בחגורת המים החמים הסובבת את העולם גדלים דרך קבע מילארדי יצורים חיים (בעצם פי כמה וכמה, אלא שאיני כשיר לקבוע מספרים גדולים כאלה), שבדרכה המופלאה והנפלאה של האבולוציה התנחלו במושבות צבעוניות של פוליפים, ואנחנו קוראים למושבות האלה אלמוגים. הרבה מהם ביחד יוצרים כבר סלע ארוך ותת מימי שקוראים לו ריף. כל העולם "הנאור" יודע שהריפים יפים, יש בהם הנופים הצבעוניים ביותר בעולם, שחוויית הצלילה – הפעולה הגופנית הנלווית לביקור בריף כלשהו – היא מדהימה, וכמותה כמפגש מפוקח ומרצון עם חזיון פסיכודלי, ושעם כל הכבוד לטימותי לירי, לאלן גינצברג ולביטלס, שום התנסות כימית לא יכולה לשוות לה.
בילדותי, ישבתי באולם קולנוע חשוך וצפיתי אחוז קסם והתרגשות בסרטו האלמותי של ז'אק איוו קוסטו, הצוללן הצרפתי, שטבע כותרת לעולם האלמוגים העשיר בדגה, ברכיכות ובצבע – עולם הדממה.
לא רחוק מן האירוע הזה בחיי שופרה הדרך לאילת. המוני מבקרים נהרו דרומה אל הפלא שעל שפת מפרץ ממפרצי האוקיאנוס ההודי, ובשובם חזרה צפונה נשאו עמם הוכחות לביקורם ומזכרות לרוב – אלמוגים מרוסקים, שושנות ים מיובשות, כוכבי ים עצובים, דגים "מוזרים" ונדירים וקונכיות צבעוניות. שני דברים אפיינו אז את ביזת הריף והשחתתו, האחד – כל המלקוח הזה החל להצחין מרקב פחות משעתיים אחרי שנעקר מן הריף, השני – השלל הושלך ככלי אין חפץ בו (וגם בגועל רב), מייד אחרי שכל המשפחה והקרובים גמרו להתפעל מן הביזה ולקנא בחמסנים שהיו באילת.
לא פחות נורא לעולם המים המופלא, בחוף ים סוף הישראלי, היה הקמת הנמלים באילת – הצבאי, האזרחי ונמל הנפט. ביוב עירוני פה ושם, פליטה תעשייתית קלה שאינה מכוונת נכון ושגיאה של מלח שוטה, שאמרו לו לרוקן את שפכי האנייה אל הים, כל אלו הצטרפו אל משלחת מלאכי הרעים, החבלה והחרון שעטו על אלמוגי אילת לכלותם.
הירוקים הצליחו לשכנע את הרשויות להפקיע לטובת האנושות קטע חוף קצרצר שבו אסור יהיה לבנות ו/או להרוס; קראו לו "חוף אלמוג" והוא הוכרז כשמורת טבע. מטיילים החלו לנהור אל הפינה הקטנטונת הזו ולצקצק בלשונם בהתפעלות, או בצער – אם הם מביני דבר – על הדלות של השמורה "וזנביותה הנשרכת" אחרי ריפים אחרים בעולם , שפעם לא הגיעו לקרסולי הריף באילת.
כאילו אפשר היה עכשיו להתרווח בנינוחות של מנצחים ולומר, ישראל קטנה, נתח החוף שלנו מן האוקיאנוס ההודי – זעום, ריפֵנו ניצל ופינת ההצלה זעורירית כיחס על פי משקלה העולמי. אלא שלא בדיוק כך היה. בחוף השמורה עצמו – לא בנו, רק הצמידו אליו בניה של מלונות ומוסדות וכיו"ב. טינופתם של הנמלים משייטת אל השמורה וגם קולעת בה, ומי שחשב שההכרזה על אלמוגינו כברי הגנה סיפקה להם אכן את נוסחת אריכות הימים, התבדה בחלוף זמן מועט בלבד.
זה היה הרגע שבו התנערנו מן האומללות ועשינו גן חיות לאלמוגים.
במלדיבים, באוסטרליה, באיי האוקיאנוס השקט, באיים הקאריביים, במצרים, בירדן ובסעודיה יש ריפים ואוי למי שמזהם, אוי למי שמשחית ואוי למי שפוגע. בקניה ובאינדונזיה יש ריפים ואין שום "אוי", וזה כמובן עניין של זמן עד שאוצרותיהם ייעלמו מכוכבנו, ובישראל היה ריף ובמקומו יש אקווריום גדול שתמורת הממון הרגיל אפשר לראות בכלובי הזכוכית ומתחת לתאורה, שאנשי מדע המליצו עליה, את מה שהיה פעם הריף שלנו. גם חלון הצצה אל העולם שמעבר לזכוכית עשו, משל אקווריום לבני אדם. דגים משייטים אנה ואנה מול עיני האנשים וגם את שרידי הריף ואת אחרוני אלמוגינו רואים שם. אך אי אפשר לצלול לתוך אקווריום, וכדי לראות את אלמוגי מפרץ אילת יש לנסוע לחופי סיני שהם במצרים, אבל מה זה חשוב! העיקר שיש לנו אקווריום. במרחק מה ממנו, גם שעשוע עם דולפינים. מי שרוצה – יכולה אפילו ללדת בחברת דולפינים ותוך כדי כך, הבעל הממתין בעצבנות יוכל להתבונן בדגי המפרץ שוחים בין האלמוגים ושושנות הים שבאקווריום.
איפה זה
מאילת נוסעים דרומה על הכביש האחד והיחיד שיש. זה בצד שמאל.
אם כבר הגעתם
טריוויה
מסתבר שאילת היא אחד מסמני כוחו של השלטון בארץ. מאז ימי קדם היו שליטי ירושלים מעוניינים לקיים קשר עם אילת, ואם היתה זו עציון גבר, כלומר אילת המקראית, שנמצאת בכלל בעקבה, עדיין אין זה מוריד מעצמת התשוקה הירושלמית לשלוט שם. בדרך היו מכרות נחושת - גם מול חצבה וגם בתמנע. בקצה הדרך היה נמל, שאחת לשנה אפשר היה לשלוח ממנו צי לארצות האוקיאנוס ההודי.
רק לשלמה המלך ולעוזיהו מכל מלכי יהודה, היו ציים שם וגם הם, גורלם לא שפר עליהם והם שוברו בסערות ובזרמים וחוסלו.
השליט היהודי הראשון אחרי המלכים, שלא רק חזה את חשיבותו אלא גם מימש את החזון, היה בן גוריון, שהדהיר את צה"ל דרומה כדי לכבוש את אם-רשרש ולקרוא לה אילת. הנחישות שהיהודים גילו במאה
ה-20 לשמור על מעבר ימי חפשי לאילת שלחו אותנו ליותר ממלחמה אחת. כנראה גם שכל ערכו של הנגב הוא "בסך הכל" עומק אסטראטגי לכביש הצר הארוך והבעייתי קצת, ממרכז הארץ לאילת. שהרי חזון הנגב המלא ביישובים חקלאים או תעשיתיים הוא בינתיים חלומות באספמיה, שלא לדבר על מקסם שווא שאין לו סיכוי במציאות, ויסלחו לי כמובן כל אזרחי הנגב שמדרום לבקעת באר שבע, הם היוצא מן הכלל, שמעיד על הכלל...
