסטיק, שהיא אכן אחד המרכיבים החשובים בכסות החורש של לב השומרון; וגם כי נתפסתי לנוסטאלגיה נעימה, שאין לה בעצם על מה לסמוך, כי סיריס היה המקום הראשון, שבו נקהלו סביבי עשרות ילדי בית ספר צווחניים וצרחו בקולי קולות גידופים על היותי "ציוני". אז גם למדתי את מה שהיה ההבדל בין ישראלי, שזה בר פלוגתא קשה אבל פארטנר לדיון, לבין ציוני, שזה משהו כמו עובד שטן......
יום אחד נתגלגלתי אל גבעות שבגליל התחתון, על שוליו של הר מִימְלָח, ומתוך שגונבה לאזני שמועה, שאל"מ (מיל') חמזי עריידי גילה כאן אלת מסטיק יוצאת דופן, הסתקרנתי ובאתי אף אני אצל אותה אלה ואכן, לא שיח ולא בן שיח, אלא עץ גדל מידות, שניכר עליו שהוא עתיק יומין. רועה בקר שנוטר את פרותיו כאן וניסה לבדוק אצלי אם אינני מנסה לגנוב אחת מהן, או שמא אני בכלל שודד עתיקות בפעולה, הראה לי את ה"סיריס, העתיק והגדול, שאוי למי שפוגע בענף מענפיו", כה אמר הרועה.
ליד ה"סיריס" הזה יש עוד כמה עצי אלה גדולים, אך לא כמו האחד ההוא, שבעבורו כיתתי את רגלי למקום. גבהו של זה – יותר מחמישה מטרים והקפו המרבי הוא יותר ממטר "ומשהו". כל מי שמכיר עצי אלת מסטיק, אפילו בפארק השרון, יודע שאין כזה דבר ......
חרבת מימלח עצמה - שבין שרידיה על גבעת הסלעים נמצאות מערות קבורה קדומות, מאגרי מים, מערכת מחילות מסתור מימי המרידות ברומים, מבני ציבור שונים ובהם אף בית כנסת מן התקופה הביזנטית – היא כנראה מִלְחָיָא (או ממיליא) היהודית הקדומה, שהיתה עיירת מושבם של בני משמרת הכהנים חֵזִיר אחרי חורבן הבית ואחרי שהגלו מיהודה ומירושלים בעקבות מפלתו המבישה של בן כוסיבה. אלה הם אותם כהנים, שהיו גם שועים ובעלי ממונות הרבה, כשהתגוררו עוד בירושלים בימים שבטרם החורבן. את קברי הסלע המפוארים שלהם – בעלי חזית העמודים המגולפת בסלע - הפכו לאתר לאומי מטופח, יחד עם מצבות הקבורה היפהפיות של נחל קדרון בירושלים, אלה המוכרות בפי העם בשם הכללי "יד אבשלום", כשם המצבה המפורסמת שקדקדה הכמעט חרוטי מפאר את גלויות הנוף הישנות מארץ ישראל, יחד עם "מגדל דוד".
איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים גליל תחתון, העמקים והגלבוע (מס' 3).
בצומת נחל צלמון צפון, על כביש 65 (צומת בית הסוהר) פונים שמאלה. אחרי כ – 300 מ' מסתעפת דרומה דרך, שהיא ספק כביש משובש וספק דרך עפר, מסומנת בשחור.
הדרך יורדת וחוצה את מפגש הנחלים ממלח וצלמון ומתפתלת במעלה הר ממלח, בכיוון כלל לדרום מערב.
במקום שהיא פונה בחדות ימינה (לדרום מערב), כבר בתחום חורבת מימלח, פונה ממנה דרך עפר (לרכבי שטח בלבד) ישר. בזו יש ללכת כ – 100 מ' והאלה תיראה מימין, מהלך כ – 50 מ'.
