מה אנחנו, שדלונו מול שרירותה של הרשות, יכולים עוד לומר היום על איקרית, שלא נאמר כבר בפסקי דין של בתי המשפט– להתיר לאזרחים ישראלים לחזור אל כפרם שלא נכבש בסערת המלחמה, ולא נהרס בלהט אבדן העשתונות של הקרב, אלא בדרכי נועם ובדיבורים, שהבטחות נלוו אליהם – "מחר תשובו".
מוזרה היא איקרית של היום. גבעה נישאה על סביבותיה, בראשה מתנוססת כנסייתה המארונית, שהרשות מעולם לא העזה להרים נגדה יד – על אף שבכל נסיון של העקורים לשפצה ולנקותה, רואים "גורמי הבטחון" סכנה נוראה לשלום ישראל ולשלמות הגליל, ומייד משגרים אליה ניידת או סמל רשות אחר לעצור את ההדרדרות.....
על מדרונותיה של הגבעה נמעכים בין שרידי הבוסתנים והמדרגות גם חורבות הכפר, שכ-600 תושביו עזבוהו כדי לגור במערות וביערות שלידו, ובלבד שלא לנטוש את בתיהם. מעט מעט עברו אל שכניהם בג'ש ובחיפה ומעט מעט כרסמו השנים בבתים עד ששונו פניהם ואין עוד להכירם.
העולה בכביש ממורטט אל פסגת הגבעה יאמר מייד שבח למי שעשה את הגליל כמות שהוא. הרים ירוקים מתרבצים למרגלות איקרית מעולפים מכל עבר באד דקיק של קיץ, רוטטים מאופק אחד הנמסך אל מפגש הים הכחול עם השמים הלבנים ועד לאופק האחר, שחשרת האבק הנצחי הבא מן המדבריות, עושהו לקיר עמום שכמותו רק החורב הגלילי מכיר.
גם ערל עין ושוטה וקטן לא יכול שלא להבחין שאיקרית היתה כפר של ממש שחיו בו; חמורים ותרנגולות קרטעו בסמטאותיו מרוצפות האבן, ילדים צווחו בין גדרותיו, גברים הזיעו בו את יומם ונשים נאנחו בלילותיו. קודם לתושביו המארונים חיו בו יהודים וכפרם נקרא יוקרת, ומן הסתם גם בו חיו ועצבו, שמחו וילדו כמו בכל כפרי הגליל האחרים ועיירותיו, שכל המאורעות והשנים והמלחמות והנטישות, תכפו בהן כגלגל סופה משונן המותיר בעקבותיו את החורבן והגלות.
ועל אף שניכר בה, בגבעה הנישאה הזו שיישוב של ממש היה, ואפילו מעיינותיו מסומנים במפה כעינות יוקרת – שמם העברי הקדום והנאה – הרי שכנראה הבושה או החשש, הסיטו מן הכפר החרב עצמו את עדות קיומו וכאילו איננו. משל גל אבנים עבש הוא וכנסיה דמיונית מתנוססת בלבו, וכאילו מעולם לא הוכרה בעברית המילה "חורבה".
האם באמת חושש מישהו מן המילים "חורבת איקרית"? האמנם מישהו באמת נכלם על כי עד היום ממשיכות "רשויות הבטחון" לנהוג בשרירות בהמית על אף שבעניים, אין הכפריים תובעים את כל נחלותיהם הישנות ואת כל אדמותיהם, אלא רק לשוב לבתיהם הם רוצים? ומשול הדבר לארוע שמעולם לא התארע, כאילו היו באים בימי מלחמה חו"ח, לאנשי חניתה ואומרים להם "לכו מפה כי כלתה הרעה אל בתיכם, ומחר תשקוט הארץ ותשובו", ומאז ועד עצם היום, זה יותר מ-54 שנים, אין אנשי חניתה יושבים עוד בבתיהם, אלא בכפרי שכניהם, ובבתי קרוביהם בחיפה ובעכו, ואין הצבא מתיר חזרתם על אף שצווי המשפט מורים לו לאפשר להם לשוב.
וכאמור, לא בחניתה המדובר אלא באיקרית, אחותה של בירעם, שעל אדמותיה יושבים לבטח מצביעי מר"צ ורוממות האל בגרונם.....
גם צו בית המשפט הגבוה לצדק משנת 1951 קבע כי תושביו ישובו לבתיהם, ומנחם בגין נ"ע הבטיח כה, ואף שר המשפטים ליבאי בשנת 1995. האמנם בימים של מצח נחושה, יערער מישהו על צדקת המושג "חורבה" עד כי העלימוה מן המפה, ואפילו במחיר שמה העברי?
אין זאת כי קלון יצוק בזכרונה של יוקרת זו, שכל שאנו יודעים עליה הוא שהאמורא רבי יוסי דמן יוקרת, הקבור הרחק מפה בחורבת קיומה ליד עין זיתים, היה מן הסתם רשע ועוכר גדול, אף כי גדולי דורנו באים להשתטח על קברו - כאילו יש בכינויו "רבי" לחלצו מרשעתו כי רבה - ויעידו עליו מעשיו, כפי שמובא באגדה (המעוצבת בלשון ימינו):
פעם עבדו פועלים אצל רבי יוסי דמן יוקרת. השעות נקפו, ורבי יוסי לא הביא להם לחם לאכול. בצר להם אמרו הפועלים לבנו: אנו רעבים!
הבן, שפנה כה וכה שם לב לעץ התאנה הגדול, שבצלו ישבו הפועלים העייפים והרעבים, והנה הוא ריק מפרות. ואז אמר: תאנה, תאנה, הוציאי פירותייך ויאכלו פועליו של אבא.
מיד הוציאה התאנה פירותיה – והם אכלו לשובע.
כעבור שעה קלה חזר רבי יוסי דמן יוקרת ואמר לפועלים: אל תכעסו על שאחרתי לבוא עם הלחם, שכן הייתי טרוד בדבר מצווה.
אמרו לו הפועלים: הרחמן ישביע אותך כשם שבנך השביע אותנו.
תמה רב יוסי: בני השביע אתכם? מאין?
סיפרו לו הפועלים את המעשה בתאנה. שמע זאת רבי יוסי דמן יורקרת, ודמו רתח בו על שבנו שינה סדרי בראשית.
בני, אמר רבי יוסי בזעם, אתה הטרחת את ריבונו של עולם להוציא מתאנה את פירותיה שלא בזמנה, לכן תיאסף אל עמך קודם זמנך!
מיד נפל הבן ללא רוח חיים לרגלי התאנה.
או, הדבר הנורא שעשה בבתו, כאילו לא די היה לו בהריגת בנו, וכזאת היה המעשה:
באחד הימים הבחין רבי יוסי דמן יוקרת, כי שכנו חותר תחת הגדר.
שאל אותו: מדוע אתה עושה זאת?
השיב השכן: אם לא זכיתי לשאת לאשה את בתך היפה – לפחות אסתכל בפניה!
אמר רבי יוסי לבתו: בתי, את גורמת צער לבריות. שובי לעפרך, ולא ייכשלו בני אדם.
מיד פרחה נשמתה.
וכאילו להלעיג עליו, טורחת האגדה מן התלמוד לספר על מעלתו הגדולה של חמורו דווקא: כשהיו שוכרים אותו כל היום, היו משגרים את השכר על גבו והוא מביא לבעליו. ואם הותירו או פחתו, לא זז ממקומו.
וכאילו מישהו אמר – לפחות החמור כאן הוא בן אדם....
איפה זהחורבת איקרית נטולת השם נמצאת על כביש הצפון הישן (המנדטורי) מס' 99, מול הכניסה לשומרה.
אם כבר הגעתםלא רחוק מכאן, ממש על קו הגבול הלבנוני בנוי היישוב זרעית. שמו המופלא – כשמה של ציפור – משתלב יפה באוירת השמות: שתולה, נטועה, שומרה וכו'. ומדוע אם כן נגזר על היישוב הזה שמשקל שמו יסטה ממשקל שמות שכניו? אי אפשרי היה לקראו זרועה, כמו שתולה ונטועה?
ובכן האמת הסמנטית נמצאת בעובדה, שעם חידוש היישוב בו בשנת 1969, נקרא על שמו של הנדבן התורם – כפר (וויליאם) רוזנוואלד. אלא שיושביו, אנשים טובים מן התפוצות הים התיכוניות התקשו מן הסתם לבטא את שמו ה"ווזווזי" של ביתם, וכדי להמשיך ולשמר את זכרו של הנדבן מבלי להציק, יצרו נוטריקון מתוחכם – זכר רוזנוואלד עמנו יהיה תמיד, ובא לציון הגואל, הללויה.
